קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה במשחק כדורגל בגלל מרצפה בולטת: 1. התובע יליד 1972, תושב מושב שדה עוזיה, הנתבע 1 (להלן: "המושב"), שבתחום המועצה האזורית באר-טוביה, היא הנתבעת 2 (להלן: "המועצה"). ביום שבת, 29/6/96, התובע שיחק קט-רגל במגרש מרוצף באריחי בטון (להלן: "המגרש"), המצוי בתחום המושב. המגרש מיועד למשחקי כדור-סל וכדור-יד, אולם בני המושב שיחקו עליו גם כדורגל וקט-רגל. המגרש נראה בתמונות ת/ 11עד ת/16, ובתמונה נ/2. במהלך המשחק התובע נפל ונגרם לו שבר בקרסול רגל שמאל, עם תזוזה חיצונית של כ- 4 מ"מ. הוא פונה לבי"ח ברזילי, שם נותח ואושפז למשך 6 ימים. 2. לטענת התובע, נפילתו נגרמה עקב היתקלותו במרצפת מורמת במגרש, זו הנראית בתמונה ת/ 12 (להלן: "התמונה"). לטענת התובע, התאונה נגרמה עקב רשלנותם של הנתבעים, בהיות המגרש, מגרש ציבורי בבעלות ו/או בהחזקת המושב, כאשר גם המושב וגם המועצה, חייבים היו לדאוג לכך שהמגרש יהיה תקין וראוי לייעודו, באופן שתימנע סכנה כלשהי לכל מי ששיחק על המגרש. לטענת התובע, תחזוקת המגרש היתה לקויה, בלתי סבירה, ומסוכנת למשתמשים בו, כפי שנראה ממצב המרצפות הבולטות והשקועות. מה עוד, שהגדר סביב המגרש היתה פרוצה ולא היו כל שלטי אזהרה או הנחיות, לגבי אמצעי הזהירות שעל המשחקים לנקוט, או באשר למשחקים שמותר לשחק שם. עוד טוען ב"כ התובע, כי הנתבעים הפרו גם חובה חקוקה, בכך שלא מילאו אחר הוראות סעיף 249(13) (29) לפקודת העיריות, המסמיכה עיריה לעשות כל הדרוש לשמירה על בטחון הציבור בתחומיה. במקרה זה, לטענת ב"כ התובע, היה על הנתבעים לסגור את המגרש ולאסור שימוש בו, עד לתיקון המפגעים. 3. הנתבעים כופרים באחריותם לתאונה. לטענתם, התובע לא הוכיח מה גרם לנפילתו, וזאת עקב הסתירות בין גירסת עדי התביעה, באשר לפרטי האירוע. לטענת הנתבעים, לא הוכח שהמגרש לא תקין. להיפך, לטענתם, הוכח על פי עדי ההגנה, ובכללם ע"ה 2, מר עמיחי שיף, רכז הספורט במועצה (להלן: "מר שיף"), שהוא גם מאמן כדור-סל במקצועו, כי המגרש היה תקין וראוי. לטענת הנתבעים, המגרש מיועד למשחקי כדור-סל וכדור-יד, ולא למשחקי קט-רגל וכדורגל, ואם התובע בחר לשחק שם בקט-רגל, הרי שעשה זאת מתוך בחירה והסתכנות מרצון, בלי שיש לנתבעים, שלא התרשלו במאומה, אחריות כלשהי. עוד טוענים הנתבעים, כי גם אם היתה התרשלות כלשהי מצד מי מהם, הרי שהיתה לתובע, בנסיבות מקרה זה, רשלנות תורמת גבוהה עד כדי %100. לחילופין, טוען כל אחד מהנתבעים, כי גם אם היתה רשלנות, הרי שזו היתה של הנתבע האחר. 4. לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, אני מקבל את גירסת התובע, לפיה נתקלה רגלו, במהלך המשחק, במרצפת המורמת, רגלו הסתובבה, במהלך הריצה, הוא נפל ונגרם לו השבר ברגל. נכון, שאין דיוק והתאמה בין גירסת התובע לבין גירסת העדים מטעמו, העדים ליאון ומשה זנזורי, באשר לפרטי האירוע, אולם, לא ניתן לצפות שכולם יתארו