התובע עותר בתובענה זו כנגד שלוש נתבעות לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מנפילת ספסל על עורפו בעת שישב על מזרון על רצפת מועדון ספורט. לגירסתו, הספסל - שנשען על הקיר בניצב לרצפה - הופל על-ידי הנתבעת מס' 2 בעת שמשכה מזרון מערימת מזרונים. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין נפילת ספסל / פציעה במועדון ספורט: התובענה והמסגרת הדיונית 1. הנתבעת מס' 1 הינה חברה המפעילה מועדון ספורט בפתח-תקוה, שבו מצויים מכשירים שונים המיועדים לאימון גופני (להלן - המועדון). הכניסה למועדון יוחדה בתקופה הרלבנטית לתובענה לרוכשי מנויים, שעליהם נמנו גם התובע - שהוא במקצועו מאמן קראטה - והנתבעת מס' 2. בשעות הפעילות הציבה הנתבעת מס' 1 מדריך במועדון, שהיה אחראי להבטחת הבטיחות במקום, ואמור היה לסייע בהדרכה או בייעוץ מקצועי לציבור המתאמנים. הנתבעת מס' 3 הינה חברת ביטוח, אשר ביטחה את הנתבעת מס' 1 במועדים הרבלנטיים, כנגד כל חבות שהיא עלולה להתחייב בה כלפי באי המועדון, ובכללם התובע. 2. התובע עותר בתובענה זו כנגד שלוש הנתבעות לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מנפילת ספסל על עורפו ביום 15.12.92, בעת שישב על מזרון על רצפת המועדון. לגירסתו, הספסל - שנשען על הקיר בניצב לרצפה - הופל על-ידי הנתבעת מס' 2 בעת שמשכה מזרון מערימת מזרונים. התובע גורס, כי הנתבעות מס' 1 ו2- חבות כלפיו יחד ולחוד בגין רשלנותן שגרמה לתאונה, וכי חבותה של הנתבעת מס' 3 נגזרת מחבותה של הנתבעת מס' 1 על-פי הוראות סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א1981-. 3. הנתבעות מס' 1 ו2- טוענות, כי התובע לא נפגע מנפילת ספסל, ולחלופין מטילות את האחריות לפגיעה הנטענת האחת על שכם רעותה. בנוסף ולחלופין גורסות הנתבעות, כי לתובע אשם תורם מכריע בהתרחשות התאונה. 4. הנתבעות, שנתבעו כמעוולות יחד ולחוד, שלחו הודעות הדדיות לצד שלישי לשיפויין אם יחויבו לפצות את התובע. הנתבעת מס' 2 שלחה הודעה כאמור כנגד הנתבעות מס' 1 ו3-, והאחרונות שלחו הודעה כנגד הראשונה. הדיון בתובענה ובהודעות לצד השלישי אוחד, ובשלב דיוני זה נדרש בית המשפט, לאחר שמיעת ראיות, לפסוק בפלוגתאות בעניין החבות שהועלו הן בתובענה והן בהודעות לצד השלישי. 5. לפני בית המשפט נשמעו עדויותיהם של התובע, הנתבעת מס' 2, מזכירת המועדון, חוקר פרטי שגבה הודעה מהתובע והמדריכה שהיתה אחראית על הפעילות במועדון ביום הארוע. הנתבעות מס' 1 ו3- נמנעו מלהזמין את העדה האחרונה למתן עדות מטעמן, וזו הוזמנה לדוכן העדים כעדה מטעם הנתבעת מס' 2. 6. נוכח המחלוקת העובדתית בדבר עצם התרחשות התאונה הנטענת, אכריע בשלב ראשון בפלוגתא זו, ולאחר מכן אדון בשאלת האחריות. עדות התובע 7. התובע העיד, כי ביום הארוע ישב על מזרון על רצפת המועדון, במקום הנחזה בתצלום נ/2, שבו נוהגים לטענתו המתאמנים לבצע תרגילי קרקע על מזרונים. לדבריו, הוא התיישב על המזרון רק על-מנת לרכוס את שרוכי נעליו, ולא לשם ביצוע אימון קרקע. התובע הוסיף והעיד, כי בעת קשירת השרוכים חש לפתע חבטה עזה באיזור הראש והצוואר, והבחין בכך שספסל