פציעה מירי חייל צה''ל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה מירי חייל צה''ל:

1. בפניי כתב תביעה (מתוקן) אשר הוגש על ידי מצעב עאטף ג'מיל עתר ואח' (להלן: "התובעים") כנגד מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת").

העובדות הצריכות לענין

2. התובע מס' 1, יליד 29.10.81, (כבן 19 שנים במועד האירוע) נפגע לדבריו ביום 30/9/00 מכדור שנורה על ידי חייל צה"ל.

בכתב התביעה נטען, כי ביום האירוע נסע התובע מביתו בכפר יאמון שבנפת שכם לכיוון מחסום אלג'למה, במטרה להגיע לעבודתו כמוסק זיתים בתוך שטח ישראל, ליד צומת גולני. לדבריו, "במטרה להגיע לעבודתו במסיק זיתים בישראל, הגיע התובע ביום 30.9.00 בשעה 10:30, או בסמוך לכך, לכביש המוביל למחסום אלג'למה, בסמוך למקום בו היה ממוקם באותה תקופה המחסום של הבטחון הלאומי הפלשתיני (להלן: "מקום הארוע")" (סע' 7 לכתב התביעה). התובע טוען, כי "במקום האירוע היה גם מעין מחסום של צה"ל, אשר היה מורכב ממספר רכבים צבאיים שחסמו את הכביש. במקום האירוע היו אנשים שהפגינו. התובע מס' 1 התלבט כיצד להמשיך בדרכו לעבודה. התובע מס' 1 עמד במרחק של למעלה מ- 20 מ' מאחרוני המפגינים. התובע מס' 1 נורה בידי חייל צה"ל שעמד במרחק של מספר עשרות מטרים מהתובע מס' 1. הכדור פגע בתובע מס' 1 בלחי השמאלי ויצא מהצוואר בין חוליות עמוד השדרה הצווארי. בטרם הירי לא נשמעה כל אזהרה או התראה מטעם מי מהחיילים הישראליים. בעת קרות אירוע הירי על התובע מס' 1, ולפניו, הוא לא עשה שום פעולה ו/או לא נטל חלק בפעולה מסוג כלשהי שיכלה להוות עילה לירי עליו" (סע' 9-12 לכתב התביעה המתוקן).

עקב פציעתו הובהל התובע לבית החולים בג'נין, ומשם הועבר בו ביום לבית החולים "רפידיה" בשכם, ומיד לאחר מכן, בו ביום הועבר לבית החולים "אל-אינג'ילי" בשכם".

3. הנתבעת מכחישה את גירסתו העובדתית של התובע באשר לאופן התרחשות האירועים, וכופרת בחבותה לפצותו בגין נזקיו.

4. בישיבת בית המשפט ביום 26.6.08 קבעתי, כי המחלוקת העיקרית בתיק הינה בשאלת החבות, ומשכך יש לבררה קודם לדיון בשאלת הנזק, והתיק נקבע לשמיעת ראיות בשאלת החבות.

ההתרחשויות במקום האירוע, ואופן פציעתו של התובע

5. אין חולק, כי התובע נפצע במקום האירוע בזמן האירוע, אולם אומר כבר עתה, כי נסיבות פציעתו של התובע לא הוכחו, ונותרו לוטות בערפל, וכן אבהיר כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו במאזן ההסתברות הנדרש לצורך הוכחת טענותיו בדבר פציעתו כתוצאה מירי מאש חיה שבוצע לכאורה על ידי חייל צה"ל, ואבאר.

כרקע להתרחשות נשוא כתב התביעה יש לציין, כי כיומיים לפני האירוע נשוא כתב התביעה, בתאריך 28.9.00 פרצה האינתיפאדה השניה, המכונה "אינתיפאדת אל אקצה", ודומה כי האירועים הקשים והאלימים שהתרחשו במסגרתה, אינם צריכים עוד הוכחה.

התובע הבהיר בתצהירו, כי לפני האירוע נשוא כתב התביעה עבד כשכיר בשטח ישראל, בכפר מג'אר. עובר להתרחשות האירוע נשוא כתב התביעה בד התובע בשטח ישראל מזה כשנתיים ימים, ובמהלך שמיעת הראיות הובהר שלא היה בידו אישור כניסה/שהייה בישראל, וכי כניסותיו לישראל לצורכי עבודה היו בניגוד לחוק הישראלי. לדברי התובע הוא עבד במטע זיתים, ועבודתו כללה מסיק של הזיתים "וטיפול חקלאי שוטף במטע הזיתים, כגון גיזום והשקייה...." (סע' 7 לתצהיר). עבודתו של התובע בשטח ישראל התנהלה בדרך כלל בסופי שבוע, בימים חמישי ושישי, ובחופשותיו מבית הספר.

מתצהירו של התובע עולה, כי בבוקר האירוע יצא מביתו עם אחיו אכרם, וקרוב משפחתו בשם אמיר מחמוד סאלח עתר (להלן: "אמיר") . לדברי התובע ועדיו, התכוונו השלושה להגיע לעבודתם בשטח ישראל. (סע' 14 לתצהיר) בהגיעם למקום האירוע "בסמיכות למחסום הפלשתיני" (סע' 15 לתצהיר) ירדו השלושה מהמונית שהסיעה אותם למקום, והתכוונו להמשיך את דרכם ברגל, כדי להיכנס לשטח ישראל. במקום היה "מחסום של צה"ל מורכב ממספר רכבים צבאיים שחסמו את הכביש. מהמחסום הפלשתיני ניתן היה לראות בבירור את המחסום של צה"ל" (סע' 16 לתצהיר). התובע ציין בתצהירו, כי "במקום האירוע היו אנשים שהפגינו" (סע' 17 לתצהיר), וכי השלושה התלבטו "כיצד להמשיך בדרכינו לעבודה (שם), כאשר באותו זמן עמדנו אכרם ואני במרחק של למעלה מ- 20 מטר מאחרוני המפגינים" (סע' 17 לתצהיר). "בשל הכמות הגדולה של האנשים במקום..." נעלם אמיר מעיני התובע למשך מספר דקות (שם).
עוד ציין התובע בתצהירו, כי בהגיעם למקום האירוע היו במקום מפגינים, אולם "היה מדובר בהפגנה שקטה..." (סע' 18 לתצהיר) וכי לא הייתה כל התפרעות ו/או יידוי אבנים ו/או הבערת צמיגים ו/או זריקות חפצים לכיוון כוחות הבטחון הישראליים" וגם לא היו הפרות סדר או מהומות" (שם).

וכך, לדבריו, בעומדו לתומו, לאחר כרבע שעה "איבדתי את הכרתי", ולאחר שהתאושש קמעא מפציעתו "נמסר לי על ידי אחי אכרם שב- 30.9.00 – במקום האירוע ירה בי חייל צה"ל..." (סע' 21 לתצהיר התובע).

התיאור הפסטורלי של "ההפגנה השקטה" חזר על עצמו מילה במילה בתצהיריהם של אחי התובע – אכרם, ושל ג'מיל, כמו גם תיאור מיקומם עובר לביצוע הירי הנטען – כ- 20 מ' מאחורי אחרון המפגינים.

אכרם הוסיף ותיאר בתצהירו, כי בזמן שהשלושה עמדו והתלבטו באשר להמשך דרכם, "ראיתי ממרחק של מספר עשרות מטרים חייל ישראלי עם מבנה גוף גדול מכוון את נשקו לעבר המקום שבו עמדנו מוצעב (התובע – ד.ג.) ואני לפתע נשמע קול יריה... הסתובבתי לאחור על מנת לברוח ונתקלתי באחי... ראיתי אותו קורס ונופל ושוכב חסר הכרה" (סע' 10 לתצהירו של אכרם), ותיאור דומה ניתן על ידי אמיר בתצהירו. אלא מאי? במהלך שמיעת הראיות התברר, כי מרבית האמירות הרלבנטיות בתצהירי התובעים הוכחו כאמירות בלתי מדוייקות במקרה הטוב, וכאמירות שקריות במקרה הרע, ולמעשה, עד רגע זה לא הובררו נסיבות פציעתו של התובע, לרבות זהות היורה ו/או סוג הקליע שפגע בו, ואף לא ידוע האם מדובר באש חיה או בקליע גומי, ועיקר העיקרים – לא הובררה מטרת הגעתם של התובע וחבריו למקום האירוע בשלב האירוע, וכפי שאבאר בהמשך, ההנחה, כי השלושה הגיעו למקום במטרה להשתתף בהפגנה, הינה סבירה והגיונית לעין ערוך מהמטרה המוצהרת בכתב התביעה, על פיה הגיעו השלושה למקום כדי להיכנס לתוך תחומי ישראל על מנת לעבוד במסיק זיתים.

בעדותו חזר התובע וסיפר, כי נהג לעבוד "בימי חופש וגם חמישי, שישי, בחופשים השנתיים של בתי הספר וגם בחמישי-שישי" (עמ' 2 שורה 11) וכן אישר, כי הוא מעולם לא נשאר ללון בשטח המטע (שם, שורה 15) וכי נהג לחזור לביתו בתום כל יום עבודה, אף אם נצרך לחזור למטע למחרת היום (שם, שורות 20-21).
התובע הבהיר, כי משך הנסיעה מביתו למטע הזיתים בשטח ישראל ארך כשעתיים עד שעתיים וחצי, וכי נהג להגיע לעבודה בין השעה 08:00 לשעה 09:00 בבוקר (עמ' 3 שורות 6-8).

התובע סיפר, כי בימים בהם נסע לעבודתו בשטח ישראל, נהג להתעורר בשעה 5:00 או 6:00 בבוקר בהתאם לתיאום המוקדם שנעשה עם נהג המונית שהסיעו למחסום, וכן אישר, כי לא היה לו אישור כניסה לישראל (עמ' 3 שורות 28-31), ועד השלב הזה בעדותו, ולמרות מצבו הרפואי, העיד ברהיטות ובשטף, אולם מרגע שהוחל בהצגת השאלות הספציפיות המתייחסות לאירוע נשוא כתב התביעה, "לקה" התובע באי הבנת השאלות, ו/או בחוסר זכרון. במה דברים אמורים? כזכור, האירוע נשוא כתב התביעה התרחש ביום שבת, שאינו נכלל בין ימי העבודה שפורטו על ידי התובע והעדים מטעמו. אין חולק כי האינתיפאדה פרצה כיומיים לפני יום האירוע, אולם התובע טען בעדותו, כי רק "באותו יום של המקרה" (עמ' 4 שורה 7) נודע לו על התפרצות האינתיפאדה, אולם "לא הבין" את השאלה שהתייחסה לתיאור האירועים האלימים במהלך האינתיפאדה (שם, שורות 8-9, 15-12).

בהמשך נשאל התובע "מה קרה באותו יום, מה זה אינתיפאדת אל אקצה?" (עמ' 4 שורה 18) ובאופן מפתיע טען כי אינו זוכר מה היה לפני פציעתו, אולם בהמשך תיקן את עצמו והודה, כי "אני ידעתי חלק מהמידע הזה בבוקר של המקרה", ומהו אותו "חלק של מידע"? "מדובר ששרון נכנס לאל אקצה ואלה שהיו במסגד התנגדו לזה והיו נפגעים וגם הרוגים" (עמ' 4 שורות 24-18), קרי: "אני יודע שיש בעיות באל אקצה".

בהמשך התברר, כי התובע, אחיו וקרוב משפחתו היו מודעים לחומרת ההפגנות עוד טרם צאתם מג'נין לכיוון מקום האירוע, שכן הם צפו בשידורי הטלויזיה, "בג'נין..... בבית קפה שנמצא במוסך" (עמ' 5 שורות 3-1), בעת המתנתם למונית שאמורה הייתה להסיעם למחסום. התובע טען, כי הבין משידורי הטלויזיה "שיש בעיות בירושלים" (עמ' 5 שורה 8) אולם למרות זאת החליט לנסוע למחסום. זה המקום לחזור ולציין, כפי שיובהר בהמשך, כי אינני מאמינה לתובע ולעדיו הטוענים, כי מטרת נסיעתם למחסום בבוקר האירוע הייתה כניסה לישראל לצרכי עבודה. על פי התרשמותי, השלושה הגיעו למחסום במטרה ברורה ליטול חלק פעיל באירועים האלימים שהתרחשו באותם ימים, ולהשתתף בהפגנות במסגרת האינתיפאדה שפרצה יומיים קודם לכן.

התובע המשיך והעיד, כי בהגיעם למחסום "לא היתה הפגנה" (עמ' 5 שורה 14) ורק לאחר שהופנה לאמור בתצהירו ולעדותו של אמיר אשר אישר שהייתה במקום הפגנה (עמ' 27 שורה 13), מיתן את תשובתו, וטען "היו התאספויות כאילו" (עמ' 5 שורה 17), אולם הכחיש בתוקף, כי היו זריקות אבנים ו/או שריפות צמיגים ו/או ירי צה"לי (עמ' 5 שורה 24), בשלב זה הודה התובע שחלק מהנוכחים "גם צעקו וחלק גם קראו" (עמ' 7 שורה 13), וכן "החלק הקדמי היו צועקים והיו קוראים בקול רם" אולם "אלה שמאחורה בצד האחורי, לא הגיוני שהם מפגינים" (עמ' 8 שורה 1) שכן אותם מפגינים לא זזו, ובסך הכל "עמדו" במקום (עמ' 8 שורה 3). בהמשך הפתיע התובע כאשר נשאל האם ראה זריקות אבנים, וענה "אני לא זוכר שום דבר, אם זה זריקת אבנים או בכלל שהייתה הפגנה", והודה, כי יתכן שהיו זריקות אבנים והוא אינו זוכר זאת. (עמ' 8 שורות 15-10).