במדוייק את מהלך האירועים, לפרטי פרטים. מדובר בהתרחשות פתאומית, לא צפויה, כאשר כל אחד קולט בחושיו את מה שקולט, וכל אחד מתאר, על פי הבנתו את האירוע. דווקא חוסר התיאום, מעיד על כך שכל אחד סיפר את מה שנראה לו, וכי לא היה תיאום ביניהם. עוד אני קובע, כי מצב המגרש עובר לתאונה היה, כפי שנראה בתמונות ובתקריב שבתמונה ת/12, כאשר נראה שהתמונות צולמו סמוך לאחר האירוע, כפי שנראה ממצבו של התובע, הנראה בתמונה ת/13, כשהוא על קביים. זאת ועוד. בתמונה ת/ 12 נראים עשבים יבשים שצמחו בחריץ שבין המרצפת המורמת, כך שמצב זה אינו חדש, והמרצפת גם לא הורמה במזיד לצורך צילום פיקטיבי. 5. רשלנות המושב טען כי היה במושב מגרש כדורגל עם דשא, ולכן לא היה כל מקום, שהתובע ישחק על המגרש הנ"ל קט-רגל, או כדורגל. יש לדחות טענה זו. ראשית, גם לדברי ע"ה 1, מר יצחק סיני, מזכיר המושב (להלן: "המזכיר"), מגרש הדשא לא פתוח לציבור בימי שבת (עמוד 26 לפרוטוקול). שנית, על פי העדויות, על המגרש הנ"ל שיחקו בני המושב, שנים, גם כדורגל וקט-רגל, ואיש לא מיחה בידם ואיש לא אסר עליהם לעשות זאת. מה עוד, שלא עמד לרשותם מגרש אחר. גם לטענה, כי במשך שנים שיחקו ואיש לא נפגע, אין בסיס. מפגע מסויים לא חייב להיות לרועץ לכל אחד ובכל זמן; ודי אם אפשרות הסיכון קיימת, במבחן הסבירות, הצפיות והקשר הסיבתי. יכולה להיות לכך משמעות בבחינת אשמו התורם של התובע, כפי שנראה להלן, אולם אין בכך כדי לאיין את רשלנותם של הנתבעים, או של מי מהם. אין מחלוקת, כי קיימת חובת זהירות מושגית במקרה זה. השאלה אם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית. נראה לי שכן. המגרש הוא מגרש ציבורי, שמיועד לבני המושב, כדי שיוכלו לשחק כדור-סל וכדור-יד. גם מי שמשחק כדור-סל וכדור-יד, במגרש בו יש מפגע, כמו זה הנראה בתמונה ת/12, מרצפת מורמת, יכול המפגע לגרום לו סיכון במהלך המשחק, כשהוא בריצה. אולי אפילו לסיכון גדול יותר, מכיוון שבמשחק כדור-סל וכדור-יד, השחקן מסתכל למעלה, אל עבר הכדור העובר מיד ליד, ולא למטה, כמו בכדורגל, לעבר הכדור שעובר מרגל לרגל. היה על הנתבעים לצפות אירוע כזה ולדאוג לתיקון המפגע, או לסגור את המגרש ולאסור כל שימוש בו, עד לתיקונו. עובדה שהמושב מצא לנכון, על פי המכתב נ/ 7מיום 5/7/98, לבקש ממר שיף, רכז הספורט במועצה, לבדוק את המגרש ולתקן את הריצוף. בנדון זה העיד המזכיר, בעמוד 24 לפרוטוקול מדוע נשלח המכתב נ/7- "ישנו חבר ועד שהוא אחראי על ענייני ספורט, שמו מוטי ארבל, הוא דיווח לי שיש ליקויים במגרש". אם יש מי שאחראי על ענייני ספורט בוועד המושב, מדוע הוא לא התריע על המפגע עובר לתאונה? לציין, כי המזכיר עצמו לא ראה כלל את המגרש, אלא רק שבוע לפני מתן עדותו בביהמ"ש. גם המועצה התרשלה. המועצה היא הגוף המטפל בכל צרכי המושבים המאוגדים בו, ובכלל זה, המושב דנן. המועצה מטפלת גם בצרכי הספורט, ויש לה רכז ספורט, אשר מטפל בנושא. מר שיף אישר