נפל עליו. מדובר בספסל באורך 1.80 מ', ברוחב 30 ס"מ וללא רגליים. הספסל (הנחזה בתצלומים נ/-1נ/3) מיועד לביצוע תרגילי בטן כאשר קצהו האחד מונח על הרצפה והאחר מוצמד באמצעות תפס לאחד מהשלבים הנמוכים של מתקן הסולמות. אין חולק, כפי שעולה מהראיות, ששני הספסלים מסוג זה שהיו במועדון הונחו בדרך כלל - כאשר לא נעשה בהם שימוש - במצב אנכי בניצב לרצפה, כשהם נשענים על הקיר לצד מתקן הסולמות (כפי שנראה בתמונות נ/-1נ/2). עוד העיד התובע, כי לאחר שחש בחבטה והפנה ראשו לאחור, הבחין בנתבעת מס' 2 כשהיא עומדת ליד הסולמות ואוחזת בידה במזרון. התובע מסר גירסאות שונות על אמרותיה של הנתבעת מס' 2 ועל חילופי הדברים ביניהם בעניין נסיבות הפציעה. בהתייחסו בחקירה הראשית לחילופי הדברים בשלב זה העיד הנאשם: כששאלתי מה קרה, גם סיגלית וגם מדריכת הכושר הסבירו לי שהספסל עמד בצורה ניצבת אל הקיר והיה שם מיקבץ מזרונים שעמדו בין הספסל לבין הקיר, ובמשיכת המזרון הספסל נחת לי על הראש." (עמ' 2 ש' 30-22). ואולם, בחקירה הנגדית, כשנדרש להבהיר באיזה שלב פנתה אליו הנתבעת בדברים האמורים, מסר התובע גירסה שונה על השיחה: ת: אני פניתי אליה. שאלתי אותה מה עשית, והיא אמרה משכתי מזרון. ש: היא אמרה שהיא הפילה ספסל עליך? ת: אני אמרתי לה 'הפלת את הספסל על הצוואר שלי', והיא אמרה 'אני מצטערת'. (עמ' 10 ש' 23). התובע לא זכר היכן היו המזרונים ביחס לספסלים ביום התאונה, אך ציין כי בבואו לשחזר את הארוע יחד עם החוקרים מטעם הנתבעת מס' 3, נוכח לדעת כי מספר מזרונים הונחו בין הספסלים לבין הקיר כפי שהונצח בתצלומים מיום הביקור (נ/-1נ/3). יצויין, כי בתצלומים גם נראית ערימת מזרונים נוספת - על טרמפולינה - במרחק של כשני מטרים מהספסלים. בחקירתו הנגדית טען התובע, כי התיישב על המזרון רק לשם רכיסת שרוכי נעליו, וכי לא ביצע ולא התכוון לבצע על המזרון תרגילי קרקע כלשהם. ואולם, בהודעה שנגבתה ממנו על-ידי חוקר הפרטי מטעם הנתבעת מס' 3 ואשר נחתמה על-ידו, ציין התובע כי ביצע תרגילי כפיפות בטן על המזרון והפסיק התרגילים לרגע לשם קשירת שרוכי נעליו. התובע הכחיש, כי השמיע באוזני החוקר הדברים האמורים שצויינו בהודעתו, ואולם בעניין זה עדיפה עלי עדותו של החוקר הפרטי מר מליחי, אשר נתמכה בחתימתו של התובע על ההודעה. יצויין, כי בהודעתו (נ/8) לא ציין התובע דבר על חילופי הדברים האמורים עם הנתבעת ו/או עם המדריכה. בהודעה זו מסר התובע גירסה שהוצגה כעדות ראיה אך היה בה יותר מן הסברה, היות שהתובע לא הפנה ראשו לאחור מיד לאחר הפגיעה - מחמת "טשטוש ואבדן זכרון זמני" (כלשונו), והואיל ואף הוא מאשר בעדותו כי לא ראה את הנתבעת מס' 2 בשלב משיכת המזרון. וכה תיאר התובע את הארוע בהודעתו לפני החוקר הפרטי: זה גרם לי לטשטוש ואבדן זכרון זמני... הסתובבתי וראיתי בחורה בשם סיגלית גבאי... היא משכה מזרון אחד מאלה שהיו מונחים בין הספסל ובין הקיר, וכתוצאה מכך נפל הספסל..." (ההדגשות שלי - י' נ'). עדות הנתבעת מס' 2 8. הנתבעת מס' 2 העידה, כי המזרונים במועדון היו מונחים בשתי ערימות: האחת במרחק של כמטר מהספסלים ליד הקיר (במקום שסומן באות