קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת פסק דין בית דין צבאי כראיה: ביום 20.9.84ארעה תאונה שבה היו מעורבות שלוש מכוניות, של התובע, של הנתבע, ומכונית צבאית. הנתבע הוא תושב עזה ובתיק במ"ש 4238/84 הוא הורשע על-ידי ביתהדין הצבאי ברמאללה בגין חלקו בתאונה האמורה. השאלה העומדת להכרעה בשלב זה היא, אם זכאי התובע להגיש את פסקדינו האמור של בית-המשפט הצבאי, כראיה על-פי סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [2]. הספק מתעורר נוכח האמור בסעיף 42א(ב) [2]: "(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על - (1) פסק-דין של בית-דין צבאי לעבירות תנועה ופסק-דין של בית-משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית-משפט שלום". בענייננו, מדובר בבית-משפט צבאי, שאמנם אינו "לעבירות תנועה", אך הרשעתו של הנתבע היתה בעבירת תנועה. האם יש, בנסיבות אלה, להחיל את הסייג האמור גם על פסק-דין כזה, או שמא דינו של פסק-דין זה כדין פסק-דין של בית-משפט צבאי רגיל. כדי לעמוד על כוונות המחוקק בקביעת הסייג האמור, מן הראוי לפנות גם אל דברי ההסבר המתלווים לחוק וגם להסברו של שר המשפטים, כפי שניתן בכנסת. וכך מוצאים אנו בדברי ההסבר (ה"ח מס. 995מיום 15.5.72ע' 266): "לסעיף 42א(ב): ההוראה המוצעת תחול לא רק על פסקי-דין של בתיהמשפט הכלליים, אלא גם על כל פסק-דין בעל אופי פלילי, לרבות פסקי-דין של שופטי תעבורה, של בית-דין צבאי ושל בית-דין לעבודה בדונם בעניינים פליליים. מכלל זה שני חריגים בלבד... מוצאים מן הכלל פסקי-דין של שתי ערכאות שלפי הרכבן, אופי הליכיהן ויעודן - לא תמיד אפשר לייחס לפסקי-הדין שלהן אותו משקל הוכחתי הדרוש למטרה המבוקשת בחוק זה. המדובר הוא בבית-דין צבאי לעבירות תנועה לפי תקנות שעת חירום (עבירות תנועה - דין חיילים), תש"ט-1949, ובבית-משפט עירוני לפי פקודת בתי-המשפט העירוניים, אם השופט בו הוא נציג הציבור, כמותר לפי סעיף 2לאותה פקודה, ולא שופט בשכר, שהוא שופט של בית-משפט שלום". על כך מוסיף שר המשפטים (מר ש. שפירא) בדיון בכנסת שהתקיים ביום 14.11.72(דברי הכנסת כרך 65עמ' 398): "לפי הצעתנו אין להחיל את פסק-הדין אם ניתן על-ידי בית-דין צבאי לעבירות תנועה או על-ידי בית-משפט עירוני, אם לא ניתן עלידי שופט של בית-משפט שלום, מתוך הנחה שהרשעה בבתי-דין אלה אינה כל כך מכריעה שאפשר לבנות עליה תביעה אזרחית". דברי ההסבר הנ"ל מתלבנים יותר עם קריאת תקנות שעת חירום (עבירות תנועה - דין חיילים), תש"ט- 1949[3], שמכוחו הוקם בית-הדין הצבאי לעבירות תנועה. מתברר, כי הדיינים בבית-דין זה אינם חייבים להיות משפטנים. די בכך שהם קצינים. יש לזכור, כי כיום נדונים חיילים בבתידין צבאיים שלא מכח התקנות האמורות (שאינן בתוקף עוד) אלא מכח חוק השיפוט הצבאי [4]. נראה בעליל, כי כוונת המחוקק היתה לסייג את תחולת הסעיף 42א(א) [2], רק לגבי בתי-משפט, שבהם הדיינים הם שופטים מקצועיים או לפחות משפטנים. כוונה זו שביסוד הסעיף 42א(ב) [2] מתבטאת, בעיקרה, בכריכתן יחדיו של שתי ערכאות שבהן הדיינים לא היו בהכרח משפטנים. לאור דברים אלה יש לפרש את סעיף 42א(ב) [2] על דרך הצמצום ואין להרחיב את תחולתו אל מעבר לקבוע בו מפורשות. מאחר ומדובר בו בבית-דין צבאי לעבירות תנועה, ומאחר ובענייננו פסק-הדין ניתן על-ידי בית-דין צבאי שאינו בית-דין צבאי לעבירות תנועה, נראה, כי אין להחיל על פסקהדין את הסייג האמור. אף אין מקום להקיש בענייננו מפסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי בבר"ע 10503/85 עומר עלי אלהדד נ' וג'יה מחפוז לאוי [1], שכן הדין שמכוחו ניתן פסק-הדין הוא דין ישראלי ולא דין זר, כפי המקרה שנדון שם. לפיכך, אני קובעת כי פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט הצבאי הינו קביל.הגשת ראיותצבא