פסק דין לפינוי בהעדר הגנה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין לפינוי בהעדר הגנה: משפט בין מחכירה לבין חוכר של נכס מקרקעין. באמצע שנת 1967ביקשה המחכירה וקיבלה מבית-משפט השלום פסק-דין נגד החוכרת, כאשר החוכרת לא התייצבה להתגונן כלל. והנה בסוף 1979 פנתה החוכרת אל בית-המשפט בבקשה לבטל את פסק-הדין ההוא. בית-המשפט נעתר לבקשתה; ועכשיו המחכירה מבקשת רשות לערער על ההחלטה של ערכאתי. אני שמעתי די טענות כדי שאוכל לדון בבקשה גם כאילו היתה הערעור עצמו, וכך אני דן בה. ידוע הוא שבבקשות כאלה היה, בדרך כלל, שואל בית המשפט את עצמו שתי שאלות: אחת - מדוע לא התייצב המבקש להתגונן בשעתו; ושניה - האם יש בפי המבקש הגנה אשר לכאורה ראויה לדיון, כאשר הדגש הוא, כמובן, על השאלה השניה מפני ששום בית-משפט אינו אוהב לימנע מבירור גוף הענין רק משום שהנתבע איחר להתייצב. ובמקרה הזה לא העלתה המבקשת הגנה אשר לכאורה ראויה לדיון; הייתי אפילו אומר שמתצהירה של החוכרת משתמע היעדר-הגנה בכלל. המחכירה זכתה בפסק-הדין על-פי שתי עילות. האחת שהחוכרת חייבת להחזיק את נכס המקרקעין במצב בדק טוב, והנה הם הרוסים ופרוצים. והעילה השניה היא שהחוכרת היתה חייבת לשאלם כך וכך דמי-חכירה מדי שנה בשנה, והנה חלפו מספר שנים והיא לא שילמה. ולענין שתי עילות אלה מה מצינו בתצהיר החוכרת אשר הגישה על-ידי מנהלה? רק זאת שנאלץ לצאת את הארץ למספר שנים; שעקב זאת השאיר את מילוי חובת החוכרת בידי פלוני ואלמוני; וכי קיווה והאמין כי חובות החוכרת כלפי המחכירה ימולאו כהלכה. מובן שבדברים אלה אין משום הגנה: משתמעת הודיה ברורה שההפרות החמורות כלפי המחכירה אמנם נעשו; וזה אינו הליך פלילי נגד המנהל, שבו אי ידיעה עשוי לשמש הגנה. אין שמץ טענה שהמחכירה ידעה על קיומם של פלוני ואמוני; ומה מונה הלכי הסידורים הפנימיים של החוכרת: היא זכאית שההתחייבויות כלפיה מולאו; והיא לא עשתה דבר כדי לסגל או להפריך את מילוין. לכאורה היה איפוא דין בקשת החוכרת (לבטל את פסק-הדין אשר לפני שנים ניתן שלא בפניה) להידחות. ואולם בקשתה נתקבלה ופסק-הדין בוטל מבלי שבית-המשפט נזקק כלל לשלה אם יש לחוכרת הגנה הראויה לדיון, ואם לאו. לכאורה תוצאה אשר אין הדעת סובלתה, קל וחומר שלא רק פסק הדין ניתן לפני כל כך הרבה זמן אלא גם ההחזקה בנכס המקרקעין חזרה בפועל אל המחכירה לפני כל כך הרבה זמן: לא דבר קל הוא לבטל פסק-דין, זמן כה רב אחרי שניתן ואחרי שההחזקה חזרה אל המחכירה כתוצאה ממנו. לא ייתכן שהשופט הנכבד לא היה ער לדבר, אלא שהוא היה סבור כי לפניו אחד המקרים היוצאים מן הכלל, שבהם היא צריך להתעלם מן השאלה אם החוכרת העלתה הגנה אשר לכאורה ראויה לדיון; כיצד? הכל יודעים כי המצאת כתבי-בי- הדין לחוכרת, הוא תנאי לסמכות בית המשפט לפסוק בתובענה מסוג