אין ספק, שעדותו של התובע איננה עדות אמת לצערי. מסקנה זו מתבקשת מאופן מסירת העדות על ידי התובע, שבשלבים מסויימים ידע לתאר בדיוק את מראה עיניו בהגיעו למחסום, אולם כאשר סבר שתיאור מראה עיניו אינו מסייע בידו בניהול תביעתו, שייט לו מיד למבצר חוסר הזכרון וטען, כי "אינו זוכר". אלא מאי? מתשובותיו החלקיות ברור, כי התובע זוכר היטב את האירועים שקדמו לפציעתו, ונסיונו לרכך ולעדן את ההתרחשויות במחסום במועד הגעתו, ו/או טענתו, כי אינו זוכר מה בדיוק אירע שם, נובעת מרצונו להיטיב את מצבו המשפטי בניהול התביעה, ולא כתוצאה מנכונותו ליתן מענה נכון ומדוייק לשאלות שנשאל.

כזכור, בתצהירו טען התובע – כמו גם העדים מטעמו – כי בהגיעו למחסום, הוא עמד כ- 20 מ' מאחורי אחרון המפגינים, והנה, במהלך עדותו הודה התובע, כי התערה בין קבוצת המפגינים, באומרו: "כן, הלכתי בין האנשים" (עמ' 7 שורה 7), ובהמשך הודה, כי היו "אנשים" הן לפניו והן מאחוריו (עמ' 7 שורה 27), קרי: אין כל ספק שהתובע לא עמד לתומו כ- 20 מ' מאחורי אחרון המפגינים, כנטען בתצהירו, אלא הוא עמד בתוך גוש המפגינים, כאשר היו מפגינים נוספים הן לפניו והן מאחוריו.

התובע התבקש להסביר את הסתירה בין תיאורו בתצהיר לבין עדותו, או אז הפתיע באומרו, כי לא כל הנוכחים היו מפגינים (עמ' 7 שורות 31-27), וכי רק העומדים בקידמת קבוצת האנשים היו מפגינים ש"היו צועקים והיו קוראים בקול רם" (עמ' 8 שורה 1) ו"בטח שמאחורה בצד האחורי לא הגיוני שהיו מפגינים" שכן אנשים אלו עמדו ללא תזוזה (עמ' 8 שורות 4-1), ומיותר לציין את הגיחוך והאבסורד שבדבריי התובע.

עוד הוסיף התובע, במענה לשאלה, כי אינו זוכר אם ראה חיילים ישראליים מהמרחק שבו עמד, והכחיש, כי ראה זריקות אבנים, וכאשר הבין, כי ברור לכל שזכרונו באשר למה שהתרחש בטרם פציעתו לא נפגע, וכי תשובותיו מתחמקות ושקריות, חזר למפלט חוסר הזכרון, והפתיע באומרו "אני לא זוכר שום דבר, אם זה זריקת אבנים או בכלל שהייתה הפגנה" (עמ' 8 שורה 13), כאשר קודם לכן נתן תיאור מפורט לגרסתו של מה שהתרחש במקום, לרבות הערכה של מספר המפגינים שהיו במקום, לדבריו, בין 500 ל- 700 איש.

כפי שציינתי, אירע האירוע נשוא כתב התביעה ביום שבת, ומשכך התעוררה שאלת העבודה בימי שבת. התובע טען, כי "זה השבת הראשונה שאני בכלל הלכתי לעבוד בה", ואישר, כי
בשבת לא עבדו בכלל, באומרו "כן, לא עבדנו בשבת" (עמ' 8 שורה 20).

משכך, והיות וגרסת התובע הייתה, כי הוא נקלע למקום האירוע בשל רצונו להיכנס לשטח ישראל כדי לעבוד, נשאל התובע מדוע באמת נסע למחסום ביום שבת, וענה "כי באותו יום בעל הבית התקשר, ואמר לנו לבוא לעבודה", אולם בהמשך התברר, כי בעל הבית "לא התקשר אליי אלא לדוד שלי. דוד שלי עאוני היה אחראי על העבודה" (עמ' 8 שורה 23), אלא שבאופן מפתיע, ולמרות שהזעקת עובדים בשבת הייתה בהחלט אירוע חריג ויוצא דופן, אותו דוד – עאוני – לא הצטרף לנסיעה ולא נסע לעבודה באותו יום, ואף לא מסר עדות בבית המשפט. התנהלות זו אך מחזקת את המסקנה, שלא היה בכוונתם של התובע וחבריו להיכנס לשטחי ישראל כדי לעבוד, והגעתם למקום האירוע הייתה במטרה ברורה ליטול חלק פעיל בהפגנות כנגד מדינת ישראל, במסגרת האינתיפאדה, בניגוד גמור ומוחלט לדברי התובע בעדותו.

במהלך המשפט העיד גם אכרם – אחי התובע, שנסע עימו למחסום ביום האירוע. אכרם העיד, כי עבד אצל מעסיק ישראלי בשם "אבו חנא" "בקטיפת זיתים ולהשקות את הזיתים ולטפל בעצים" (עמ' 11 שורה 13), וכי עבד אצלו ברצף במשך כשנתיים לפני אירוע המקרה נשוא כתב התביעה.

זה המקום לציין, כי גם אותו "אבו חנא" לא הובא לעדות, ונוכח העובדה הברורה, כי אבו חנא יכול היה לאשר את גירסת התובע, על פיה ביקש מהתובע ומהאחרים להגיע לעבודה ביום השבת, אין מנוס מהמסקנה, כי גירסת התובע ועדיו על פיה נקראו באותו יום להגיע לעבודה בישראל הינה שקרית. ודוק: לדברי התובע ועדיו, אבו חנא הינו ישראלי, ולכן לא הייתה כל מניעה להביאו לעדות. התובע לא טען למשל, כי ביקש מאבו חנא להגיע וליתן עדותו, והלה סירב, ונראה כי איש לא פנה אליו בבקשה ליתן עדות, ויפים לכך דברי המחבר י. קדמי בספרו "על הראיות" חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט - 1999, בהבהירו:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת עד, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות, או קויימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.
הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין ההודאה בכך, שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה...." (עמ' 139).

כאמור, עדותו של המעסיק אבו חנא, אמורה הייתה להיות עדות חשובה, מרכזית ורלבנטית ביותר, אשר באמצעותה ניתן היה לאמת את גרסת התובע, לפיה מטרת הגעתו למחסום ביום האירוע, היתה לצרכי עבודה, ומשלא הובא לעדות, אין מנוס מהמסקנה ההגיונית היחידה, על פיה הגיעו התובע ומקורביו למחסום לצורך השתתפות בהפגנה, למרות ידיעתו של התובע על אופיין האלים של ההפגנות עוד טרם צאתו למחסום, וכן ידיעתו על מפגינים שנהרגו בירושלים.

גם אכרם העיד, כי לא נהג לישון בשטח ישראל, ולדבריו "כל יום היינו עובדים והולכים הביתה" (עמ' 12 שורה 13). במועד האירועים היה אכרם תלמיד בית ספר, ממש כמו התובע, ונהג לעבוד בחופשות מבית הספר וכן בסופי שבוע (עמ' 12 שורות 7-1). אכרם אישר, כי יום העבודה החל בשעה 08:00 בבוקר והסתיים בשעה 14:00, אולם לעיתים היה נמשך עד שעות הערב (עמ' 12 שורות 17-14). בתום יום העבודה נהג המעסיק הישראלי להסיע את עובדיו עד עפולה, ומעפולה הם נהגו לנסוע במונית למחסום אלג'למה, ומשם נכנסו "רגיל" לשטח הפלשתיני (עמ' 12 שורות 24-20). אכרם סיפר, כי בימים בהם נהג להגיע לעבודה בישראל, הוא היה יוצא מביתו בשעה 05:00 בבוקר, ו"בדרך כלל אנחנו מגיעים בשעה 08:00 בבוקר" (עמ' 12 שורות 26, עמ' 13 שורות 3-2).

גם אכרם, כמו אחיו התובע, הודה שאין ברשותו היתר כניסה לישראל, והוא אישר, כי הוא וחבריו נהגו להיכנס לשטח ישראל דרך מחסום אלג'למה, תוך עקיפת המחסום הישראלי שהיה מוצב במקום דרך קבע (עמ' 13 שורות 21-15). מעדותו של אכרם עלה, כי שוטרי המחסום הפלשתיני לא מנעו את יציאתם לשטח ישראל. הוא הסביר, כי הם נהגו לעקוף את המחסום מצדדיו, וסטו לצורך כך למרחק של 1 ק"מ משני צידי המחסום, בפוסעם בשטח חקלאי של כפרים פלשתינים, שתושביהם "לא שואלים אותנו" (עמ' 14 שורות 17-1) למעשיהם בשטחיהם. אכרם הסביר שהמרחק בין המחסום הפלשתיני והמחסום הישראלי הוא כ- 3 ק"מ, ולאחר שעברו את המחסום הפלשתיני "בכמות מסויימת של מטרים, אנחנו נראה" את החיילים הישראליים (עמ' 14 שורה 22).

אכרם העיד, כי ביום האירוע יצא מביתו עם אחיו התובע בשעה מאוחרת מהרגיל, ולמרות שנהג להגיע לעבודתו בשעה 08:00 בבוקר, הרי שביום האירוע הם הגיעו לג'נין בשעה 08:00 בבוקר. אכרם לא הצליח להסביר הכיצד התכוון לאחר לעבודתו ביום האירוע, שהרי העיד, כי יום עבודתו החל בשעה 08:00 בבוקר, ובהתחשב בזמן הנסיעה מג'נין שהינו כשעתיים, הרי שלא היה מגיע למקום עבודתו לפני השעה 10:00 בבוקר. לדבריו, "זה היה יום שבת. זה היה קטיפת הזיתים, היה לנו את החופשיות מתי להגיע לעבודה" (עמ' 15 שורות 4-3), והוסיף "בשבת זה טבעי, רגיל, נהוג, זה חופש. היה בתקופה של קטיפת הזיתים, היו אנשים שישנים גם במקום של הקטיפה" (עמ' 15 שורות 8-7) ולכן ציין, כי יום השבת "זה כאילו זמן פתוח, זה יום שבת, זה יום חופש ולא מתחייבים לבוא מוקדם" (עמ' 15 שורה 15). וכפי שציינתי, נוכח אי הבאתו לעדות של המעסיק הישראלי, אין מנוס מהמסקנה, כי דברי אכרם אינם אמת. בהמשך, רבתה הפליאה. אכרם ציין כי "יום שבת זה יום חופש, אז זה חופש. המפעל לא מקבל זיתים, העובדים לא עובדים ביום שבת" (עמ' 15 שורות 23-22), וכאשר נשאל "לא עובדים בכלל בקטיף?" ענה "בכלל", ואף הסביר "לא, ידוע שהם לא עובדים בשבת באיזורים הישראליים. יש איזורים של חרדים, שאם הזיתים נקטפים ביום שבת, לא מקבלים אותם. לא קוטפים בכלל זיתים בשבת" (עמ' 15 שורות 28-22). משכך, התבקשה השאלה "אז מה עושים ביום שבת?" והתשובה המפתיעה הייתה "יושבים" (עמ' 15 שורה 32-31). נוכח תשובות מפתיעות אלו, נשאל אכרם, האם המעסיק משלם לעובדיו שכר כדי שישבו? ותשובתו היתה "לא עובדים יומית, לפי מה שאנחנו קוטפים זיתים, לפי הכמות" (עמ' 16 שורה 2), או אז נשאלה השאלה, מדוע יש להגיע בשבת, אם ממילא לא עוסקים בקטיף, ופעם נוספת הפתיע אכרם באומרו "אנחנו מכינים את עצמנו לקראת יום ראשון" (עמ' 16 שורה 4), ובאותו שלב הגדיל אכרם לעשות כאשר טען במפתיע, שהמעסיק אבו חנא אחסאן ביקש לנסוע באותה השבת לשטחים לתקן את רכבו "עם דוד שלי בעל העסק, והוא אמר לנו, לכו אתם לעבוד במקומי, אני עכשיו אתקן את האוטו" (עמ' 16 שורות 10-9). סיפור תיקון הרכב אינו מופיע בתצהירו של אכרם, וכאשר נשאל מדוע לא ציין זאת בתצהירו, ענה "אתם יכולים לברר, לשאול את אחסן אבו חנא" (עמ' 16 שורה 12), אלא, שכפי שציינתי, התובע נמנע מהבאתו של אבו חנא לעדות, ויש להניח, כי לא בכדי נמנע מהבאתו לעדות.

נוכח עדותו של אכרם, נותרה בלתי פתורה השאלה מדוע יש צורך בעובדים ביום השבת, אם ממילא אין קוטפים זיתים בשבת, עובדה שאושרה פעם נוספת על ידי העד (עמ' 16 שורות 15-14), וכן לא הוברר מדוע דודו של אכרם, שהוא "בעל העסק" היה לכאורה במטע באותו יום, ותשובתו המעורפלת של אכרם היתה "הוא חייב להיות עם האנשים שנשארים שם, צריך להיות איתם" (עמ' 16 שורה 14). למותר לציין, כי גם הדוד עאוני לא הובא לעדות, דבר נוסף המחזק את המסקנה, שסיפורי התובע ועדיו באשר למטרת הימצאותם במחסום אלג'למה בין המפגינים, הינו סיפור שנולד כל כולו לצרכי התביעה, ואינו אמת, וזאת על אף הכחשותיהם של העדים, לרבות עדותו של אכרם (עמ' 16 שורה 33, עמ' 17 שורה 1).