בעדותו, כי במגרש יש בלאטות שקועות ובולטות, אלא שלהערכתו, מפגע זה, הנראה בתמונות, לא מפריע לאף אחד. אין לקבל את הערכתו. נראה, שזו הערכה סובייקטיבית, לצרכי המשפט, וקשה לקבל שהוא באמת מאמין בה. מר שיף אישר בעדותו, בעמוד 27, כי המועצה האזורית באר-טוביה אחראית על תחזוקת המגרש, אם כך היה עליה לדאוג לתחזוקה נאותה ולהסיר את המפגע, שגרם לתאונה. מר שיף אמר בעמוד 29- "אנחנו בדרך כלל עושים תחזוקה קבועה לכל המגרשים, ומגרשים שאנו רואים באופן מיוחד שהמצב גרוע או שצריך להרחיב אותו... אנחנו עושים את זה בקצב זמן, כל שנה...". הנה כי כן, אנשי המועצה התרשלו ע"י מחדלם, כשלא תיקנו את המגרש, ואם לא גילו את הצורך לתקנו, גם אז התרשלו באי גילוי המפגע, כאשר גם מר שיף, בעמוד 28, מסכים, שמשחקים במגרש באופן שוטף, שניתן להיכנס למגרש באופן חופשי, כאשר אין שלטים שאוסרים לשחק או אזהרה כלשהי שיש סיכון כלשהו. בחלוקת הרשלנות בין הנתבעים, נראה שהם נושאים בה שווה בשווה. 6. אשם תורם התובע הכיר את המגרש, והיה עליו לדעת מה מצבו ואיזה סיכונים כרוכים במשחק עליו. בעיקר, כאשר מדובר במגרש שאינו מיועד למשחק כדורגל או קט-רגל, אלא במגרש מרוצף. התובע בחר, איפוא, לשחק במגרש כזה, מרצונו החופשי, כשהמשחק לא היה מאורגן, במסגרת של טורניר או ליגה, אלא סתם להנאתו. בנסיבות אלה, היה על התובע להזהר משנה זהירות, ואם לא עשה כן, למרות אופי המגרש וייעודו, הרי שגם לו חלק לא מבוטל ברשלנות. אני מעריך את אשמו התורם של התובע ב- %50. 7. הנכות בהסכמת הצדדים, הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים, בלי שהמומחים הרפואיים נחקרו. על פי חוו"ד של ד"ר סטיבן, ת/7, מומחה מטעם התובע, לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור % .19% 10 לפי תקנה 48(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי, ו- % 10 לפי תקנה 75(1) לאותן תקנות. על פי חוו"ד של ד"ר מיכלס, מומחה מטעם הנתבעים, נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור % 5 לפי תקנה 35(1) לתקנות המל"ל. לאחר עיון בשתי חוות הדעת, אני קובע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור %10, בין אם לפי תקנה 48(א)(3) לתקנות הביטוח הלאומי ובין אם לפי תקנה 35(1)(ב). המומחה מטעם התובע העניק לו נכות בשיעור % 10 בגין הצלקת. לא נראה שיש לקבל זאת, כשעל פי ממצאי המומחה מטעם הנתבעים, שבדק את התובע כשנה ו- 3 חודשים מאוחר יותר, הצלקת תקינה. מאידך, המומחה מטעם הנתבעים, העניק % 5 נכות אורטופדית, בהסתמך על תקנה 35(1) בין א' ל- ב', ואין מקום לחלוקה כזו, כאשר גם להערכתו, יש לתובע הגבלה קלה בתנועות, כאשר הגבלה קלה לפי תקנה 35(1)(ב) מעניקה % 10 נכות. אני קובע, איפוא, כי נכותו הרפואית של התובע היא %10, לצמיתות, והיא גם נכות תיפקודית, באותו שיעור. 