זה; והשופט הנכבד של בית-המשפט קמא היה סבור כי ההמצאה הנדונה פגומה. לפיכך ביטל את פסק-הדין מבלי לבדוק את גוף הענין. עכשו נבדוק מה פגם מצא השופט הנכבד בהמצאה, אשר בעקבותיה ניתן פסק-הדין שלא בפני הנתבעת; ואם הפגם שמצא, מספיק כדי לזכות את הנתבעת בביטול פסק-הדין בלא להתחשב בגוף הענין כלל. לא יכול להיות ספק שפגם באמת ישנו; השאלה היחידה היא אם הפגם פוסל את ההמצאה דיו. מעשה שהיה (בענין ההמצאה) כך היה: החוכרת היא חברה המאוגדת עלפי פקודת החברות ממילא ניתן היה להמציא לה את כתבי-בי-הדין על-ידי הנחתם במשרדה הרשום (תק' 449לתקנות סדר הדין [2]). ולחוכרת היה משרד רשום. והתובענה התייחסה למקרקעין פנויים, באופן שההמצאה היתה יכולה להיעשות על- ידי הדבקה על דלת בית המגורים, או על מקום אחר הנראה בעין שבמקרקעין (תק' 451[2]). אלא שהמחכירה, תחת להמציא על-פי אחת הדרכים הללו, השיגה מן הרשם צו של תחליף-המצאה על ידי פרסום בעתון והדבקה על לוח-המודעות של בית-המשפט. עכשיו הפגם ברור: שלפי תקנה 465המסדירה את תחליף ההמצאה: "נוכח בית המשפט או הרשם שאי אפשר להמציא כתב-בי-דין בדרך שנקבעה, רשאי הוא להורות על המצאת הכתב באחת הדרכים האלה..."; ואנחנו כבר ראינו שאפשר גם אפשר היה להמציא את כתבי-בי-דין "בדרך שנקבעה", כלומר - או בדר הנחה במשרד הרשום אובדרך הדבקה במקרקעין עצמם. עדיין שאלה היא אם הפגם הנזכר, פוסל דיו. לדעתי חשוב להסביר מדוע לא המציאה המחכירה על-ידי הנחה במשרד הרשום או על-ידי הדבקה במקרקעין: לא כדי להכשיל את החוכרת, אלא (אדרבא) כדי להיטיב עמה. כיצד? שהמחכירה, לפני שהגישה את התובענה שלה, כתבה אל החוכרת כדי להעמידה על ההפרות וכדי לבטל את החכירה; ואת המכתב הזה שיגרה לאן אם לא אל שני המקומות הנזכרים: אל כתובת המשרד הרשום, ואל כתובת המקרקעין. אלא ששני שיגורים אלה העלו חרס: העותק אל המקרקעין הוחזר בלתי מומצא מפני שהמקרקעין נמצאו פנויים והרוסים ואין איש בהם; ואילו מן המשרד הרשום הוחזר העותק בצירוף הערה שבעל המשרד מסרב לקבל משום שזה מספר שנים שאין לו קשר עם החוכרת. כדאי להדגיש, כי המשרד הרשום של החוכרת הוא במשרד עו"ד פלוני וזה עורך-הדין אשר החזיר את המכתב בנותנו את הטעם הנזכר כדי להסביר מדוע הוא מחזיר. משמע אף אחת מן הדרכים שנקבעו בתקנות להמצאה (לפני שמבקשים תחליף המצאה) לא היתה מועילה כדי להיא את התובענה ואת ההליך לידיעת החוכרת. ושמא תאמר, שלמשל עורך-הדין שאצלו היה המשרד הרשום, היה נוהג אחרת אילו ראה שמדובר בתובענה ולא במכתב גרידא. הרי קודם כל כבר אמרנו שעורך-הדין הסביר שזה שנים אין לו שום קשר עם החוכרת; ושנית, לא מצינו בתצהיר החוכרת מילה, ואפילו חצי מילה, שאילו הגיעו כתביבי-הדין להיות מודבקים על המקרקעין או מונחים במשרד הרשום, היה הדבר גורם להבאת התובענה וההליך