מדברי התובע ועדיו עלה, כי ביום האירוע הצטרף לנסיעה למחסום גם בן דודם אמיר. אכרם נשאל לגבי אמיר, וענה, כי יום האירוע היה יום העבודה הראשון של אמיר אצל אבו חנא, עובדה שאושרה על ידי אמיר בחקירתו (עמ' 29 שורות 7-2). ב"כ הנתבעת תהתה מדוע נזקק אכרם לתגבורת של עובדים ביום האירוע, כאשר אישר, כי אין עובדים בשבת, ואכרם טען כי היה זקוק לאמיר באותו יום "להשקות הזיתים, למה דוד שלי שהיה עובד איתי בהשקיית הזיתים בתקופה הזאת היה צריך להיות אחראי על קטיפת הזיתים, אז אני זקוק לעובד שישקה אותי ויעזור לי" (עמ' 17 שורות 13-9). אלא מאי? אכרם אישר, כי ביום השבת לא משקים (עמ' 17 שורות 16-15), וכאשר נשאל פעם נוספת מדוע בכל זאת נזקק לתגבורת של עובדים ביום שבת שבו אין קוטפים זיתים, ואין משקים את העצים, הפתיע כדרכו באומרו "על מנת להכין ליום ראשון" (עמ' 17 שורה 19), וכאשר נשאל "אין להכין?" ענה "יש חלק מהחומרים ששמים על העצים, רק בלילה שמים על העצים", וכאשר הזכיר לו בית המשפט, שלדבריו העובדים אינם לנים בשטח, ענה "יש אנשים שישנים שם בתקופת קטיפת הזיתים" ואישר, כי גם הוא עצמו ישן שם בעבר (עמ' 17 שורות 30-15). למותר לציין, כי אינפורמציה זו לא הוזכרה כלל בתצהירו של אכרם, שהסביר זאת בכך ש"לא ביקשו ממני להסביר על תחום העבודה שלי" (עמ' 18 שורה 1). כך או כך, התובע ועדיו העידו, כי לא נהגו לישון בשטח, וממילא לא העידו, כי באותו יום התכוונו לישון בשטח כדי להכין את העצים להשקייה כדברי אכרם, וכאמור, אין לי כל ספק, כי ביום האירוע הגיעו השלושה למחסום אלג'למה במטרה להשתתף בהפגנה, ולא במטרה להגיע לעבודה בשטח ישראל.

בהמשך העיד אכרם, כי הוא ואחיו התובע יצאו מביתם ביום האירוע, בערך בשעה 08:00 - 8:15 "הלכנו לבית קפה, ואכלנו, ואחר כך יצאנו" (עמ' 18 שורות 4-3). זה המקום לציין, כי סיפור העצירה והאכילה בבית קפה, לא הופיע באף אחד מתצהירי התובעים, לרבות בתצהירו של אכרם עצמו, ואף לא הוזכר קודם לכן בעדותו של אכרם. יוזכר, כי התובע סיפר בעדותו, שצפה באירועי האינתיפאדה בטלויזיה בבית קפה הממוקם במוסך בג'נין, אולם הוא לא הזכיר שהשלושה סעדו את ליבם באותו בית קפה. לדבריו הם המתינו בבית הקפה לבוא המונית שאמורה הייתה להסיעם למחסום (עמ' 5 שורות 8-3 לדיון מיום 20.12.09), ונראה, כי סיפור האוכל והקפה בבית קפה לא היה ולא נברא, ומטרת העלאתו היתה לחזק את עדותו הקודמת של אכרם, וכן לצורך תיאור תחושת החופש שליוותה את יום השבת. ב"כ התביעה הבהירה לאכרם, כי ביום האירוע הייתה שביתה כללית וכל העסקים – לרבות בתי קפה – היו סגורים, ותשובתו של אכרם הייתה "לא, הבית קפה אפילו בשביתות לא נסגר. בתי עסק אחרים נסגרים" (עמ' 18 שורה 13), ולמותר לציין, כי בעל בית הקפה לא הובא לעדות, דבר הפועל גם הוא לחובת התובע. אכרם טען, כי השלושה ישבו בבית הקפה כשעה וחצי, עד השעה 09:30, אולם לדבריו, לא שמע שמתארגנת הפגנה, "כלום. אנחנו ראינו בטלויזיה שיש בעיות שהיה ביום שישי, ולא ידענו מזה, רק שמעתי, לא שמעתי אפילו מאנשים, רק ראיתי בטלויזיה" (עמ' 18 שורות 25-24). אין לי ספק, שעדותו של אכרם בנקודה זו, כמו גם בנקודות רבות נוספות, הינה עדות שקרית. אכרם לא הכחיש, כי ביום האירוע הייתה שביתה כללית, משכך, ברור שידע על קיומה של התרחשות חמורה ויוצאת דופן, ודבריו, על פיהם "שרון נכנס למסגד אל אקצה ובעיות, ומה אכפת לי ג'נין, ג'נין לא במהומות" (עמ' 18 שורה 27) אינם אלא היתממות. מכלול העובדות אשר לגביהן אין מחלוקת – השעה המאוחרת שבה יצאו השלושה מביתם באותו יום; העובדה שאין עובדים בשבת; ההימנעות מהבאת עדים רלבנטיים – מאשש ומחזק את המסקנה, שמטרת נסיעת השלושה ביום האירוע למחסום אלג'למה, הייתה אחת ויחידה – השתתפות פעילה בהפגנה כנגד ישראל.

באשר להתרחשות במחסום אלג'למה - אכרם הבהיר כי בין המחסום הפלשתיני, והמחסום הישראלי הקבוע המצוי במרחק של כ- 3 ק"מ מהמחסום הפלשתיני, "היה (ביום האירוע – ד.ג.) מחסום של צבא לפני המחסום הישראלי, של ג'יפים ומכוניות של צבא" (עמ' 19 שורה 7), שהוצב כחצי ק"מ אחרי המחסום הפלשתיני (עמ' 19 שורה 8, שורות 16-15).

אכרם אישר בחקירתו, כי המפגינים ניצבו בין המחסום הפלשתיני לבין הג'יפים הישראליים, וכי כבר בהגיעו למחסום הפלשתיני ראה שיש במקום מפגינים (עמ' 19 שורות 20-14, לדבריו היו שם בין 100 ל- 150 מפגינים (עמ' 19 שורה 24), וזאת בניגוד לדברי אמיר בחקירתו, אשר העריך, כי במקום היו בין 300 ל- 500 מפגינים (עמ' 27 שורה 9, וכן בניגוד לעדות התובע אשר העריך, כי במקום היו בין 500 ל- 700 מפגינים (עמ' 5 שורה 24).

אכרם העיד, כי בראותם את המפגינים "עמדנו בין לחשוב לחזור או, כאילו התחלנו לדבר על העניין הזה" (עמ' 19 שורה 26), כלומר, השלושה התלבטו לכאורה האם לשוב על עקבותיהם או להמשיך בדרכם. בניגוד לדבריו בתצהיר, על פיהם עמד כ- 20 מ' מאחורי אחרון המפגינים, אישר אכרם בחקירתו, כי עמד בין המפגינים (עמ' 19 שורה 28), וכאשר נשאל איך נכנסו השלושה אל בין המפגינים, ומדוע הצהיר דבר שקר בנושא מקום עמידתו עובר לירי, "הסביר" אכרם כי "האנשים היו מפוזרים, התפזרו" (עמ' 20 שורה 10), והכחיש, כי רשם בתצהירו שעמד במרחק של 20 מ' מאחורי אחרון המפגינים. אכרם ייחס את הכיתוב השגוי לכאורה בתצהירו, בעורך דינו ש"הכין לי את התצהיר" (עמ' 20 שורות 17-2), למרות שאישר, כי האמור בתצהיר תורגם לו לפני חתימתו עליו (עמ' 20 שורות 21-20). ברור, כי גם בנקודה זו העיד אכרם עדות שקרית, שכן אינני מעלה על דעתי שעורך הדין כלל בתצהיר עובדות שלא נמסרו לו על ידי ומפי המצהירים, מה עוד שאכרם אישר, כי התצהיר תורגם לו עובר לחתימתו עליו, וכן אישר כי הוא עצמו חתם עליו. המסקנה היא, כי הגרסה המופיעה בתצהיר באשר למקום עמידת התובע ואחיו בזמן הפגיעה בתובע, הינה גרסה שקרית.

בהמשך, הפכה עדותו של אכרם למגוחכת ובלתי הגיונית. הוא אישר פעם נוספת שההתלבטות הלכאורית בין השלושה היתה בזמן שהם עמדו בתוך קבוצת המפגינים, אולם כאשר נשאל "מה עשו המפגינים בזמן הזה?" ענה "באותו רגע הם הגיעו. עוד לא עשו כלום" (עמ' 20 שורות 28-26). באם אכן העיד אכרם אמת בנקודה זו, כי אז ברור לחלוטין שמטרת הגעתם של השלושה למקום היתה לצורך השתתפותם בהפגנה, שכן המסקנה הינה, כי הם הגיעו כמתוכנן בשעה היעודה לקיום ההפגנה. מדברי התובע ועדיו עולה, כי במקום היו בין 100 ל- 700 מפגינים ( על פי כל הגרסאות), ואם אכן הגיעו כל אותם מאות אנשים באותן דקות, כי אז ברור ששרר במקום דוחק רב, וממילא היה ברור, כי במקום עומדת להתבצע ו/או מתבצעת פעילות בלתי שגרתית. אכרם העיד, כי בשלב זה, המפגינים "הלכו בדרך. המרחק כזה ארוך בינם לבין הצבא והם לא יכולים אפילו לזרוק עליהם אבן" (עמ' 21 שורות 18-7), אלא שמדובר בעליל בגרסה שקרית, שכן לדברי אכרם הוצב מחסום הג'יפים במרחק של כחצי קילומטר מהמחסום הפלשתיני. מדברי העדים עולה, כי במקום היו מאות רבות של מפגינים אשר התפזרו בשטח, וקרוב לוודאי שחלקם כבר התקרבו מאוד למחסום הג'יפים, ובהחלט יכולים היו לזרוק אבנים.

בחקירתו אישר אכרם, כי גם הוא התקדם לעבר מחסום הג'יפים הישראלי, אלא שלדבריו עשה כן "על מנת לבדוק אם יש אפשרות לעקוף או לעבור" (עמ' 21 שורה 19), אלא שדבריו לא נשמעו משכנעים ומהימנים. מעדותו של אמיר עלה בבירור, כי במועד הגעת השלושה למחסום, שררה שם מהומה גדולה, עד כדי כך שהשלושה הופרדו אחד מרעהו.

אכרם טען בחקירתו, כי התקדם לעבר מחסום הג'יפים, ואז "חזרתי אחורנית ואז נפגשתי עם אחי" (עמ' 22 שורות 11-10), ולדבריו, באותו זמן כל החיילים היו בתוך הג'יפים, ובלשונו של אכרם: "כולם באותו רגע של המקרה, היו כולם בפנים בתוך הג'יפים, אף אחד לא היה בחוץ" (עמ' 22 שורה 13). משכך נשאל אכרם, האם ירו החיילים מתוך הג'יפים, ואז הפתיע באומרו "נהג הג'יפ ירד ויצא החוצה וירה בו (בתובע – ד.ג.)" (עמ' 22 שורה 15). ב"כ הנתבעים הזכירה לו כי "לפני שניה אמרת שכולם היו בתוך הג'יפ" (עמ' 22 שורה 16) ותשובתו היתה "היו כולם בתוך הג'יפים באותו רגע שיצא לירות, הוא יצא מהג'יפ וירה בו" (עמ' 22 שורה 17).

נוכח דברי אכרם, על פיהם אחיו נותר בחלקה האחורי של ההפגנה, קרי: בינו לבין הג'יפים חצצו לכאורה מאות מטרים ומאות מפגינים, נשאל אכרם, האם הגיוני בעיניו, כי החייל היורה לדבריו, פגע באחיו, בשים לב למרחק ולמאות האנשים שהיו במקום וחצצו למעשה בין אחיו לבין חיילי צה"ל, או אז ענה אכרם "אבל האנשים הם לא עומדים בשורה רצופה, הם מפוזרים, האדמה פתוחה ואנשים פזורים" (עמ' 22 שורות 21-20). אכרם נשאל האם יתכן שבשלב מסויים עמד עם אחיו בחזית המפגינים, ותשובתו הייתה: "היו אנשים לפנינו" (עמ' 22 שורה 22), כמו גם בזמן הירי, שאז לדבריו "היו אנשים לפנינו. אני ראיתי החייל ירד מהג'יפ והרים את הנשק שלו..." (עמ' 22 שורה 25). למרות שלדבריו, לא היתה כל סיבה לביצוע הירי.

זה המקום לציין ולהבהיר, כי כל הסיפור שהושמע במהלך העדות, לפיו הלך אכרם לקדמת ההפגנה לכיוון הג'יפים, וחזר לאחור אל אחיו – התובע, לא מופיע בתצהירו של אכרם, או באחד התצהירים של מי מהעדים, וכצפוי תלה זאת אכרם באשמת עורך הדין, באומרו "אני לא יודע, זה העבודה של עורך הדין" (עמ' 22 שורה 33). כאשר נאמר לאכרם, כי עורך הדין כתב בתצהיר את העובדות שנמסרו לו על ידי העדים השונים, אישר זאת אכרם, אולם התנגד למסקנה על פיה, אם הדברים אינם כתובים בתצהיר, כי אז לא נאמרו לעורך הדין (עמ' 23 שורות 4-1). אכרם שרטט את מקום האירוע (נ/1) ממנו עולה, כי בין ראשוני המפגינים לבין מקום הצבת הג'יפים היה מרווח ריק, והוא טען בחקירתו, כי המפגינים לא התקדמו באותה עת עד הג'יפים ממש, כי "באותו רגע הם הגיעו... האנשים עצרו, פחדו מהעמידה של החיילים" (עמ' 23 שורות 21-12), אלא שעובדה לכאורית זו לא צויינה על ידי התובע ועדיו בתצהיריהם, ואף לא צויינה בעדותם, ונוכח ריבוי אמירותיו השקריות של אכרם, אינני משוכנעת, שאכן היה מרווח בין הג'יפים לבין המפגינים, או, כי המפגינים נעצרו במרחק מסויים מהג'יפים, נהפוך הוא.

בהמשך חקירתו של אכרם, הוברר, כי בניגוד לאמור בסע' 6 לתצהירו, ממנו עולה, כי "הגענו במונית בסמיכות למחסום הפלשתיני, וירדנו מהמונית על מנת להמשיך את כניסתנו לישראל ברגל", עברה המונית את המחסום הפלשתיני, ונסעה כ- 30 מ' "אחרי המחסום הפלשתיני" (עמ' 23 שורה 25) אולם לא עלה בידי אכרם להסביר, הכיצד הצליחה המונית לנסוע בתוך ההמון הרב בין כל המפגינים שנכחו במקום (עמ' 24 שורות 8-2), ומיותר לציין, כי באופן בלתי מפתיע טען, שאינו מכיר את נהג המונית (עמ' 26 שורות 14-13). ודוק: התובע ועדיו לא טענו כי עשו פעולות כלשהן במאמץ לאתר את אותו נהג מונית, אשר יכול היה לאשר בעדותו את דבריהם, ופעם נוספת אין מנוס מהמסקנה, כי אילו הובא אותו נהג מונית לעדות, הייתה עדותו תומכת בגירסת ההגנה דווקא.