8. הנזק א. הפסד השתכרות בעבר עובר לתאונה התובע עבד כשכיר בתעשיית אבן וסיד בע"מ, במשכורת ממוצעת של 050, 4 ש"ח לחודש. מיד לאחר התאונה התובע פוטר מעבודתו, לפי מכתב מיום 2/7/96, בשל אי שביעות רצון ממנו. לטענת התובע, הוא פוטר עקב התאונה, כאשר המעביד צפה שהוא ייעדר זמן רב והאמור במכתב הוא רק תירוץ. לתובע 46 ימי אי כושר. לדבריו, הוא לא עבד גם לאחר מכן, כחודש וחצי, בשל טיפולים פיזיוטרפיים. אני מקבל זאת, וזה סביר. התובע התחיל לעבוד כעצמאי מנובמבר 96, כנהג היסעים. לדבריו, חודש לפני כן עבד אצל "מסיעי הסלע" כדי לבדוק אם העבודה כנהג מתאימה לו. כי לכך, יש לפצות את התובע בגין 3חודשי עבודה, לפי 050, 4 ש"ח לחודש, בצרוף ריבית, מאמצע התקופה. 810, 13 ש"ח % 3 113.66x0 50, 4X ב. כאב וסבל בהתחשב בפגיעה בקרסול, ובגילו הצעיר של התובע, יש לפצותו בסך 000, 30 ש"ח עבור כאב וסבל. ג. הוצאות נסיעה התובע היה בתקופת אי כושר על קביים, נזקק לטיפולים רפואים ופיזיוטרפיים, הכרוכים בנסיעות. בשל נכותו יכול ויזדקק לנסיעות לטיפולים גם בעתיד. עבור הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, יש לפצות את התובע בסך 000, 2 ש"ח, בערכם היום. ד. עזרת הזולת אין ספק שלאחר התאונה, נזקק התובע לעזרה סיעודית. לדבריו, אמו סעדה אותו. יש לפסוק סך של 000, 1 ש"ח עבור עזרת הזולת. ה. הוצאות רפואיות עבור חוו"ד 800, 1 ש"ח עבור חומר רפואי 103 ש"ח לא מן הנמנע שהתובע יזדקק בעתיד לטיפולים ולתרופות, לפחות משככי כאבים, בגין נכותו. יש לפסוק לו סכום נוסף של 500 ש"ח, בערכם היום, עבור הוצאות אלה. סה"כ הוצאות רפואיות 403, 2 ש"ח ו. הפסד השתכרות בעתיד שכרו של התובע עובר לתאונה היה 050, 4 ש"ח לחודש. על פי דו"ח הכנסה לשנת 97, הכנסתו השנתית, כעצמאי היתה 901, 31 ש"ח, ברוטו, דהיינו 658, 2 ש"ח לחודש. משום מה, לא הוגש הדו"ח השנתי לשנת 98. קשה לאמוד את הכנסתו של התובע כעצמאי, על בסיס שנה אחת, כאשר מדובר בעסק חדש. בנסיבות אלה, חישוב הפסד ההשתכרות יהיה לפי הכנסתו עובר לתאונה, 050, 4 ש"ח, משוערך להיום, 312, 5ש"ח, ביחס לעלות השכר הממוצע במשק. לתובע 37 שנות עבודה עד גיל 65. מקדם ההיוון הוא - 358 267.9937, 142ש"ח = 531.2 267.9937X 9. סיכום הפסד השתכרות בעבר 810, 13 ש"ח כאב וסבל 000, 30 ש"ח הוצאות נסיעה 000, 2 ש"ח עזרת הזולת 000, 1 ש"ח הוצאות רפואיות 403, 2 ש"ח הפסד השתכרות בעתיד 358, 142 ש"ח סה"כ 571, 191 ש"ח יש לנכות % 50 בשל אשם תורם, יתרה - 786, 95 ש"ח. על כל אחד מהנתבעים לשלם לתובע מחצית מהיתרה, דהיינו סך של 893, 47 ש"ח, כל אחד. 10. אשר על כן, אני מחייב את כל אחד מהנתבעים לשלם לתובע סך של 893,47 ש"ח, בצרוף הצמדה וריבית כחוק, מהיום עד התשלום בפועל. כל אחד מהנתבעים ישלם לתובע גם מחצית מהוצאות המשפט וגם שכ"ט עו"ד בשיעורו כחוק, על הסכום שנפסק, בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית כחוק, מהיום עד התשלום בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. כדורגלדיני ספורטתאונות ספורט