א' בתצלום נ/1 ובאות ב' בתמונה נ/2), והשניה על הטרמפולינה (הנחזית בתצלומים) במרחק של כמטר נוסף מהערימה הראשונה. היא העידה, כי נטלה מזרון דק מהערימה הראשונה, ניגשה עמו לעבר הסולמות והניחה אותו בצמוד לבסיס הסולם לשם ביצוע תרגילי כפיפות בטן. הנתבעת מס' 2 הוסיפה והדגישה, כי המזרון שהרימה ונשאה בידה לא היה מונח בין ספסל לבין הקיר, וכי לא נשען ספסל כלשהו על מזרון זה או על ערימת המזרונים שממנה נטלה את המזרון. על הנסיבות שבהן שמעה לראשונה מפי התובע על הפגיעה הנטענת, העידה הנתבעת מס' 2 כדלקמן: הנתבעת מס' 2 הכחישה בעדותה את גירסת התובע, שלפיה הסבירה לו כיצד נפגע. היא טענה, כי לא מסרה לתובע מידע כלשהו בדבר הפגיעה הנטענת, שכן לא היתה מודעת כלל לפגיעה ולארוע הנטען, והוסיפה וציינה כי התובע היה זה שניסה לשכנעה כיצד נפגע מהספסל. כמו כן, הכחישה הנתבעת מס' 2 כי שוחחה עם התובע והתנצלה לפניו בעת שעמדה עם המזרון בידה, והדגישה כי לראשונה שמעה על תלונתו של התובע בעת שזה ניגש אליה בעיצומם של תרגילי הקרקע שביצעה על המזרון. גירסת המדריכה 9. גלית צין שימשה במועד הרלבנטי כמדריכה אחראית במועדון. כאמור, בחרו הנתבעות מס' 1 ו3- להימנע מלהעידה מטעמן, והיא הוזמנה לדוכן העדים על-ידי הנתבעת מס' 2. אין מחלוקת, כי העדה היתה אחראית על הבטיחות במועדון בשעת הפעלתו הנדונה ועל הדרכת המתאמנים בעת הצורך. היא לא ראתה את ההתרחשות, אלא שמעה עליה מפי התובע, שהתלונן על הפגיעה הנטענת ועל כאבים בשכמו כתוצאה מכך. העדה ציינה, כי הספסלים הנדונים הועמדו באופן קבוע - כאשר לא נעשה בהם שימוש על-ידי המתעמלים - ליד הסולמות בניצב לרצפה כשהם נשענים באלכסון על הקיר (כנחזה בתצלומים שהוגשו כראיות). עוד ציינה העדה, כגירסת הנתבעת מס' 2, כי ערימות המזרונים - שמהם נטלו המתאמנים מזרונים לתרגילי קרקע - היו בדרך קבע וכן באותו מועד הן על הטרמפולינה והן בקרבת הספסלים, אך טענה כי היא אינה זוכרת שראתה ספסלים מונחים או שעונים על ערימת המזרונים. מעדותה של המדריכה עולה, כי בכל איזור הסולמות ביצעו מתעמלים תרגילי גמישות וכפיפות בטן על מזרונים. ההכרעה העובדתית בשאלת הפגיעה בתובע והגורם לפגיעה 10. עדותו של התובע, בדבר פגיעת הספסל בעורפו בעת שישב על המזרון, נשמעה אמינה. הגירסה גם נשמעה סבירה, שכן מאחורי גבו היו בדרך קבע והן ביום הארוע ספסלים שהושענו על הקיר, באופן שאיפשר נפילתם כתוצאה מהתקלות בהם - של אדם או חפץ, לרבות מזרון. תלונתו הספונטנית והמיידית של התובע באוזני הנתבעת מס' 2 והמדריכה על נפילת הספסל ועל הכאב שהסבה לו הפגיעה, מצביעה אף היא על ארוע שהתרחש - בכל הנוגע לנפילת הספסל, ולא על עלילת בדים שנועדה להשיג פיצויים בגין פגיעה צווארית ממקור אחר - כטענת הנתבעת. 