כאשר התבקש אכרם לתאר את ההפגנה, טען, כי "באותו רגע" (עמ' 24 שורות 27-18), קרי: ברגע הירי "לא היה שום דבר" (עמ' 24 שורות 19, 21), ההפגנה הייתה שקטה ולא היו זריקות אבנים, ממש אידיליה (שם). לדבריו החלו זריקות האבנים מיד לאחר ביצוע הירי הנטען. לדברי אכרם, במחסום הפלשתיני עצמו עמדו חיילי המשמר הפלשתיני במדים שהיו חמושים, והם אפשרו למפגינים לעבור את המחסום, שכן "האדמה שלהם, זה טבעי" (עמ' 25 שורה 139). אכרם טען בעדותו, כי לא רק שראה את החייל היורה, אלא זיהה גם את הנשק אשר באמצעותו בוצע הירי, שהיה לדבריו רובה מסוג M16, ולא נותר אלא לתהות, שכן אכרם העיד, כי חזר אל חלקה האחורה של ההפגנה בה לכאורה היה אחיו, ואם כך – הכיצד יכול היה לזהות את סוג הנשק היורה, כאשר בינו לבין היורה לכאורה חוצצים מאות מטרים, והמון רב הכולל מאות מפגינים, כאשר מדובר במישור (עמ' 24 שורה 8), ולאיש מהצדדים לא היה יתרון גובה?? אכרם הסביר את ידענותו המופלגת בכלי ירייה בכך שהינו שוטר פלשתיני מאז שנת 2005, אם כי לא ידע להסביר הכיצד שימש כשוטר פלשתיני משנת 2005 בעודו תלמיד בית ספר במועד זה?!

אכרם טען, כי לאחר ביצוע הירי שפגע לכאורה באחיו, נמשכו היריות (עמ' 25 שורות 33-32), דבר שגרם למפגינים להתפזר (עמ' 26 שורות 12-11), ונוכח דבריו הקודמים, ניתן להבין, כי היריות החלו בשעה 10:30, ומיד לאחר מכן החל הקהל לכאורה להתפזר, אלא שדברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם עדות התובע ועדיו – לרבות עדותו של אכרם – ובודאי שאינם עולים בקנה אחד עם הרישומים ביומן המבצעים שהוגש לבית המשפט.

התהיות באשר למתרחש אך גברו למשמע עדותו של בן הדוד אמיר. אמיר העיד כי השלושה יצאו מהבית בכפר יאמון בסביבות השעה 09:00-08:30, בניגוד לדבריי אכרם שהעיד, כי השלושה יצאו מג'נין (לאחר להגיעו לשם מהכפר יאמון) בשעה 08:00. בניגוד לעדותו של אמיר, שטען, כי בג'נין התעכבו השלושה כדי לסעוד את ליבם ולשתות קפה, העיד אמיר, כי ברגע שהגיעו לג'נין, עלו למונית אחרת ונסעו למחסום אלג'למה (עמ' 26 שורות 31-30).

עוד העיד אמיר, כי המונית הורידה אותם "לפני המחסום הפלשתיני" (עמ' 27 שורה 5) בניגוד לדברי אכרם שטען, כי המונית חלפה על פני המחסום, ונסעה למרחק של כ- 30 מ' בתוך ההמון שהיה במקום.

אמיר אישר, כי ברדתם מהמונית ראו השלושה במקום בין 300 ל- 500 מפגינים, שערכו "הפגנה רגילה... עומדים, רק התקהלות" (עמ' 27 שורות 14-9). לדבריו לא היו זריקות אבנים ובמקום שרר שקט. אמיר ציין, כי "איבדנו אחד את השני לזמן קצר" (עמ' 27 שורה 29), ולאחר מכן הגיע אכרם ואמר לו בבכי, כי אחיו נפגע, וזאת כ- 20-15 דקות לאחר שהגיעו למקום. אמיר טען, כי שמע ירייה "אחת וזהו" (עמ' 28 שורה 3) וכי לאחריה לא היו יריות נוספות, וזאת בניגוד לעדותו של אכרם שטען, כי היריות נמשכו.

בניגוד לדברי אכרם שהבהיר, כי החיילים ישבו בתוך הג'יפים, טען אמיר, כי החיילים היו מחוץ לג'יפים (עמ' 28 שורות 22-17), וכאשר נשאל מה עשו המפגינים באותה עת, ענה במפתיע "לא ידוע לי" (עמ' 28 שורה 24).

באשר למטרת יציאתם מהבית של השלושה באותו יום, טען אמיר בחקירתו, כי אכרם ואחיו הסבירו לו, שבאותו יום שבת, עליהם להשקות את הזיתים "לקטוף, להשקות ולנקות" (עמ' 29 שורה 8), וזאת בניגוד גמור ומוחלט לעדותו של אכרם אשר הבהיר הבהר היטב, כי בשבת לא מתבצעות כל עבודות חקלאות, לרבות לא השקייה ו/או קטיף.

בעוד שאכרם טען בעדותו, כי השכר המתקבל הינו בהתאם לכמות הפרי הנקטף, טען אמיר, כי השכר הינו יומי (עמ' 29 שורה 13), כאשר יום עבודה הינו בן 9-8 שעות. אמיר אישר, כי בלילה לא מתבצע קטיף, ולא היה בפיו הסבר לעובדה, כי אילו היו נוסעים לעבודה ביום האירוע, הם היו מגיעים ליעדם בשעה 11:00, דבר שהינו בלתי אפשרי, שכן יום העבודה היה גולש לשעות הלילה. לדבריו, הם היו אמורים לחזור הביתה בשעה 17:00 – 18:00 (עמ' 29 שורה 29), וברור, שגירסתו, כמו גם גרסת האחרים, באשר לסיבת הגעתם למחסום הינה גרסה שקרית, וכפי שציינתי, אין לי ספק, כי מטרת הגעתם למקום האירוע ביום האירוע היתה במטרה ליטול חלק בהפגנות. למותר לציין, כי גם אמיר אישר שאין בידו אישור כניסה לישראל (מ' 30 שורות 4-3), ויש להתפלא על הקלות שבה נכנסים אנשים לתוך שטח מדינת ישראל ללא היתר וללא פיקוח, דבר שיש בו משום סיכון עצום לתושבי ואזרחי מדינת ישראל.

אמיר הגדיל לעשות בתארו את ההפגנה כאירוע פסטורלי ושקט. לדבריו, לא היו צעקות, לא היו מהומות, לא נישאו שלטים, ולכאורה הייתה במקום דממה. תיאור זה היה כה מופרך, עד כי ב"כ הנתבעת שאלה את אמיר "אולי הם לא הפגינו, סתם טיילו שם?" והוא הדהים בתשובתו "לא יודע" (עמ' 30 שורות 20-19).

בהמשך התברר, כי הנתבעת שלחה אל אמיר חוקר, אשר תישאל אותו לגבי אירועי אותו יום. אמיר זכר את החקירה, ואישר את חתימתו על תוכן החקירה (נ/3) שנערכה ונכתבה בשפה הערבית (עמ' 31 שורות 2-1).

מנ/3 עולה, שאמיר סיפר לחוקר, כי במרחק של כ- 200 מ' מהמחסום הפלשתיני (ולא כפי שצייר ותיאר אכרם שציין מרחק של כ- 500 מ') עמדו ג'יפים ישראליים שחסמו את הכביש "והתנהל שם מהומות ויידוי אבנים בין מפגינים באיזור לעבר החיילים... בגלל הבלאגן נפרדנו...". אמיר ציין בנ/3, כי הוא וחבריו חיפשו דרך לעקוף את מחסום צה"ל ולהיכנס לעבודה בישראל, והם לא "לקחו חלק במהומות ובידויי האבנים על החיילים". כאמור, במועד עדותו בבית המשפט זכר אמיר את ביקורו של החוקר ואימת את חתימתו על המסמך, אולם כאשר עומת עם תוכנו, ובמיוחד עם דבריו, על פיהם היו במקום האירוע מהומות ויידוי אבנים, טען, כי אינו זוכר (עמ' 30 שורות 32-29), אולם בניגוד לתיאורו הקודם, בו הצטיירה תמונה של הפגנה שקטה, הוא הודה "כן, היה בלאגן, אנשים היו מפוזרים" (עמ' 31 שורות 6-5), ובאשר למידת הצפיפות במקום, היה "חצי חצי בערך" (עמ' 31 שורה 8). כאשר נשאל אמיר איך קרה שהוא נפרד מאכרם, הוא הפתיע באומרו "לא יודע, אני ישבתי לנוח קצת" (עמ' 31 שורה 9), תשובה תמוהה ביותר, בלשון המעטה, נוכח הנסיבות במקום האירוע. לדבריו, אחרי חמש דקות (של מנוחה??) הגיע אליו אכרם וסיפר לו שהתובע נפצע. כאשר נאמר לאמיר, שאכרם העיד, כי חלפה כמחצית השעה מאז הגעת השלושה למקום ועד פציעתו של התובע, השיב אמיר "אני לא זוכר" (עמ' 31 שורה 14), והכחיש, כי סיפר לחוקר ש"בגלל העימות עם החיילים, נפגע אחיו בצוואר שלו" (נ/3). מדברי אמיר עולה, כי הוא לא ראה את רגע הפגיעה בתובע, ואף לא ראה כלל את התובע במהומה ששררה במקום, וכאשר נשאל האם "אכרם אמר לך שאח שלו לא לקח חלק במהומות ולא זרק אבנים?" ענה "לא, לא אמר" (עמ' 31 שורות 24-23), וכאשר הופנה לנ/3, שם נכתב מפיו, שאכרם אמר לו שהתובע לא נטל חלק במהומות ובזריקת האבנים, ענה "זה היה לפני 9 שנים, אני לא זוכר" (עמ' 31 שורה 26), ובעניין זה ראוי לקבוע, כי האמירות נשוא נ/3 נאמרו על ידי אמיר ביום 8.8.04, כ- 4 שנים לאחר האירוע, וללא ספק היו טריים יותר בזכרונו, מאשר במועד מתן העדות.

האמת באשר לאירועי יום פציעתו של התובע נפרשה בתצהירו ובעדותו של ג.פ. שהיה במועד הרלוונטי מפקד גיזרת גנים – כדים, ומפקד המחסום שהוצב על הכביש שהוביל לאלג'למה, וכונה מחסום אלח'יר.

ג.פ. הסביר בסע' 2 בתצהירו, כי יומיים לפני האירועים נשוא כתב התביעה פרצה אינתיפאדת אל אקצה, שהתאפיינה בהסלמה קשה בפעילות הפלשתינית כנגד כוחות צה"ל, וכללה אלימות רבה, שימוש בצמיגים בוערים ובקת"בים, וכן ירי חי לכיוון כוחות צה"ל. עוד הבהיר ג.פ., כי "בן לילה, השוטרים הפלשתינאים שהיו איתם בקשר ותיאום הבטחת האיזור, פעלו נגדינו הן פעולה פאסיבית על ידי כך שלא מנעו ולא עצרו את המפגינים לעבור את המחסומים שלהם, ואיפשרו להם לפעול נגד צה"ל, ואף נקטו פעילות אקטיבית וירי אל עבר צה"ל."

ג.פ. הבהיר בתצהירו, כי ביום האירוע התקבלה ידיעה מודיעינית, שתוך זמן קצר תצא תהלוכה של מאות פלשתינים, וההערכה הייתה שהם יפנו אל עבר מחסום אלג'למה, ומשכך תוגברו כוחות צה"ל במקום.

ג.פ. הסביר, כי הנחה את כוחותיו לנהוג באיפוק, ו"לא להשתמש באש חיה כשהם לא עומדים בפני סכנת חיים ממשית" (סע' 7 לתצהיר). הוחלט, כי במקרה הצורך ישתמשו כוחות צה"ל באמצעים לפיזור הפגנות. כמו כן נקבעו "קווים אדומים" שלאחריהם לא יאפשרו לפלשתינאים לעבור, וכן נקבע, כי התקרבות למחסום ולחיילי צה"ל תהווה מבחינתם סכנת חיים ממשית, אשר תצדיק שימוש באש חיה.

באשר לאירוע עצמו - מתצהירו של ג.פ. עולה, כי למקום ההפגנה הגיעו "מאות מתפרעים נחושים לפגוע בחיילי צה"ל. נעשה שימוש מאסיבי באבנים, צמיגים בוערים, בקבוקי תבערה, ואף זוהו פלשתינאים חמושים" (סע' 8 לתצהיר). למרות האמור, לא השתמשו חיילי צה"ל באש חיה לפיזור ההתפרעות ההמונית. ג.פ. הסביר בתצהירו, כי יומני המבצעים שאותרו לצורך ניהול המשפט, והוצגו בפניו הם יומני המת"ק, הכוללים תיאור כללי בלבד של האירועים. לדבריו, "דובר בהפגנה אלימה במיוחד, שהיוותה עליית מדרגה ממשית מההפגנות שהכרנו לפני כן. מטבע הדברים, ולאור עומס האירועים בגזרות רבות, לא רק שלנו, יומני המת"ק משקפים את האירועים העיקריים והחריגים, ולכך לא נמצא דיווח ביומני המת"ק על כל בקבוק תבערה שהושלך לעברינו, וכל ירי שנורה לעברנו, ולא גרם לנפגעים. הדיווח התרכז באירועים חריגים כמו נפגעים לכוחותינו או נפגעים פלסתינאים ככל שידענו עליהם בשטח" (סע' 11 לתצהיר). לדברי ג.פ. העריכו כוחות צה"ל, כי בהפגנה השתתפו כ- 500 איש, וכי צה"ל השתמש באמצעים לפיזור הפגנות בלבד, ולא היה שימוש באש חיה (סע' 12 לתצהיר). ג.פ. תיאר בתצהירו, כי "ההפגנה נראתה בשטח כמלחמה של ממש, כללה חמושים פלשתינאים, וכן כאמור בקת"בים ואבנים וחפצים אחרים, כך שאין מקום למי שלא מתכוון להפגין, להיות בתוך המון מתפרע" (סע' 13 לתצהיר). עוד הבהיר ג.פ. בתצהירו "שמדובר בשטח ישר ולחיילים לא היה יתרון גובה על פני המפגינים לפיכך ברור שלא יתכן, שירי שיצא מקנה רובה של חייל שעמד במרחק הזה הצליח לפגוע בתובע, לחצות את כל המפגינים מבלי לפגוע בהם. ברור אם כן, שאם התובע נפגע כמתואר על ידו, הרי שלא נפגע מירי של חיילי צה"ל, אלא כנראה מירי של חמושים פלשתינאים שהיו במקום, ואם נפגע מחיילי צה"ל הוא לא היה במקום שבו ציין, אלא נטל חלק פעיל בהפגנה, והיה באחת העמדות הקדמיות של ההפגנה, בקירבה של מס' מטרים לחיילי צה"ל, ונפגע מירי גומי" (סע' 14 לתצהיר).