לתשומת ליבה. הוא אשר אמרתי: בבקשה ובהשיגה תחליף-המצאה, אמרה המחכירה להיטיב עם החוכרת, ולא להזיק לה. כפי שמתברר עכשיו, וכפי שהמחכירה היתה צריכה לדעת מלכתחילה אילו נתנה דעתה על הדין לאשורו, היתה המחכירה מיטיבה לעשות אלו דבקה בלשון הפורמאלית של התקנות שהמחכירה, למשל, טעתה כנראה לחשוב שאם עורך-הדין מסרב לקבל מפני שבפועל משרד החברה איננו אצלו ומפני שבפועל אין לו שום אפשרות ליצור קשר עם החוכרת, הרי שוב אין לחוכרת משרד רשום. ואולם הדגש הוא על המילה "רשום"; והמשרד אינו חדל להיות משרדה הרשום של החברה רק משום שבפועל יצאה ממנו ואיננה. למה טרחתי להסביר במפורט מדוע לא המציאה המחכירה על-ידי הנחה במשרד הרשום או על-ידי הדבקה במקרקעין? כדי להבליט את המלאכותיות של התוצאה אשר אליה הגיע השופט הנכבד, כלומר עד כמה רחוקה התוצאה אשר אליה הגיע מן הצדק המעשי בנסיבות הענין. שאלה היא אם השופט הנכבד הגיע אל תוצאה נכונה כאשר חשב שהפגם הנזכר פוסל דיו. אם הוא פוסל דיו הרי הדין יהיה במקרה הזה מנותק מן המציאות בצורה מצערת; ואני מסרב לנתק אותו עד כדי כך. אני בכוונה השתמשתי בשני מונחים, "פגם" לעומת "פסול", כדי להבליט שאין ברירה אלא להגיע לתוצאה שאליה הגיע השופט, פרט אם תאמר שצו הרשם בדבר תחליף-המצאה הוא אפס; פרט אם תאמר שתחליף-ההמצאה בטל מעיקרו, ולא רק ניתן לביטול גרידא. ההבדל העובדתי בין השניים, כלומר המקום המדויק של קו הגבול בין השניים, רחוק מלהיות ברור; ואני, כל אשר אני יכול לומר מבחינה כללית בענין הנדון, הוא הכבוד אשר לדעתי מגיע למעשה בי"ד בתור שכזה, צריך להוביל לצמצום מקרי האפסות למקרים נדירים שבהם באמת אי אפשר אחרת; ואני איני סבור שזהו מקרה שבו אי-אפשר אחרת. יש לפני צו של תחליף-המצאה מאת רשם נכבד; ובעוד כוחי עמי לבטל את הצו, איני רואה מדוע אכריז עליו שהוא אפס. נדמה שבענין זה יכול אני לשאוב עידוד ממה שעשה בית-המשפט האנגלי לערעורים בערעור [1] ,gurtner v. Circuit שבו מצא בית-המשפט להשאיר על כנו צו לתחליף המצאה אף על-פי שמלכתחילה לא נתקיימו התנים לנתינתו. אפילו תחליף-המצאה שאינו בטל אלא רק ניתן לביטול, הייתי מבטל מבלי לבדוק את גוף הענין, לו מצאתי שהמחכירה פעלה בנדון בזדון. אולם אני כבר הסברתי שהמחכירה פעלה בתמימות גמורה, ובכוונה להיטיב עם החוכרת ולא להזיק לה. לפי השקפתי צריך היה השופט הנכבד לתת דעתו על השאלה אם יש בפי החוכרת הגנה הראויה לדיון. לפי דעתי לא היה צריך לבט לאת פסק-הדין כיוון שעל-פני הדברים אין לחוכרת הגנה הראויה לדיון, באופן שביטול פסק-הדין רק יגרור פסק-דין חדש, שתוכנו כתוכן פסק-הדין הקודם. לפיכך אני רואה את הבקשה כערעור; אני מבטל את החלטת השופט קמא באופן שפסק-הדין חזר לתקפותו. החוכרת המשיבה תשלם למחכירה המבקשת 500, 7ל"י שכר טרחת עו"ד כולל. פינוי