11. עם זאת, לא שוכענתי כי ניתן לקבוע ממצאים על סמך עדותו של התובע בכל הנוגע למעשיה ואמרותיה של הנתבעת מס' 2 בסמוך לאחר הפגיעה, וזאת מהטעמים שיוצגו להלן. התובע העיד, כאמור, כי מיד לאחר שחש במכה הפנה מבטו לאחור, ראה את הנתבעת מס' 2 עומדת עם מזרון ליד הסולמות ושוחח עמה בעודה עומדת. הנתבעת מס' 2 טענה בעדותה, כאמור, כי התובע פנה אליה לראשונה לאחר שהחלה לבצע כפיפות בטן על המזרון. לא שוכנעתי, כי ניתן להעדיף את גירסתו של התובע במחלוקת עובדתית זו, הואיל ומדובר בעדות יחידה של בעל דין. זאת ועוד: התובע ציין, כאמור, כי היו במועדון שני מתעמלים שראו את אופן התרחשות התאונה, אך נמנע מכל נסיון לברר את פרטיהם ולהזמינם לעדות במשפט, והימנעות זו פועלת לחובתו. לא זו אף זו: הגירסאות השונות שמסר התובע בהודעתו נ/8 לפני החוקר הפרטי, בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית - ובפרט בכל הנוגע למעשיו על המזרון עובר לפגיעה - מצביעות על אי דיוק בשיחזור הארועים ומעוררות איפוא חשש של ממש של עירוב בין הדברים שראה התובע לבין סברותיו והשערותיו בדבר אופן התרחשות התאונה. העירוב בין סברות לעובדות בא לידי ביטוי בהודעתו של התובע נ/8, שבה ציין בין השאר: "הסתובבתי וראיתי בחורה בשם סיגלית... היא משכה מזרון אחד מאלו שהיו מונחים בין הספסל ובין הקיר וכתוצאה מכך נפל הספסל", וזאת למרות שלא ראה את משיכת המזרון מהערימה. זאת ועוד אחרת: גירסתו של התובע בעדותו, שלפיה מיד לאחר שחש במכה הפנה מבטו לאחור והבחין בנתבעת מס' 2 עוד בשלב עמידתה, אינה מתיישבת עם הודעתו נ/8, שבה ציין כי בין המכה לבין השלב שבו הפנה מבטו לאחור, נגרם לו - כלשונו - "טשטוש ואבדן זכרון זמני" (נ/8 ש' 12). הגירסה שנמסרה בהודעה, דווקא מתיישבת עם עדות הנתבעת מס' 2, שלפיה פנה אליה התובע לראשונה בשעה שביצעה תרגילים על המזרון. מהטעמים האמורים לא שוכנעתי, כי ניתן לקבוע שערימת המזרונים שמנה נטלה הנתבעת מס' 2 את המזרון היתה בין הקיר לבין הספסלים, מה גם שגירסת הנתבעת מס' 2 בעניין מיקום המזרונים נתמכה בעדותה של המדריכה גלית צין. 12. הן התובע והן הנתבעות מס' 1 ו3- (שהינן גם שולחות ההודעה לצד השלישי) לא הוכיחו בנטל המוטל עליהן כי הנתבעת מס' 2 היתה זו שגרמה לנפילת הספסל. הנתבעת מס' 2 נטלה אמנם מזרון מאיזור הסמוך לספסלים זמן קצר לפני נפילת הספסל, ואולם ממכלול הראיות עולה, כי במקום היתה באותה עת פעילות של מתעמלים נוספים. התובע העיד, כי בעת הפגיעה ביצעו מתעמלים תרגילים על מזרונים הן לידו והן בצמוד לסולמות (עמ' 11 ש' 29-19); המדריכה ציינה בעדותה, כי אנשים ביצעו תרגילי קרקע על מזרונים בכל איזור הסולמות (עמ' 55 ש' 3); ומעדות הנתבעת מס' 2 עולה כי המתעמלים באולם היו כל הזמן בתנועה (עמ' 38). בנסיבות אלו כל אחד מהמתעמלים עלול היה לגרום לנפילת הספסל כתוצאה ממגע בו - הן ישיר והן באמצעות המזרון עליו התעמלו או שבו החזיקו בשעה שנטלו אותו לשם אימון קרקע או בעת שהחזירו אותו לערימת המזרונים. אשר על כן, לא הוכח כי הנתבעת מס' 2 גרמה לנפילת הספסל אשר פגע בתובע. תחולת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" בעניינה של הנתבעת מס' 1 13. בענייננו חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו", שנקבע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, המעביר את חובת הראיה לנתבעת מס' 1 להוכיח כי לא היתה לגבי נפילת הספסל שפגע בתובע התרשלות שתחוב עליה. במקרה דנן חלים כל תנאי הכלל שנקבעו בסעיף 41 לפקודה: א. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת עובר לארוע מה היו הנסיבות שגרמו לנפילת הספסל ולפציעתו כתוצאה מכך, שכן באותה עת הפנה את גבו לספסל. ב. הנזק נגרם על-ידי ספסל שהיה בשליטתה המלאה של הנתבעת מס' 1. ג. נפילת הספסל, שהונח בניצב לרצפה ונשען על הקיר, מתיישבת יותר עם המסקנה שמפעילת המועדון, הנתבעת מס' 1, לא נקטה זהירות סבירה למניעת התאונה בהצבת המתקנים באולם. בנסיבות אלו עבר אל הנתבעת נטל הראייה שלא היתה לגבי התאונה הנדונה התרשלות שתחוב עליה. הנתבעות מס' 1 ו3- לא הביאו ראיה כלשהי על-מנת להוכיח שלא היתה התרשלות מצד הנתבעת מס' 1, בין כאחריות ישירה ובין כאחריות השילוחית למעשיהם ולמחדליהם של עובדיה - מפעילי המועדון ומדריכיו. אחריותה של הנתבעת מס' 1 בעוולת הרשלנות 14. נוכח המסקנה בדבר התרשלות הנתבעת מס' 1 שגרמה לנזק, הנלמדת מסעיף 41 לפקודה, אין עוד צורך לבחון האם הוכחו יסודות עוולת הרשלנות. למעלה מן הצורך אציין, כי הוכחו במקרה שלפנינו כל יסודות עוולת הרשלנות בעניינה של הנתבעת מס' 1, ואדון בהן להלן בסדרן. חובת הזהירות 15. חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה, האם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות את הנזק - כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. הלכה פסוקה היא, כי החזקה במקרקעין מקימה חובת זהירות כלפי מוזמן לנכס. (ע"א 74/343 גרובנר נ' עירית חיפה ואח', פ"ד ל(1) 141). נוכח העובדה שהנתבעת מס' 1 נתנה בחצריה הנדונים שירות לתובע תמורת תשלום, אין חולק כי מוטלת עליה חובת זהירות מושגית כלפיו. 16. גם חובת הזהירות הקונקרטית חלה במקרה שלפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות, שלפיו נדרש בית המשפט להכריע בשתי שאלות. הראשונה: האם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי - זוהי "הצפיות הטכנית"; והשניה: בהנחה שאפשר היה לצפות את הנזק - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה - וזוהי "הצפיות הנורמטיבית". (ע"א 80/145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, ואח', פ"ד לז(1) 113). לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת, כבר נפסק, כי הצפיות הרלבנטית "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד". (ד"נ 63/12 לאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח(4) 701, בעמ' 712). עוד מורה ההלכה הפסוקה, כי ככלל, מובילה "הצפיות הטכנית" ל"צפיות נורמטיבית", וההנחה היא כי מקום שבו ניתן לצפות את הנזק קמה חובה לצפותו, אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות מיוחדים המצדיקים הצרתה של החובה. (ראו: ע"א 83/243 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בעמ' 129; ע"א 90/2061 מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 802, בעמ' 818). השאלה הראשונה שיש לבחון, במסגרת הדיון בקיומה על חובת הזהירות הקונקרטית, היא האם על רקע נסיבותיו הספציפיות של המקרה מתקיימת "הצפיות הטכנית", כלומר - האם יכולה היתה הנתבעת מס' 1 לצפות בנסיבות