בחקירתו הבהיר ג.פ כי מחסום הג'יפים שמוקם בין המחסום הפלשתיני הקבוע לבין המחסום הישראלי הקבוע, הוצב על הכביש בבוקר האירוע (עמ' 10 שורה 10), וכן אישר, כי בצידי הכביש "אין גדרות, יש גדרות של היישובים" (עמ' 10 שורה 18), וכי ניתן לעקוף את המחסום "אם הולכים ימינה ושמאלה 2 או 3 ק"מ) בצידי הכביש (עמ' 10 שורה 19).

ג.פ. העיד, כי הידיעה המודיעינית על ההפגנה נשוא התובענה התקבלה למיטב זכרונו בבוקר האירוע "אני מניח בשעה 06:00 או 07:00 (עמ' 10 שורה 25) והסביר את רישומה ביומן המבצעים בשעה 10:50 בכך ש"לא כל ידיעה נרשמת ביומן...." (עמ' 10 שורות 31-30). ג.פ. הסביר את שיטות הדיווח והרישום בהבהירו, כי הרישום מתבצע בחמ"ל, ולא במחסום עצמו, על סמך אינפורמציה המועברת על ידי הכוחות בשטח. משנשאל האם האינפורמציה לחמ"ל מועברת בזמן אמת, השיב ג.פ. "תלוי באירוע. יש דיווחים שמדווחים מיידית, ויש אירועים שבהם מדווחים בסוף יום, סיכומים, או אחרי כמה שעות" (עמ' 11 שורות 8-7), והוא הבהיר, כי "במקרה הספציפי הזה, אני דיווחתי" (עמ' 11 שורה 9).

בחקירתו של ג.פ. עלה, כי היומן המבצעי שהוגש על ידי הנתבעת כראיה הוא יומן המת"ק (מינהל תיאום וקישור), וכי הרישום בו מאוחר למועד הדיווח. עוד עלה, כי הכוחות בשטח נהגו לדווח ליומן המבצעים של החמ"ל, אלא שעל פי תעודת עובד ציבור שהוגשה, יומנים אלו לא נמצאו. ג.פ. לא זכר האם נערך תחקיר צה"לי ספציפי בקשר לאירוע נשוא כתב התביעה (עמ' 12 שורות 13-1).

בחקירתו אישר ג.פ., כי בזמן ההפגנה השתמשו חיילי צה"ל – כפי שדווח – באמצעים לפיזור הפגנות שכללו שימוש בקליעי גומי, ברימוני הלם, ברימוני גז, וכן "השתמשנו בצעקות והתרעות שאנחנו הולכים לבצע ירי אלפ"ה (עמ' 13 שורות 18-11). במענה לשאלה, ענה ג.פ. כי אינו זוכר אם באירוע הספציפי בוצע ירי מכיוון הפלשתיני לכיוון הישראלי, אולם זוהו חמושים, ועדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של אכרם, שאישר, כי ראה במקום שוטרים פלשתינים חמושים. ג.פ. העיד, כי ראשוני המפגינים הגיעו בערך בשעה 10:00 בבוקר, וידוי האבנים החל בערך בשעה 11:00, והוא הסביר, כי כוחות צה"ל קבעו קו אדום דמיוני במרחק של 70-50 מ' מהם, וכנגד כל מי שניסה לעבור קו זה, נעשה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות, לרבות ירי קליעי גומי.

ג.פ. חזר והבהיר, כי תצהירו אינו מבוסס על עיון באיזשהו יומן מבצעי, כי אם על זכרונו בלבד. לדבריו "אני זוכר את האירוע טוב מאוד, כי הוא היה קפיצת מדרגה בהתנהלות שלו, היה אירוע מעצב, האלימות שהופיעה באירוע הזה, הייתה יוצאת דופן ממה שהכרנו לפני כן... רק מי שניסה לעבור את אותו קו אדום נורה (בקליעי גומי – ד.ג.)" (עמ' 15 שורות 20-16).

ב"כ התובע ניסה לרמז, כי פגיעתו של התובע באיזור הראש היתה כתוצאה מירי צה"לי, אלא שהעד הבהיר, שחייליו לא השתמשו באש חיה, וירו את קליעי הגומי על פי הוראות הפתיחה באש, וכי "ירו לכיוון הרגליים. בגלל זה היו הנפגעים מהירי של הגומי, היו באיזור הרגליים" (עמ' 15 שורות 24-23), ובמענה לשאלת בית המשפט הבהיר ואישר ב"כ התובע "כי לא קיימת אינדיקציה באשר לסיבת הפגיעה של התובע, ולא ידוע האם נפגע מאש חיה או מקליע גומי" (עמ' 15 שורות 28-27). ג.פ. חזר והדגיש, כי "לא היה ירי באש חיה באירוע הזה" (עמ' 15 שורה 31) על אף שמדובר באירוע שהיה "מאוד אלים, היו נסיונות מסיבים להתקיף את הכוחות שלנו באמצעות אבנים, צמיגים בוערים, בקבוקי תבערה, ובגלל זה, כשהיה הנסיון הזה, היינו צריכים להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות" (עמ' 16 שורות 5-3), וכן הבהיר, כי "בטווח זמן של בערך שעה היו מירב הנפגעים, זה היה בשעות הצהריים" (עמ' 16 שורות 6-5). ג.פ. חזר והדגיש, כי "מי שנפצע מכדור גומי, היו בהכרח מישהו שאו עבר את הקו האדום, או שאיים על הכוחות הצה"ליים" שכן חציית אותו קו נתפסה כסיכון הכח הצה"לי, וסיכון חיי החיילים (עמ' 16 שורות 15-12).

6. מכל האמור עולה, כי התובע לא הוכיח את נסיבות פציעתו, וממילא לא ניתן לקבוע, כי נורה בידי כוחות צה"ל דווקא. ודוק: התובע נלקח ממקום האירוע באמבולנס פלשתיני לבתי חולים פלשתיניים, ושם טופל. חזקה על התובע, כי הוא אוחז בידיו ממצאים רפואיים והדמתיים אשר באמצעותם ניתן להגיע למסקנה מושכלת באשר לסוג הקליע שפגע בתובע, וכן ניתן לקבוע בוודאות האם מדובר באש חיה או בקליע גומי, ואם מדובר בקליע אש חיה – באיזה סוג קליע מדובר. האם מדובר בקליע המצוי בשימוש כוחות הבטחון הישראליים, אם לאו, ומכאן להגיע למסקנה, האם התובע נורה מידי חייל צה"ל או מידי גורם אחר.

משיקולים השמורים עם התובע, הוא נמנע מהמצאת המסמכים הרלוונטיים. ודוק: התובע המציא מספר מסמכים הנחזים להיות מסמכים רפואיים, חרף העובדה שלא הוגשו כראיה. מדובר במספר מסמכים, חלקם בשפה האנגלית וחלקם בשפה הערבית. מסמכים עלומים אלו מתייחסים לפגיעת קליע, אולם באף אחד מהם – למעט מסמך אחד - אין התייחסות לסוג הקליע, והאם מדובר באש חיה או בקליע גומי, ובאיזה קליע מדובר.
המסמך היחיד המתייחס לכאורה לגורם אשר ממנו נפגע התובע הינו מסמך הכתוב בשפה הערבית, אשר תורגם לעברית על ידי ב"כ התובע, ממנו עולה לכאורה, כי התובע נפגע מאש חיה.
מסמך זה הינו בעייתי, שכן לא עולה ממנו סוג הקליע אשר פגע בתובע, וממילא לא ניתן להסיק, כי מדובר בקליע של נשק המצוי בשימוש צה"ל. לא זו אף זו, מהמסמך לא ברור באילו נסיבות נכתב, ויתכן בהחלט שמדובר במסמך מוזמן.
נוכח האמור, ונוכח גרסאותיהם הסותרות והשקריות של התובע ושל העדים מטעמו, יש לקבוע – וכך קובעת אני – כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, לא בשאלת סיבת הימצאותו במקום האירוע בשעת האירוע, ולא בהתייחס לנסיבות פציעתו. במה דברים אמורים? שעת ההגעה למחסום אינה תואמת את כוונותיהם המוצהרות של התובע ועדיו לצאת לעבוד בשטח ישראל, שכן הוברר שהם נהגו לצאת לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות, ולהגיע למקום עבודתם בישראל עד השעה 08:00 בבוקר. לא זו אף זו, הוכח מעבר לכל ספק, כי התובע ועדיו לא נהגו לישון בשטח הישראלי, וחזרו מידי ערב לביתם. אם כך, מה ההגיון להגיע לעבודה בשעה 11:00 למספר שעות בלבד? ועוד, וזה העיקר, הובהר מעבר לכל ספק, כי בימי שבת לא מתבצעת כל עבודה שהיא במטע הזיתים, ואכרם אף הסביר זאת ברצון בעל המטע להמשיך בעסקיו עם החרדים, וחששו שלא יקנו ממנו סחורה שנקטפה בשבת, או טופלה בשבת.

משכך, ברור לחלוטין, כי התובע ועדיו לא התכוונו לצאת לעבודה ביום הארוע, והימצאותם במחסום באותו יום, נבעה מכך שהם נטלו חלק פעיל בהפגנה הקשה והאלימה שהתקיימה במקום.

בשל הסתירות המרובות בדברי התובע ובדברי העדים מטעמו, לא ברור כמה זמן שהו השלושה במקום ההפגנה עד לפציעתו של התובע. ודוק: משלא הוכח מהו סוג הקליע שפגע בתובע, אין מקום לקבוע כי הוא נפגע מירי צה"לי דווקא. ייחוס הפגיעה לחיילי צה"ל איננה ברירת מחדל אפשרית, וחובה על התובע להוכיח במאזן ההסתברות הראוי, כי הוא נורה על ידי חיילי צה"ל. ודוק: מעדותו של ג.פ. עולה, כי באירוע האמור לא עשה צה"ל שימוש באש חיה, אלא באמצעים לפיזור הפגנות בלבד, ועדות זו נתפסה בעיני כמהימנה ואמיתית.

זה המקום להבהיר, כי התובע בעצמו אינו זוכר ששמע יריה. לעומתו – אמיר טוען ששמע יריה אחת בלבד, ולאחריה לא היה ירי נוסף, ואילו אכרם ידע לספר, כי היריה שפגעה באחיו היתה הירייה הראשונה באירוע, ומיד לאחריה היו יריות נוספות. הנה כי כן, כלל לא הוכח, כי היה ירי כלשהו, ובוודאי שלא הוכח שאם היה ירי כזה – מקורו בצד הישראלי.

עוד יש להבהיר, כי גם אם היה התובע מרים את הנטל המוטל עליו, והיה מוכיח שנורה על ידי חיילי צה"ל, הרי שבהמשך לעדותו של ג.פ., ברור כי בניגוד לעדותו, הוא שהה בקידמת ההפגנה, ונראה כי עמד בנקודה שסיכנה את חיי הכח הישראלי שהיה במקום. אלא מאי? הן התובע והן העדים מטעמו מתעקשים שהתובע היה בחלק האחורי של המון המפגינים, והיות והובהר שלחיילי צה"ל לא היה כל יתרון של גובה יחסית למיקום המפגינים, הרי שלא תיתכן פגיעתו של התובע, שכן לא יתכן שהירי יחצה מאות אנשים, ויפגע בסופו של דבר באדם הניצב בין המפגינים, בקצה המרוחק של ההפגנה.

מהאמור עולה, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא הוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש, כי נפגע מירי של חיילי צה"ל, ומשכך – דינה של התובענה להידחות.

7. לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס לטענות התובע, כפי שפורטו בסיכומיו.

התובע מפנה ליומנים הצה"ליים המבצעיים, מהם עולה, כי קיימת התייחסות לפגיעה בתובע, דבר התומך לכאורה בטענותיו, אלא שלא היא, ואבאר. ממש כפי שמפרט התובע בסיכומיו, צויינה בדוחות הצבאיים פציעתם של 15 פלשתינים כתוצאה משימוש באמצעים לפיזור הפגנות. מתצהירו ומעדותו של ג.פ. עולה, כי באותו יום היו מהומות רבות במקומות שונים ברחבי הגדה ובירושלים, והצבא נאלץ להתמודד עם כולם בו זמנית. ג.פ. הבהיר, כי הדיווחים לשטח ומהשטח היו דו סטריים, וכי לא כל הדיווחים נרשמו ביומנים השונים בשעת התרחשותם. ומכאן ההסבר לדיווחים שצוטטו, ואשר לא תמיד עולים בקנה אחד עם האירועים בשטח בזמן אמת. כך למשל ציון שעות הפעילות כנגד כוחות צה"ל, ציון וזיהוי הפצועים, דיוח שגוי על הרוג, שתוקן בהמשך, דיווח שגוי בהתייחס לגילו של התובע, וכו'.

כך למשל ניתן לקרוא ביומנים המבצעיים, כי בשלב מסויים סברו כוחות צה"ל שישנם שלושה פצועים מאש חיה, וזאת על פי דיווח הפלשתינים, אשר אף דיווחו על הרוג אחד. דיווח זה תוקן בהמשך כאשר הובהר שאיש לא נהרג, וכן הובהר, כי באירוא נשוא כתב התביעה לא היה שימוש באש חיה. בסע' 6 לסיכומיו טוען התובע, כי העובדה שהדיווחים המבצעיים מתייחסים ספציפית לתובע תוך ציון שמו, ולפציעתו, תומכת בגרסתו, אלא שאינני רואה את הדברים עין בעין עימו. סביר להניח כי לכוחות צה"ל אמצעים משלהם לזהות מפגינים, וכפועל יוצא, לזהות את אלו מקרבם שנפצעו. העובדה שהתובע זוהה בשמו ביומנים המבצעיים, עשוייה להעיד על רמתם הגבוהה של כוחות צה"ל, המסוגלים לזהות אדם מפגין תוך כדי אירוע, אולם בשום פנים ואופן אין בזיהוי זה כדי לקשור בין פציעתו ו/או הריגתו של אדם, לבין הפעולות שננקטו על ידי צה"ל בנסיונם לדכא את ההפגנה הקשה והאלימה.

יש להזכיר, כי התובע ועדיו ניסו לתאר אירוע בו נמצאים בצוותא מאות אנשים, בשקט ובסדר מופתי, ואשר אינם מהווים איום כלשהו על חיילי צה"ל. תיאור זה הינו שקרי ומטרתו לשרת את נסיונו של התובע לזכות בפיצוי שאינו זכאי לו. הנני מקבלת את עדותו של ג.פ. הנתמכת היטב ביומנים המבצעיים שהוצגו, על פיה ההפגנה נשוא כתב התביעה היתה קשה ואלימה, ובאם לא הייתה מופסקת, היו חיילי צה"ל מוצאים עצמם בסכנת חיים ממשית ומיידית. הנני מקבלת את גרסת הנתבעת, כפי שבאה לידי ביטוי ביומנים המבצעיים וכן בתצהירו ובעדותו של ג.פ. על פיה לא היה שימוש צה"לי באש חיה באירוע נשוא כתב התביעה. ברור, כי אילו היה שימוש באש חיה, כי אז היו פצועים והרוגים, דבר שלא קרה, כפי שמציין ב"כ התובע בסיכומיו באומרו "... לא ידוע על אף אדם אחר שנפצע באותו אירוע באורח כזה", ופעם נוספת הנני קובעת, כי נסיבות פציעתו של התובע נותרו לוטות בערפל, ובשום פנים ואופן לא ניתן לקבוע, כי פציעתו התרחשה כתוצאה מירי של חיילי צה"ל.

8. ב"כ התובע מקדיש בסיכומיו פרק שלם לטענתו בדבר "עמימות ראייתית לעניין סוג הנשק ממנו נפגע התובע 1", ולא נותר אלא להרים גבה בפליאה למקרא טענה זו. כבר הבהרתי, שהתובע, משיקוליו הוא, נמנע מגילוי וזיהוי העצם שפגע בו ופצע אותו. אילו היה טורח ועושה כן, יתכן שהיה בידו להוכיח את תביעתו. אלא מאי? ב"כ התובע בוחר להפוך את היוצרות, ולתלות את האשם באי זיהוי העצם שפגע בתובע – בהסתרה לכאורית של הנבעת באשר לסוגי כלי הנשק שנעשה בהם שימוש במהלך האירוע.

יובהר הבהר היטב, כי אין כל עמימות ראייתית לעניין סוגי הנשק בהם נעשה שימוש במהלך האירוע. ג.פ. פירט בתצהירו ובעדותו, כי נעשה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות, פירט את סוגי האמצעים, והצהיר באופן חד משמעי, וכפי שאף עולה מהיומנים המבצעיים, כי לא נעשה שימוש באש חיה.

מסקנתו של ב"כ התובע, לפיה "לא ברור האם בסופו של דבר היה שימוש באש חיה, אם לאו" (סע' 12 לתצהיר) נובעים מפתלתלות לשונית, שאין בינה לבין העובדות שהוכחו דבר וחצי דבר. למען הסר ספק, הנני קובעת, כי הנני מקבלת את עדות ההגנה במלואה, וקובעת, כי לא היה שימוש באש חיה בזמן האירוע.

ב"כ התובע מלין על כי לא הומצאו יומני המבצעים הרלוונטיים של הגדוד או של החטיבה, ומאידך גיסא, לדבריו, גרסתו של ג.פ. איננה עולה בקנה אחד עם הכתוב ביומנים המבצעיים של המת"ק. אינני יכולה לקבל טענות אלו, ואבאר. ראש וראשונה יש להדגיש, כי הנתבעת המציאה תעודת עובד ציבור אשר ממנה עולה כי יומני הגדוד או החטיבה לא נמצאו בארכיון צה"ל. קרי: אין מדובר בהימנעות מכוונת מהמצאת היומנים, הימנעות אשר אילו היתה מוכחת, היתה משמשת כמובן לחובת הנתבעת. מדובר בחוסר אפשרות להמציא יומנים שאינם בנמצא. בנקודה זו, יש מקום להעלות תהיות באשר לאובדנם ו/או אי הימצאותם של היומנים המבצעיים של הגדוד והחטיבה, ולא ברור הכיצד נעלמו. יש לזכור, כי מדובר באירוע שהתרחש בשנת 2000, ובתובענה שהוגשה בשנת 2004, משכך, חובה היה על הנתבעת לאתר את כל היומנים הרלוונטיים מיד עם הגשת התובענה, ויש להצר על הימנעותה מלעשות כן, כמו גם על אובדנם של אותם יומנים. מן הראוי ששלטונות צה"ל יקפידו על שמירת יומנים כגון דא, על מנת שניתן יהיה לעשות בהם שימוש בעת הצורך, והעובדה שלא עשו כן מצביעה על חוסר תקינות ניהולי.

מכל מקום, ג.פ. הסביר את האמור ביומני המת"ק, הוא הסביר את אופן העברת האינפורמציה בין הדרגים והגופים השונים, ובהתחשב בעובדה שמדובר בימיה הראשונים של אינתיפאדת אל אקצה, ונוכח היקף המהומות והאירועים הקשים באותם ימים, הנני מקבלת את דברי ג.פ. בהסבירו שהכיתוב ביומן המת"ק הינו כללי ובלתי ספציפי. ודוק: שום כיתוב ביומני המת"ק אינו עומד בסתירה לתצהירו ולעדותו של ג.פ.. ההבדל הוא, שהיומן הוא מסמך כללי, המציין אירועים נקודתיים, ואילו עדותו של ג.פ. הינה עדות מכלי ראשון, מאדם שהיה מפקד הכוחות במחסום במועד האירוע, ועדותו משלימה ומפרטת את הדיווחים הקצרים והנקודתיים המופיעים ביומן המבצעים של המת"ק. בנקודה זו מן הראוי לציין, כי התרשמתי לטובה מג.פ. ומעדותו. מדובר באדם שהיה במקום האירוע בעת התרחשותו, והוא זוכר היטב את אשר התרחש, בעיקר מחמת הקצנת האלימות וההתפרעות כלפי חיילי צה"ל. ג.פ. העיד ברהיטות ובנחישות, וניכר היה שהוא מספר את האירועים מזכרונו, וכאמור, עדותו המפורטת והאמינה משלימה את הדיווחים הקצרצרים ביומן המת"ק.

אוסיף עוד, כי מסיכומי התובע עולה כי בא כוחו ניסה למזער את הסתירות הרבות ואי אמירת האמת של התובע ועדיו, ובאופן תמוה הפך פעם נוספת את היוצרות. מחד גיסא הודה כי "נמצאו סתירות ואי דיוקים בעדויות העדים שהובאו מטעם התובעים באשר לגרסה העובדתית לאופן קרות האירועים" (סע' 21 לסיכומי התובע), אולם מאידך גיסא חזר וטען לחוסר התאמה בין יומני המת"ק לעדותו של ג.פ., למשל בהתייחס לסכנת החיים שנשקפה לחיילי צה"ל. אחזור ואציין, כי הנני מקבלת את עדותו של ג.פ. כמו גם את הסברו בהתייחס להיקף הפירוט ביומני המת"ק. אין חולק שיומני המת"ק תמציתיים מאוד, אולם למרות זאת, הם משקפים היטב את אירועי אותו יום, וביחד עם עדותו של ג.פ. מתקבלת תמונה כוללת, בהירה, שלמה ומפורטת של האירוע. כך למשל, בניגוד לגירסתם השקרית של התובע ועדיו, ניתן להבין כבר מיומני המת"ק המתומצתים, כי האירוע בצומת סבח אל ח'יר היה אירוע קשה וחמור. בשעה 10:54 מצוין ביומן המת"ק כי בצומת סבח אל ח'יר הובערו 5 צמיגים, ו- 20 צעירים חסמו את הכביש. בשעה 11:30 מצויין, כי התפתח עימות בין הפלשתינים לבין כוחות צה"ל, אשר כתוצאה ממנו נפצעו 15 פלשתינים, מתוכם 3 במצב קשה. צא ולמד, אם בשעה 10:54 כבר עבר הדיווח על הבערת הצמיגים וחסימת הכביש, אירועים שאירעו לפני שעת הדיווח, כפי שצויינה ביומן המבצעים, ובשעה 11:30 מצויין העימות, הרי ברור שהאלימות החלה לפני השעה 10:54, ונמשכה גם אחרי 11:30. צורת דיווח זו מחזקת ותומכת בעדותו של ג.פ. שהסביר שבשל צפיפות האירועים וחומרתם, לא תמיד הועבר הדיווח בזמן אמת, וממילא לא היה מפורט. עוד עולה מיומן המת"ק, כי בשעה 12:00 צויינה כניסתם של פלשתינים חמושים מצומת סבח אל ח'יר לתוך שטח C וכד'. מהאמור עולה, כי האירוע נשוא כתב התביעה היה חמור ואינטנסיבי, ובא לידי ביטוי היטב ביומן המת"ק, כאשר תיאוריו של ג.פ. השלימו את הכתוב ביומני המת"ק, ומילאו את הפרטים שאינם מצויים בו. לא ברור הכיצד מבקש ב"כ התובע להסיק מכך "עמימות ראייתית בנוגע לאופן קרות האירוע", ולא היא כמובן. התובע ועדיו שיקרו בבית המשפט במצח נחושה, ועשו כל שבידם כדי להתאים את העובדות לסיפור שביקשו להציג, אלא, שכדרכם של אנשים שאינם דוברי אמת, הסתבכו השלושה בסתירות ובשקרים, וכאמור, לא רק שתיאורם את ההתרחשות עובר לפציעתו של התובע הינו בדיה, אלא שההגנה הוכיחה ללא ספק, שתיאורם של התובע ועדיו הינו שקרי, וכי ההתרחשויות בפועל היו שונות לחלוטין מנסינם של התובע ועדיו לתאר את האירוע כטיול בוקר שלו של מאות אנשים.

התובע מפנה את בית המשפט לע"א 362/07 מדינת ישראל נ' אכראם בראש (לא פורסם) (להלן: "פרשת בראש") בגידרה נקבע בין היתר, כי במקרים בהם מתרשם בית המשפט שבפניו תשתית ראייתית המעידה על פגיעת התובע כתוצאה מאש חיילי צה"ל, כי אז "יכול הוא (אם לא למעלה מכך) להמשך ולברר את נסיבות הפגיעה" (פסקה ז' לפסק הדין).

ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי עובדת פציעתו של התובע כתוצאה מירי של חיילי צה"ל "איננה שנויה במחלוקת בין הצדדים" (סע' 33 לסיכומי התובע), ולא נותר לי אלא להביע תדהמה על מסקנה חסרת ידיים ורגליים זו. יובהר הבהר היטב, כי העובדה היחידה שאיננה שנויה במחלוקת הינה פציעתו של התובע במהלך ההפגנה בה נכח, וכנראה נטל בה חלק פעיל. מעבר לעובדה זו, רב מאוד הנסתר על הנגלה, ולמרות שהכלים להוכחת אופן פציעתו של התובע נתונים כולם בידיו, הוא נמנע באופן פוזיטיבי מהוכחת טענותיו. ודוק: עד לרגע זה לא הוכחה מטרת הגעתו של התובע לאיזור ההפגנה, לא הוכחה שעת ההגעה של השלושה למקום האירוע, לא הוכח משך הזמן שבו שהו התובע ועדיו בהפגנה, לא הוכח כי התובע נורה, וממילא לא הוכח מה גרם לפציעתו. עובדות מרכזיות אלו לא הובררו בשל עדויותיהם הסותרות והשקריות של התובע ועדיו, ובשל הימנעותו של התובע מהמצאת תיעוד רפואי בהתאם לדרישות פקודת הראיות, אשר היה בו כדי לשפוך אור על פציעתו וסיבתה. משכך, בשום פנים ואופן לא התרשמתי שהתובע נפגע כתוצאה מירי צה"לי דווקא. נהפוך הוא, העובדות מצביעות על כך שלא היה כל ירי צה"לי באש חיה, ומקור נסיבות פציעתו של התובע אינם ידועים.

במאמר מוסגר אציין, כי ככל שהתובע נפגע מאש חיה – עובדה שלא הוכחה כאמור – הרי שיתכן בהחלט שמדובר באש מכוונת או מקרית שבוצעה על ידי אחד מהמפגינים החמושים, שזוהו ככאלה. אמנם ג.פ. העיד, כי לא זיהה ירי של אש חיה לכיוון כוחות צה"ל, אולם נוכח קביעותי, הן בהתייחס לנוכחותם של חמושים פלשתינים במקום, והן בהתייחס לעובדה שלא היה ירי של אש חיה מכיוון כוחות צה"ל לכיוון המפגינים, הרי שאפשרות זו הינה האפשרות היחידה הבאה בחשבון, כהסבר לפציעתו של התובע.