המקרה, כי ספסל שהונח בניצב לקרקע ונשען על הקיר עלול היה ליפול כתוצאה מנשיאת מזרונים בקרבתו או מהתקלות אנשים בו. התשובה לשאלה זו חיובית. מפעיל מועדון כושר סביר - ככל אדם בר-דעת - יכול לצפות כי ספסל המונח בניצב לקרקע ונשען על קיר ללא עיגון עלול ליפול מחמת חוסר יציבותו כתוצאה מכל מכה קלה ולפגוע במתעמלי המועדון המצויים בקרבת הסולמות. ומכאן, לבחינת "הצפיות הנורמטיבית". בעוד שהשאלה הקודמת היה טכנית בעיקרה, הרי שהשאלה הנוכחית היא "נורמטיבית באופיה וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי". (ע"א 80/145 ועקנין, לעיל, בעמ' 126). חובת הזהירות הקונקרטית, בהיבט של הצפיות הנורמטיבית, מבחינה בין סיכונים "סבירים" או "רגילים" לבין סיכונים שאינם "סבירים" או שאינם "רגילים", ומטילה את האחריות רק בגין האחרונים. "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (ע"פ 80/145 ועקנין, לעיל, בעמ' 127). הקריטריונים שנקבעו בפסיקה בעניין אפיון טיבה של הסכנה, מתייחסים - בין השאר - למהות הסכנה, מיהות הניזוק והערך שעליו חפצים להגן מפני הסכנה. (ע"א 91/417 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 76,72). ההבחנה בין סכנה "רגילה" לסכנה "בלתי רגילה", נעוצה, בין השאר, ב"טבעיות" הסכנה. סכנה לא טבעית היא סכנה שעל-ידי נקיטת אמצעי זהירות ברמה סבירה - בהתחשב באופייה של הסכנה ובמהות הניזוק - ניתן וראוי למנעה או להקטין את סיכויי התרחשותה. סכנה שכזו הינה סכנה ש"אינה רגילה". לעומת זאת, סכנה "רגילה" היא סכנה "הנמנית עם הסיכונים הרגילים הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם" (ע"א 81/417 מלון רמדה שלום, לעיל, בעמ' 78), או כל סכנה אחרת שהיא טבעית ואינהרנטית לסוג הפעילות המצמיחה אותה, אשר החברה אינה רואה אותה כאמור במידת חומרה הדורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים כדי למנעה. האם העמדת הספסלים - כאשר לא נעשה בהם שימוש על-ידי המתעמלים - בניצב לרצפה כשהם נשענים על הקיר - הינה בגדר "סיכון רגיל" או שמא היוותה "סיכון בלתי רגיל"? הסיכון שנשקף מהספסל כתוצאה מהצבתו בניצב לרצפה - בשעה שלא עושים בו שימוש - אינו קשור כלל לפעילות הספורטיבית במועדון. לפיכך, מדובר בסיכון "בלתי סביר" ו"בלתי רגיל" בסביבת הפעילות של המתעמלים. הנתבעת היתה חייבת לצפות את הסיכון הנשקף מהצבת הספסלים לבאי המועדון; ובפרט כשסיכון זה מנפילת הספסל הוגבר נוכח העמדתו בסמוך לאיזור אימון, ובקרבת ערימות המזרונים, וכל זאת על רקע אופי האימונים במקום שחייב תנועה מתמדת של מתעמלים מאיזור לאיזור וממתקן אימון אחד למשנהו. ניתן היה להסיר את הסיכון האמור על-ידי אמצעי זהירות סבירים כמו - הנחת הספסלים על הרצפה במקביל לקיר, או בניצב לרצפה ובלבד שיהיו מעוגנים לקיר בתפס או בוו מתאים. סיכומם של דברים עד כאן: מפעיל מועדון כושר סביר יכול היה - בנסיבות הספציפיות של המקרה - לחזות מראש את קרות הנזק, ואף צריך היה לצפות את התרחשות התאונה, והסיכון שהועמדו בו מתעמלי המועדון מהצבת הספסלים בניצב לרצפה כשהם מושענים על הקיר היה "בלתי רגיל". בנסיבות אלו הוכחה בענייננו אף חובת זהירות קונקרטית. הפרת חובת הזהירות 17. בעניננו הוכחה הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת מס' 1, שכן מפעילי חדר הכושר הניחו באופן קבע את הספסלים בניצב לרצפה כשהם מושענים על הקיר, במקום לעגנם לקיר בוו או להניחם במקביל לרצפה לאורך הקירות, וזאת במקום שבו ביצעו אנשים תרגילי קרקע וגררו עמם מזרונים מאיזור לאיזור. הנתבעת מס' 1 לא הנחתה את המדריכים היכן להניח את הספסלים, ואלו הוצבו בדרך קבע באופן שתואר לעיל - שהעמיד בסכנה את המתעמלים. בכך הפרה הנתבעת מס' 1 את חובת הזהירות שלה כלפי התובע. הקשר הסיבתי 18. ומכאן לשאלת הקשר הסיבתי. ותחילה - לקשר הסיבתי העובדתי. "מקובל לומר, כי משמעות מבחן זה היא, כי הפרת החובה מהווה גורם אשר בלעדיו אין, כלומר, שלולא הפרת החובה לא היה הנזק נגרם". (ע"א 80/145 ועקנין, לעיל, בעמ' 144). במקרה דנן, הוטלה על הנתבעת מס' 1 חובת זהירות כלפי התובע להבטחת סביבת אימונים בטוחה ממפגעים כמבואר לעיל, והיא הפרה כאמור חובתה זו. אילו מילאה הנתבעת מס' 1 את חובתה כלפי התובע לא היתה נגרמת התאונה. לפיכך, מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הפרת חובת הזהירות שהוטלה על התובעת לבין הנזק. 19. משהוכח הקשר הסיבתי העובדתי יש להוסיף ולבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, דהיינו - יש לשאול אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". סעיף 46(2) לפקודת הנזיקין קובע, כי לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". המבחנים לקביעתה של "הסיבה המכרעת" הם למעשה: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. על מבחנים אלה נאמר בפסק הדין בעניין ועקנין (ע"א 80/145 לעיל) - "נראה... כי כל אחד משלושת המבחנים הוא טוב וראוי, שכן סעיף 46(2) מבטא 'מבחן סיבתי גמיש, המשאיר בידי השופט חופש הכרעה ניכר'". (עמ' 146 לפסק הדין). בעניינו, נותר לבחון אם במעשיו של מתעמל פלוני שגרם להפלת הספסל, יש משום גורם המנתק את הקשר הסיבתי. שאלה זו תיבחן על רקע טענת הנתבעות מס' 1 ו3- כי אשמתו של מי שהפיל את הספסל (לטענתן - הנתבעת מס' 2) היתה הסיבה המכרעת לנזק. במקרה דנן, גם אם נפל הספסל כתוצאה ממשיכת מזרון על-ידי אחד המתאמנים, לא נותק הקשר הסיבתי המשפטי. מפעילי חדר כושר יכולים היו לצפות וצריכים היו לצפות לכך שמתעמל עלול לפגוע בהיסח הדעת בספסל ולהפילו בין במכה אקראית ובין בעת שיטול מזרון הנועד לשימוש באי המועדון מערימת המזרונים הסמוכה לספסל. לפיכך, אף אם אחד המתעמלים גרם בהתרשלותו לנפילת הספסל, אין בהתרשלות זו כדי לשלול את הקשר הסיבתי שבין מעשיה ומחדליה של הנתבעת לבין גרימת הנזק. מכאן, שהוכח גם קיומו של קשר סיבתי משפטי בין הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבעת מס' 1 לבין הנזק. מן המקובץ עד כאן עולה, כי הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות בעניינה של הנתבעת מס' 1 וקמה איפוא לתובע נגדה עילת תביעה בנזיקין בעוולה זו. שאלת האשם התורם 20. הנתבעות מס' 1 ו3- טוענות, לחלופין, כי אם יקבע שהנתבעת מס' 1 אחראית לתאונה, אזי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור גבוה. בפסיקה נקבעו שני מבחנים עקריים לבחינת האשם התורם: האחד - הוא מבחן האדם הסביר, שלפיו יש לקבוע האם אדם סביר היה נזהר יותר מן הניזוק; והשני - מבחן "מידת האשמה", "שעיקרו בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד." (ע"א 81/417 מלון רמדה שלום, לעיל; וכן ראו: ע"א 81/449 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, בעמ' 75). הנתבעות גורסות, כי אשמו התורם של התובע מתבטא בכך שישב להתעמל על מזרון על רצפת המועדון, ולא צפה את האפשרות שהספסל שהושען על הקיר מאחורי גבו עלול ליפול. 21. סבורני, כי אין להטיל על התובע אשר תורם כלשהו. באי המועדון הכפיפו עצמם לסמכות הפיקוח והשליטה על מעשיהם על-ידי הנתבעת מס' 1 מהבחינה המקצועות והבטיחותיות. הם היו זכאים איפוא לצפות, כי הנתבעת מס' 1 - באמצעות נוהלי בטיחות הולמים שיאכפו על-ידי המדריכים הנמצאים כל העת בחדר הכושר - תשמור על בטחונם בעת שהייתם במקום, ולא תיצור מכשולים העלולים לפגוע בהם במהלך האימונים, ובפרט שלא תציב מתקן שעלול ליפול עליהם. בנסיבות הנדונות אין לייחס לתובע אשם תורם בעניין התרחשות התאונה. הנתבעת מס' 1 ועובדיה יצרו את המצב המסוכן שגרם להתרחשות התאונה, ויכלו בנקל למנוע אירוע זה. התובע לא תרם במאומה לנפילת הספסל ולא עשה מעשה כלשהו בניגוד לסדרי הפעילות במועדון, שכן במקום שבו ישב נהגו - על-פי עדותו ועדות המדריכה - לבצע תרגילי קרקע על מזרונים. יתירה מכך - העובדה שהתובע ישב על מזרון במקום שבו נפגע לא גרמה ולא תרמה להתרחשות התאונה, שכן הוא היה אמור להפגע מהספסל גם אם היה עומד או הולך בסביבת הסולמות. עצם נוכחותו של התובע באולם הכושר בטווח של כשני מטרים מהספסל שנשען על הקיר (שהוא אורך הספסל) לא יכולה להחשב כרשלנות תורמת, ובפרט כשמדובר באיזור המשמש הן לאימונים והן לתנועת המתעמלים ממקום אימון אחד למשנהו. לכך יש להוסיף, כי הנתבעות לא טענו ואיש לא העיד על כך שאותו איזור היה מסוכן לגישה וכי הנמצא בו היה צריך לצפות פגיעה אפשרית. לפיכך, נוכחותו של התובע במקום הארוע ובשעת התרחשותו אינה יכולה להוות בסיס לחיובו ברשלנות, ובנסיבות העניין אין בסיס להטיל עליו אשם תורם כלשהו. סוף דבר 22. על הנתבעת מס' 1 מוטלת מלוא האחריות לתאונה שבמהלכה נפל הספסל על התובע בזמן שהייתו במועדון. לאור הכיסוי הביטוחי החל על הארוע - שאינו שנוי במחלוקת - חייבות הנתבעות מס' 1 ו3- יחד ולחוד לפצות את התובע על נזקיו בגין תאונה זו. ההוצאות שתשלמנה הנתבעות 1 ו3- לתובע תקבענה בפסק הדין, לאחר שתוכרע הפלוגתא בעניין שיעור הנזק. התביעה נגד הנתבעת מס' 2 נדחית, ובנסיבות העניין ישלם התובע לנתבעת מס' 2 שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לפרעון המלא בפועל. ההודעה לצד השלישי ששלחו הנתבעות מס' 1 ו3- לנתבעת מס' 2 נדחית, והנתבעות מס' 1 ו3- (שולחות ההודעה) תשלמנה יחד ולחוד לנתבעת מס' 2 (הצד השלישי) שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד החלטה זו ועד לתשלום המלא. דיני ספורטתאונות ספורט