9. עוד טוען ב"כ התובע בסיכומיו, כי ביומני המת"ק אין כל אינדיקציה לכך שהיה אירוע של פעולה מלחמתית שמהווה סכנת חיים לחיילים, והוא מפרט, כי אין ביומני המת"ק תיאורים של זריקות אבנים, הבערת צמיגים או השלכת בקבוקי תבערה, ואין גם תיאור של המון זועם שביקש לפרוץ את המחסום ולהכנס לישראל (סע' 36 לסיכומי התובע), ומשכך, אין להגדיר את התנהלות כוחות צה"ל כפעולה מלחמתית, כי אם כפעולת שיטור, הנבחנת על פי יסודותיה של עוולת הרשלנות בהתאם לפקודת הנזיקין.

דומני, כי הדיון בשאלה האם ההתייחסות להתנהלות צה"ל באירוע נשוא כתב התביעה הינה כאל פעולה מלחמתית או כאל פעולת שיטור, הינו מיותר לחלוטין, שכן לא הוכח שהתובע נפגע כתוצאה מפעולה של כוחות הבטחון הישראליים. אולם פטור בלא כלום לא ניתן, ומשכך אדון בטענה שהועלתה, ואנסה להגדיר את האירוע המתואר בכתב התביעה בהתאם להוראות החוק והפסיקה.

סע' 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ד – 1952 (להלן: "חוק הנזיקין האזרחיים") קובע:

"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא ההגנה לישראל"

בתאריך 24.7.02 קיבלה הכנסת את תיקון מס' 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (להלן: "התיקון") בגדרו הוגדרה "פעולה מלחמתית" ככוללת גם " כל פעולה של לחימה בטרור, מעשי איבה או התקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור מעשי איבה או התקוממות, שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף", ובבג"צ 8276/05 עדאללה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הבטחון (להלן: "פרשת עדאללה") הובהר כי:

"... תיקון מס' 4 הכניס שינוי מהותי בהגדרת הביטוי "פעולה מלחמתית". ההגדרה הרחיבה מאוד את הפירוש שניתן לביטוי זה בפסיקה, ובכך צמצמה באופן משמעותי את אחריות כוחות הבטחון הפועלים במסגרת העימות עם הפלשתינים".

בע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל (פ"ד נו(4)1) נקבע, כי בבחינת אירוע לצורך הגעה להחלטה האם מדובר בפעולה מלחמתית – אם לאו, "עליך לבחון את הפעולה – לא את המלחמה" (וכן ראה ע"א 311/59 מפעל תחנות הטרקטורים בע"מ נ' חייט, פ"ד יד 1609, 1613; בר"ע 16/93 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' וסרמן(לא פורסם) . עוד הבהיר בית המשפט בפרשת בני עודה, כי:

"הפעולה היא מלחמתית אם זו פעולת לחימה, או פעולה מבצעית צבאית של הצבא..."

בית המשפט הבהיר, כי לא כל פעולה צבאית מתאימה להגדרה של "פעולה מלחמתית", כך למשל, פעולות שיטור ואכיפת הסדר, אינן מהוות "פעולה מלחמתית". אולם,

"אם סיור צבאי בכפר או בעיר נקלע למצוקה של סכנת חיים או סיכון חמור לגוף בשל ירי עליו, וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה, וכדי לחלץ את עצמו הוא יורה ופוגע בפלוני, פעולת הירי היא "פעולה מלחמתית" שכן הסיכון שבפעולה זו הוא מיוחד".

האם מתאים האירוע נשוא כתב התביעה להגדרתו כ"פעולה מלחמתית"? דומני, כי התשובה לכך הינה חיובית ללא כל היסוס.

ראש וראשונה אחזור ואציין, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין פעולותיהם של כוחות צה"ל במהלך האירוע לבין פציעתו של התובע, שגורמיה נותרו עלומים, ובשום פנים ואופן לא ניתן לייחסם לכוחות הבטחון שהיו במקום, ומשכך הדיון בהגדרת אופיו של האירוע הינו תיאורטי בלבד, וכאמור, כפי שקבעתי, אילו הייתי מגיעה למסקנה כי פציעתו של התובע הינה כתוצאה מירי צה"לי, גם אז הייתי בדיעה, כי מדובר ב"פעולה מלחמתית", ואבאר.

כפי שהבהרתי לא אחת במהלך פסק הדין, לא ניתן לייחס כל ערך ראייתי לעדויותיהם של התובע ועדיו, מחמת הסתירות הרבות – כמעט בכל נושא עובדתי – ובשל אי אמירת האמת באופן שיטתי. כפי שהובהר, תיאורם של התובע ועדיו בהתייחס להתנהלות ההפגנה, עומדת בניגוד גמור ומוחלט לאופן התנהלות האירועים האמיתיים, הקשים והחמורים שהתרחשו בהפגנה אשר במהלכה נפצע התובע.

מתצהירו של ג.פ. עולה, כי באירוע נשוא כתב התביעה, התמודד כח קטן של חיילי צה"ל ("פחות מעשרים חיילים" – סע' 9 לתצהיר) מול מאות מתפרעים, שעל פי התרשמות הצבא, היו נחושים לפגוע בחיילי צה"ל.

במהלך ההפגנה "נעשה שימוש מאסיבי באבנים, צמיגים בוערים, בקבוקי תבערה ואף זוהו פלשתינאים חמושים" (סע' 8 לתצהיר). ג.פ. המשיך ותיאר בתצהירו, כי מדובר היה "בהפגנה אלימה במיוחד, שהיוותה עליית מדרגה ממשית מההפגנות שהכרנו לפני כן" (סע' 11 לתצהיר), והיא "נראתה בשטח כמלחמה של ממש, כללה חמושים פלשתינאים, וכן כאמור בקת"בים ואבנים וחפצים אחרים..." (סע' 13 לתצהיר). על אף התנהגותם האלימה של משתתפי ההפגנה, וכוונתם הברורה לפגוע בחיילי צה"ל, נהגו חיילי צה"ל באיפוק רב, והסתפקו בשימוש באמצעים לפיזור הפגנות, תוך הימנעות מוחלטת מירי אש חיה אל עבר המפגינים.

בחקירתו בבית המשפט פירט ג.פ., כי בין יתר האמצעים לדיכוי ההפגנה האלימה והמאיימת, השתמשו הכוחות בירי קליעי גומי, רימוני הלם, ורימוני גז (עמ' 13 שורות 19-17), ובהגינותו העיד, כי אינו זוכר שהיה ירי מכיוון הפלשתינים לכיוון החיילים הישראליים (עמ' 13 שורות 25-24) למרות שזוהו חמושים בקרב ההמון המתפרע (שם).

אין חולק, כי התקדמותו של ההמון המתפרע אל עבר כוחות צה"ל הייתה מאיימת ביותר, וכללה יידוי אבנים, הבערת צמיגים והשלכת בקבוקי תבערה אל עבר החיילים, האם אין זה ברור, כי החיילים שעמדו בפרץ היו בסיכון אמיתי לחייהם ו/או לגופם? העובדה שאיש מחיילי המחסום לא נפגע, נבעה מפעילותם הנמרצת של החיילים, אשר פעלו כנגד מי שהעז להתקדם לעברם מעבר ל- 70-50 מ', וברור שאילו לא היו מונעים את התקדמות ההמון לעברם, היה עלול האירוע להסתיים בפגיעות פיסיות ואף בנטילת חיים של החיילים. פעולותיהם של החיילים, שכללו אך ורק שימוש באמצעים לפיזור הפגנות, ולא כללו בשום פנים ואופן ירי אש חיה, הצילו את חייהם, ובלמו את התקדמות ההמון המאיים לעברם.

מדובר בפעולת מלחמה מובהקת שנועדה לבלום את ההמון המתפרע, וכן נועדה למנוע פגיעה בחיילים עצמם, ועל כן, גם אם הייתי מגיעה למסקנה, כי התובע נפגע כתוצאה מירי צה"לי, הרי שהיה מדובר בפעולה מלחמתית, ולא ניתן היה לזקוף פגיעה זו לחובת חיילי צה"ל.

אחזור ואציין, כי עד לרגע זה לא ברור ממה נפגע התובע, וכאמור, יש רגליים לסברה שהעלה ג.פ. בתצהירו, על פיה יתכן שהתובע נפגע מירי של חמושים פלשתינאים שהיו במקום (סע' 14 לתצהיר), ודוק: מעדותו של ג.פ. עולה, כי חיילי צה"ל לא פעלו כנגד ההמון המתפרע ככלל, אלא רק כנגד אותם מתפרעים שהרהיבו עוז להתקרב אל החיילים למרחק קטן מ- 70-50 מ'.

אין לי ספק, כי התנהגותם המאופקת של חיילי צה"ל, והימנעותם משימוש באש חיה, על אף הסכנה הממשית והמיידית שארבה להם, מנעה קורבנות רבים. לא הייתה בהתנהלותם כל רשלנות, נהפוך הוא, מדובר בתגובה מידתית ומאופקת של מספר קטן מאד של חיילים כנגד התפרעות המונית, ותגובה זו היא שהביאה בסופו של דבר לכך, שבפועל היה מספר קטן מאוד של פצועים – 15 במספר – שנפגעו לדברי ג.פ. מקליעי גומי, בשעה שהתקרבו אל החיילים, וסיכנו את חייהם.

ב"כ התובע היפנה בסיכומיו לשלושה פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון, מהם עולה, כי גם בעת הפרות סדר הכוללות זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, קבע בית המשפט כי מדובר בפעילות שיטור, וכי המדינה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. אלא מאי? אין המשל דומה לנמשל. במקרים המצוטטים על ידי ב"כ התובע, נקבע במפורש כי התובעים נפגעו על ידי חיילי צה"ל, דבר שאינו נכון במקרה אשר בפני, שכן לא הובררה מהות הפגיעה בתובע, וממילא לא הוכח, כי התובע נפגע כתוצאה מירי של חיילי צה"ל. נהפוך הוא, הוכח שכוחות צה"ל לא השתמשו בירי אש חיה לעבר המפגינים, ועל פי העדויות שהובאו בפני, לא יתכן שהתובע נפגע כתוצאה מירי צה"לי. בשלושת המקרים שהובאו על ידי התובע (ע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' עצמת מוסא טבנג'ה, פ"ד נז (3) 693; ע"א 1354/97 מחמוד עכאשה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (3) 193; ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498) נקבע בבירור שהתובע נפגע כתוצאה מירי צה"לי, מה שאין כן בעניין אשר בפניי. בעניין טבנג'ה נקבע שהמדינה לא הביאה ראיות בדבר הצורך בשימוש בנשק חם, אשר גרם למותו של התובע ששהה בחנותו. בעניין אשר בפניי, הוכח, כי לא היה שימוש בנשק חם, ואילו השימוש באמצעים לפיזור הפגנות היה מידתי ונועד רק כנגד המפגינים שהתקרבו אל החיילים באופן שהעמידם בסכנה.

בעניין עכאשה נקבע, כי לא הוכח הצורך בשימוש באש חיה לצורך פיזור ההפגנה, וכן נקבע, כי השימוש באש חיה היה בלתי מידתי, ומשנפגע התובע, חובה על המדינה לפצותו. כאמור, בעניין אשר בפני הוכח, כי לא היה כל שימוש באש חיה.

בעניין חמד נקבע, כי מדובר בפעולת שיטור רגילה, ועל כן לא היה צידוק לשימוש באש חיה, מה שאין כן בעניין אשר בפני, אשר מהווה ללא כל ספק פעולה מלחמתית, בגידרה הגנו החיילים על גופם וחייהם מפני ההמון הפרוע.

לסיכום שאלה זו, הנני קובעת, כי התנהלותם של החיילים במהלך ההפגנה נשוא כתב התביעה, הינה בגדר "פעולה מלחמתית". עוד הנני קובעת, כי לא נעשה שימוש באש חיה על ידי חיילי צה"ל, ותגובתם לאירועים הייתה מאופקת ומידתית.

דבר מסוכן

10. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי היות ולטענתו קיימת בתובענה נשוא כתב התביעה "עמימות ראייתית", והיות ולגרסת התובע נעשה שימוש "בדבר מסוכן", הרי שקיימת חזקת התרשלות, וזאת בהתאם לסע' 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
יובהר, כי התובע אינו מפרט בסיכומיו מהו "הדבר המסוכן" אליו הוא מתכוון, ודוק: הלא קבעתי, כי לא היה שימוש באש חיה מצד חיילי צה"ל, וכן קבעתי, כי לא הוכח שהתובע נפגע מירי חיילי צה"ל.

בע"א 74/62 פישמן ואח' נ' היועמ"ש (פ"ד יז(3) 1478 התייחס בית המשפט למושג "דברים מסוכנים" בקובעו:


"האמת ניתנת להיאמר, כי המושג "דברים מסוכנים" מעצם ברייתם יש בו כדי לעורר קשיים שונים... הסכנה הנובעת מהשימוש או הטיפול שנעשה בחפץ – תלוייה לא רק בתכונותיו הפנימיות, אלא גם בנסיבות חיצוניות – בתנאי הזמן והמקום ובסוג האנשים הבאים איתו במגע"

ובהמשך:
".... בדרך סיכום יש לומר, שאם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו, למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שעניין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים מטבעם".

בעניין אשר בפניי לא ניתן להחיל את דוקטרינת "הדבר המסוכן", שכן לא הוכח מה גרם לפציעתו של התובע. ודוק: אין ספק כי שימוש בירי באש חיה הינו "דבר מסוכן", אלא שבעניין אשר בפניי לא השתמשו חיילי צה"ל בירי אש חיה. גם שימוש באמצעים לפיזור הפגנות הינו דבר מסוכן, אולם בנסיבות המחייבות שימוש בו, ניטלת עוקצה של המסוכנות, והיא הופכת להרתעה. מכל מקום, משבחר התובע להסתיר את הממצאים הרפואיים בנוגע לסיבת פגיעתו, אין בידי לקבוע את סיבת פציעתו, וממילא אין באפשרותי לקבוע כי פציעה זו נבעה משימוש בדבר מסוכן שהוחזק בידי חיילי צה"ל שהיו במקום. ודוק: העמימות הראייתית עליה מסתמך ב"כ התובע בסיכומיו, הינה עמימות שהתובע עצמו יצר, שכן בכל הנוגע להתנהלות חיילי צה"ל, אין כל עמימות, ופעולותיהם פורטו כדבעי ביומנים המבצעיים של המת"ק ובתצהירו ועדותו של ג.פ.

הדבר מדבר בעדו

11. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי יש להחיל על הוכחת נסיבות פציעתו של התובע את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת בהתאם לסע' 41 לפקודת הנזיקין.

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי תכולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים:

האחד- "כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק".

השני – "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו"

השלישי – נראה לבית המשפט "שארוע המקרה שגורם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".

בד"נ 4/96 נוימן ואח' נ' כהן ואח', נ פד כד (2) 229, סוכמה ההלכה כדלקמן:

"1. בהנחה שבסוף המשפט לא נתלבנו כל העובדות החשובות, הכרוכות בגרימת התאונה, שומה על בית המשפט, מקום שהתובע מסתמך על הכלל הנדון, לבדוק את חומר העדות לעניין קיומם של שלושת התנאים.

2. הבדיקה הזאת נערכת בסוף המשפט, והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן, ובהתחשב עם הראיות הנגדיות, שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין זה.

3. נטל השכנוע לעניין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע, ועליו להרימו על פי המבחן של עודף ההסתברויות..."

(וכן ראה רע"א 9113/05 מדינת ישראל נ' יוסף אבו ג'ומעה (פורסם בתקדין). אם נבחן את קיומם של שלושה התנאים בתביעה אשר בפניי, נמצא כי הכלל "הדבר מדבר בעדו" אינו חל, ואבאר.

בהתייחס לתנאי הראשון – אין לי ספק, כי לתובע הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לפציעתו – ראש וראשונה, התובע הגיע למקום האירוע, ואף נשאר בו, מרצונו החופשי, למרות קיומה של הפגנה אלימה במקום.

התובע ניסה להסתיר את מידת אלימותה של ההפגנה, אולם אלימות זו הוכחה, לרבות נוכחותם של חמושים בקרב המפגינים. התובע נמנע מהמצאת תיעוד אשר יעיד על אופי פציעתו והגורם האפשרי לה, ומן הסתם, הוא עצמו יודע ומכיר את נסיבות פציעתו, אם מידיעתו האישית – למרות שטען בפני כי אינו זוכר את נסיבות פציעתו ואף לא שמע יריות – ואם מתוך התיעוד הרפואי, שהוסתר מבית המשפט.
משכך, תנאי זה אינו מתקיים.

בהתייחס לתנאי השני – משלא הוכחה סיבת פציעתו של התובע, הרי שממילא אין לדעת מי היה בעל השליטה בחפץ הפוגע. ודוק: איש מעדי התביעה לא העיד, כי ראה במו עיניו את רגע הפגיעה הנטען בתובע, ואף לא העיד, כי ראה פצע או דימום. אחי התובע – אכרם – טען בתצהירו, כי רק בבית החולים נמסר למשפחה שהתובע נפצע "בפגיעה מירי" (סע' 14 לתצהיר אכרם). מהאמור עולה, כי עד לאותו רגע, לא ידעה המשפחה כי התובע נורה. כפי שציינתי, התיעוד הרפואי, אשר לא הוגש כדין עלי ידי התובע, כולל מספר דפים מצולמים, כאשר אין כל אישור כי הצילומים זהים למקור, ומאידך גיסא התובע נמנע מהמצאת תיקו הרפואי המקורי. גם המומחה מטעמו – פרו'פ זהר ארגוב, עיין במסמכים שהומצאו לו לכאורה ממוסדות רפואיים בירדן, ולדבריו "צעיר זה נפגע על פי הסיפור מקליע שחדר לצווארו..." קרי: אין עדות ישירה ומוסמכת המתארת את אופי פגיעתו של התובע, בהתאם לפקודת הראיות. אלא מאי? גם אם אתייחס לתיעוד זה, אמצא שבמרכז שיקום ברמאללה נכתב כי, "החולה הנ"ל נפצע מירי מידי אש חיה", ונוכח קביעתי, כי חיילי צה"ל לא ביצעו ירי באש חיה באירוע נשוא כתב התביעה, מתבקשת המסקנה, שפציעתו של התובע לא התרחשה כתוצאה מנכס שהיה בשליטת חיילי צה"ל באותה עת.

בהתייחס לתנאי השלישי – העובדות שהוכחו, מבהירות הבהר היטב, כי הנתבעת, באמצעות חיילי צה"ל, נקטה ביותר מאשר "זהירות סבירה", כפי שפרטתי, ומשכך, גם תנאי זה אינו מתקיים.

סוף דבר, במקרה אשר בפניי אין תחולה לסע' 41 לפקודת הנזיקין.

12. התובע טוען בסיכומיו לקיומו של נזק ראייתי אשר יש בו כדי להעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבעת. הנזק הראייתי הנטען בא לידי ביטוי לדברי ב"כ הנתבע, בדיווח חסר ביומני המת"ק, באי המצאת היומנים המבצעיים של הגדוד והחטיבה, ובאי ביצוע תחקיר בהתייחס לאירועי אותו יום.

באשר ליומני המת"ק – דומני, כי אין מקום לחזור על עדותו של ג.פ. אשר הבהיר במדוייק את שרשרת הדיווח בזמן אמת ולאחר סיום האירועים. אינני רואה בדיווחים התמציתיים של יומני המת"ק דיווח חסר, ומכל מקום, עם השלמת הפרטים באמצעות תצהירו ועדותו של ג.פ., נפרשה לעיננו מלוא התמונה, ותלונתו של התובע בעניין זה הינה חסרת בסיס.

באשר לאי המצאת היומנים המבצעיים של הגדוד והחטיבה – כזכור בעניין זה הוגשה תעודת עובד ציבור המאשרת, כי יומנים אלו לא נמצאו. כפי שציינתי, יש טעם לפגם באובדן מסמכים חשובים מסוג זה, אולם במקרה הספציפי שבפני, אינני סבורה, כי הימצאותם ו/או המצאתם הייתה משנה את התוצאה אליה הגעתי, וזאת נוכח פירוט ההתנהלות בשלמותה הן באמצעות יומני המת"ק והן באמצעות תצהירו ועדותו של ג.פ.

באשר לאי עריכת תחקיר צבאי – צודקת ב"כ הנתבעת בטענה, כי גם אילו נערך תחקיר, היו מסקנותיו חסויות בהתאם לסע' 539א' לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו – 1955, וממילא לא היה התובע מורשה לעיין בדוח או להיעזר במסקנותיו. עם זאת, יש לזכור, כי בהתאם לעדותו של ג.פ. נערכו תחקירים כלליים, והתנהלות צה"ל הוערכה ונבדקה. לא ניתן להתעלם מהעובדה, שמדובר באירוע שהתרחש כיומיים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה שהעמידה את צה"ל וחייליו בפני מציאות חדשה ובלתי מוכרת, ואין ספק שקברניטי הצבא עסקו רבות בתכנון המהלכים הצבאיים, לרבות אופן תגובתם של חיילי צה"ל. עוד יש לזכור, כי ג.פ. הצהיר והעיד על התדרוך שנתן לחייליו, אשר במסגרתו הורה להם לנהוג באיפוק, ולא להשתמש באש חיה, אלא אם יעמדו אל מול סכנת חיים אמיתית, והחיילים אכן פעלו בהתאם להנחיות, באיפוק ובזהירות, ונמנעו משימוש בנשק חם. ודוק: מיומני המת"ק לא עולה, כי התובע נפצע כתוצאה מפעילות צה"ל, כל שצויין הוא עצם פציעתו של התובע, כנראה על פי מקורות פלשתיניים, ללא התייחסות לאופן פציעתו. בהמשך לטענת התובע, כי על פי בדיקות הרופאים הוא נפצע מאש חיה, ונוכח קביעתי, כי מדובר במסמכים בלתי קבילים, וכן נוכח קביעתי, כי לא היה שימוש באש חיה על ידי חיילי צה"ל, לא ידוע מי – אם בכלל – ירה בתובע.

אינני רואה בנטען על ידי ב"כ התובע כל ממש, ובוודאי שלא נגרם לו נזק ראייתי.

13. עוד טוען ב"כ התובע, כי יש לחייב את הנתבעת בשל התרשלותה וכן "הפרת חובת הזהירות המושגית של חיילי צה"ל". יובהר מיד, כי כפי שקבעתי, מדובר "בפעולה מלחמתית", וככזו לא חלות עליה דיני הרשלנות הרגילים. אולם, גם אם לא הייתי מגיעה למסקנה, כי מדובר בפעולה מלחמתית, וגם אם הייתי מוצאת קשר סיבתי כלשהו בין התנהגות חיילי צה"ל ובין פציעתו של התובע, הרי שלא ניתן להתייחס אל הנתבעת כאל רשלנית.

זה המקום להבהיר, כי ב"כ התובע מנסה לתפוס בסיכומיו את המקל מכל קצותיו, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".

לגופם של דברים, אין כל ספק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין צה"ל ובין תושבי השטחים, גם כאשר מדובר בהפגנה סוערת ופרועה המסכנת את חיי חיילי צה"ל.

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית – בנסיבות המקרה אשר בפני, דומני שלא קמה חובת זהירות קונקרטית בין חיילי צה"ל לבין התובע. באירוע הנדון פעלו חיילי צה"ל בהתאם להוראות הפתיחה באש, נמנעו מירי אש חיה, ופעלו אך ורק כנגד אותם מפגינים שהתקרבו למרחק של 70-50 מ' מהג'יפים. לגרסת התובע עצמו, הוא ניצב בחלקה האחורי של קבוצת המפגינים, במרחק גדול מהחיילים שישבו בג'יפים, כאשר בינו לבין החיילים ניצבו מאות אנשים. גרסה זו שומטת את הבסיס מתחת לטיעוניו של התובע כלפי חיילי צה"ל, שכן על פי גרסתו הוא, לא היה בינו לבינם כל קשר פיסי, או אחר, וממילא לא נקטו כלפיו החיילים בכל פעולה שסיכנה את חייו ו/או בריאותו. משכך, המסקנה היא שלא קמה חובת זהירות קונקרטית, וממילא לא הופרה.

הסתכנות מרצון

14. משלא הוברר מה פגע בתובע ומי אחראי לפגיעה, אין אפשרות לדון בשאלת ההסתכנות מרצון, שכן לא ברור מקור הסיכון שהתרחש בפועל. ודוק: אין לי ספק, כי התנהגותו של התובע הייתה פזיזה ביותר, אם כי אינה מגעת כדי הסתכנות מרצון. ובענין זה יש להבהיר: גם אם אקבל את גירסתו של התובע על פיה, לפני הגעתו למחסום, לא ידע, כי במקום מתוכננת "תהלוכה גדולה", אין ספק, כי בהגיעו למקום ראה והבין, כי במקום מתקיימת הפגנה אלימה, ומשכך היה עליו לחזור לביתו.

משלא עשה כן, ונשאר במקום, התנהג התובע בפזיזות רבה. יובהר, כי בעניין ההתייחסות להתנהגותו של התובע, אין זה משנה האם הגיע למקום כדי לעבור לשטח ישראל כדבריו, או שהגיע כדי להפגין. בהיותו במקום חלה הסלמה ברמת התנהגות המפגינים, הסלמה שתוארה היטב על ידי ג.פ. ואשר במהלכה נפגע התובע. התובע לא נפגע מידי חיילי צה"ל, וכאמור, נסיבות פגיעתו לא הובררו, אולם אין ספק כי אם היה סב על אחוריו ועוזב את המקום, לא היה נפגע, וחבל שלא עשה כן.

15. סוף דבר, התובענה נדחית בזאת.

שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושתו על התובעים ביחד ולחוד.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התחזות במחסום צה''ל

  2. סמכות צה''ל להחרים בית

  3. פציעה מירי חייל צה''ל

  4. עתירה נגד פעולות צה''ל

  5. ביטוח פנסיה לעובדי צה''ל

  6. יריה ברגל של חיילי צה''ל

  7. פינוי אשפה מבסיסי צה''ל

  8. הרשעה בירי על חיילי צה''ל

  9. מכרז הובלת דלק עבור צה''ל

  10. ירי חיילי צה''ל לתוך דירה

  11. תאונת דרכים אזרח עובד צה''ל

  12. תביעה בגין רשלנות חיילי צה''ל

  13. סיוע ליתומי צה''ל מביטוח לאומי

  14. פיצויים על תפיסת בית על ידי צה"ל

  15. נוהל פתיחה באש צה''ל במעצר חשוד

  16. עונש על ניסיון פגיעה בחיילי צה''ל

  17. הודעה בכתב לפי תביעת רשלנות צה''ל

  18. תביעה בגין פיצוץ בניין ע''י צה''ל

  19. מחסום צה''ל ללא היתר ליד בית מגורים

  20. מוות מאש צה''ל של תושב מחנה פליטים

  21. נזקי רכוש בגין פיצוץ יזום של צה''ל

  22. תביעת פיצויים על אלימות חיילי צה''ל

  23. פיצוי על נזק שנגרם ע''י דחפור צה''ל

  24. כאבי גב של אזרח עובד צה"ל כתאונת עבודה

  25. פיצויים ממדינת ישראל על ירי חייל צה''ל

  26. דין משמעתי בגין שינוי פרטים במחשב צה''ל

  27. מוות כתוצאה מירי חילופי אש עם כוחות צה''ל

  28. התיישנות תביעת נזיקין בגין פעולות כוחות צה''ל

  29. הבטחה מנהלית להכרה בחללי צה"ל כמשרתים בשירות קבע

  30. האם פגיעה ב"עובר אורח" בפעילות צה"ל מהווה רשלנות ?

  31. פלסטינית נהרגה מירי חיילי צה''ל - תביעה נגד המדינה

  32. הכרה בתאונת עבודה במהלך ניסוי של צה"ל בביטוח לאומי ?

  33. עיכוב שחרור משירות קבע בגלל צמצום הכוחות הסדירים בצה"ל

  34. פיצויים בגין נזקים עקב פגיעות מירי של כוחות צה"ל במבצע חומת מגן

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון