צ'ק ללא שם מלקוח - העלמת מס

תכליתן של הוראות רישום התקבול בסמוך לקבלתו, אחת היא לאמור, הבטחת סדר ושיטה בניהול ספרי העסק; כאלה שימנעו לא רק השתמטות מכוונת ממס, אלא גם שיכחה או התרשלות. (ר' לענין זה, ע"א 84/475 פ"ש פ"ת נ' נח כץ, פ"ד מא (1) 804). בעמ"ה (נצ') 163/97 ג'ורג' פרח נ' פקיד השומה נצרת, מיסים יג2/ בעמ' ה210-, בהבהירו שם: "אי ציון שם הנפרע בשיק, ללא רישום כל שהוא בספרי העסק, מצביע על כך שהמערער שקל להסב את השיק לאחר ולוותר כליל על הרישום. העדר רישום כלשהו, ואפילו הזמנה… מצביע על מגמה להסתיר את קיומה של העסקה". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צ'ק ללא שם מלקוח - העלמת מס: 1. בסיור שטח שערכו מבקרי מס הכנסה (להלן - המבקרים) ביום 26.8.98, בעיר אזור, נתקלו במערער מס. 1, - שותף במסגרית נתנאל את ביבי מחולון - שעה שעסק בתיקון שער ברזל ליד אחד הבתים בשכונת מגוריו. לפי דרישת המבקרים, מסר המערער לידיהם את כל המסמכים שהיו עימו, ובהם, שיק פתוח שהיה בארנקו, על סך 700 ש"ח שנמשך על ידי אחת (להלן - הלקוחה). לשאלת המבקרים, הסביר להם המערער כי השיק היווה השלמת התמורה שהגיעה לו בגין עבודה שביצע אצל בעלת השיק, הגב' אדלמן, כעשרה ימים קודם לביקורת, ואשר נשלף על ידו באותו בוקר מתיבת הדואר שלו, בדרכו למסגריה בחולון. לגירסתו, טרם היה סיפק בידיו לרשום את השיק בספריו, שהרי, התכוון לרושמו, כמנהגו, מיד עם הגעתו לעבודה. דא עקא שבדרכו נתבקש על ידי שכנו לבדוק את שער ביתו שהתקלקל, ובעשותו כן, הגיעו המבקרים. הסברו זה של המערער לא התקבל על דעתם של המבקרים; גם לא על דעתו של פקיד השומה שערך לו שימוע, ואשר הודיעהו בעקבותיו כי החליט לפסול ספריו לשנת המס 1998 מכח הוראת סעיף 145ב לפקודה. על כך הערעור. 2. בטרם אכנס לדיון בטיעוניהם של הצדדים לגופה של המחלוקת, אבהיר דעתי תחילה, כי נטל הראיה מונח בתיק ערעור זה על המערער, כולו, וזאת לנוכח העובדה שגם הוא עצמו כלל לא הכחיש כי השיק שנתפס בארנקו על ידי המבקרים, היה תקבול עסקי, וכי זה לא נרשם עד אותה עת בספריו, אף שנתקבל בידיו לפחות חצי שעה קודם. במצב הדברים המתואר, נותרה רק שאלה אחת לדיון, היא, שאלת קיומה או אי קיומה של סיבה מספקת לאי הרישום; שהנטל להוכחתה, ניטלו של המערער הוא לכל הדעות. דומה, כי הדברים ידועים הם ואין צורך לשוב ולהכביר מילים עוד בסוגיה זו. מכל מקום, משקבעתי כך, איני רואה מקום להידרש מעתה לטענתה הנוספת של ב"כ המערער, לפיה, משקל הראיות שנדרש פקיד השומה להביא לבית המשפט בהליך פסילת ספרים כגון זה, כבד הוא כמעט כמו בהליך פלילי. שהרי, הנטל שהיה מונח על המשיב בנסיבות הענין, ממילא כבר הורם על ידו, כפי שהובהר, בעצם הצבעתו על השיק שהגיע לידי המערער ללא עוררין כמחצית השעה קודם לביקורת; כמו גם על עובדת אי רישומו של השיק עד אותו שלב. 3. האם הרים המערער מצידו הוא, את הנטל כאמור? לפי ההסבר שהעמיד המערער בפני בעומדו על דוכן העדים, המדובר היה אכן, בתקבול עיסקי שנשלח אליו על ידי הלקוחה - אישה בת למעלה משבעים - בגין התקנת דלת ברזל בביתה כעשרה ימים קודם לביקורת, ואשר רק מחצית תמורתה שולמה לו מראש על ידה, כנגד קבלה שהוציא לה כדין. את המחצית השניה על סך 700 הש"ח הנותרים, כך הסביר, ביקשה היא לדחות עד שמי מידידיה יבדוק את טיב עבודתו; והוא נעתר לה. לצורך כך, הבהיר, גם מסר לידיה מעטפה שעליה רשם את כתובתו. באותו בוקר של הביקורת, ניגש לדבריו, כמנהגו מדי יום בדרכו לעבודה, אל תיבת הדואר שלו ביישוב, והוציא ממנה בתוך כל הדואר שהיה בה, את המעטפה הממוענת ובה השיק על סכום החוב ששלחה לו הלקוחה בהתאם לסיכום ביניהם. לאחר שפתח את המעטפה ושלף את השיק מתוכה, השליך את המעטפה לפח, בעוד את השיק עצמו הכניס לארנקו מתוך כוונה להמשיך בדרכו אל העסק, ולרושמו שם. כאן נכנס ענין תיקון השער של השכן שבמהלכו הופיעו מבקרי המס ודרשו את מסמכיו. המבקרים, יש להזכיר מצאו את השיק בארנק בלי מעטפה; וחבל. שהרי, אפשר שאילו עדיין היתה המעטפה בידי המערער, היה סיפורו נשמע ונראה אחרת. מכל מקום, לפי דבריו, נסע מיד לאחר תום הביקורת למסגריה בחולון, ועם הגיעו לשם הוציא מיד קבלה על סכום השיק שקיבל באותו בוקר בדואר; ועוד הוציא חשבונית מס על מלוא הסכום הכולל שקיבל מן הגב' אדלמן בגין עבודתו, בשני השיקים האמורים. בכך סבר יצא ידי חובתו על פי דין. 4. בסיפורו זה של המערער, תמכה ככל יכולתה, הגב' אדלמן, אשר זומנה על ידו לצורך כך, לבית המשפט. כמוהו, סיפרה גם היא על התשלום מראש של מחצית המחיר; על בקשתה לדחות במספר ימים את פרעון המחצית הנותרת; ועל שיגור השיק נשוא הערעור אליו, במעטפה שמסר לה עם כתובתו עליה. בהסתמכה על סיפורו הנ"ל של המערער, ועל עדות הלקוחה בה נתמך, טענה באת כחו המלומדת, כי אין לראות במערער כמי שהפר את חובת רישום התקבול "בסמוך" לקבלתו. שהרי, בעת הביקורת טרם הגיע מועד הרישום, וממילא, לא קם הבסיס להפעיל נגדו הסנקציה הקבועה בסעיף 145ב לפקודה המוטלת על מי שאינו עומד בחובה זו. 5. אקדים ואומר, כי אף שסיפורו זה של המערער עורר בלבי תהיות לא מעט, עדיין הייתי מוכנה לאמצו כסיפור אפשרי, וזאת במיוחד, לנוכח העובדה שנתמך כאמור בדבריה של הגב' אדלמן אשר עוררה אצלי מידה של אמון. אמרתי "מידה של אמון", משום שעל אף התרשמותי החיובית מן העדה, צרמה בעיני הסתירה שעלתה בין הדברים שאמרה מעל הדוכן, לבין אלה שאמרה בשיחתה הטלפונית עם המפקח, מר אלבז, בעת השימוע שערך למערער במשרדו של המשיב. לפי דבריו של מר אלבז, ולפי המזכר מש3/ שרשם עובר לקיומה של אותה שיחה - שלא מצאתי בהם דופי - אמרה לו העדה מן העבר השני של הקו, כי אכן בוצעה אצלה עבודה על ידי המערער במועד שנקב, וכי עם סיומה מסרה לידיו, בו במקום, שני שיקים דחויים, כל אחד על סך 700- ש"ח. לא כך בעומדה על הדוכן. בשלב זה, כלל לא זכרה שיחה טלפונית עם איש מס הכנסה, ואף חזרה והודיעה כי את השיק השני שלחה אל המערער בדואר, ולא באותו יום בו בוצעה אצלה העבודה (ר' עמ' 4 לפרוט'). והיכן האמת? 6. אודה כי הדילמה בנקודה זו לא היתה פשוטה בעיני כלל. מצד אחד התקשיתי להניח שאישה זו, שעברה מזה זמן רב את גיל השבעים, תטריח עצמה לבית המשפט על מנת לעלות לדוכן ולהעיד על דברים שלא היו ולא נבראו. וכי למה תעשה כן? מצד שני, עמדה לנגד עיני, עדותו הבלתי מעורערת של מר אלבז, אשר נתמך כאמור בתרשומת שערך עובר לאותה שיחה טלפונית עם העדה, ואשר גם דבריו שלו נראו אמינים בעיני. ושמא, יש לתלות הקולר, כפי שטענה ב"כ המשיב בצדק, בזכרונה הרופף של העדה אשר חזרה והכריזה על עצמה שאינה יכולה לזכור גם את שהתרחש ביום אתמול? האם ניתן לצפות ממנה שתזכור בנסיבות אלה, את שהתרחש לפני שנתיים ויותר? בין אם כך ובין אם אחרת, חוששתני כי עדות זו של העדה שהעידה על עצמה כאמור, כי זכרונה נפגם, לא תוכל לשמש עוגן אחיזה לגירסתו של המערער. במיוחד כך, כאשר מכלול של קשיים נוספים, כבדי משקל, מצטרפים לתמונה הכוללת ומציבים סימני שאלה לא מעטים באשר לסבירותו של ההסבר שהוצג על ידו בנסיון לגבש סיבה מספקת למחדלו ברישום השיק כדין, ולו, עד לרגע הביקורת; אפרט האמור, להלן. 7. השאלה העולה לנוכח סיפור שיגורו של השיק בדואר על ידי הלקוחה, היא, מדוע ראה המערער להציע ללקוחה הזו אותה דרך תשלום באמצעות שיק שנשלח בדואר, הכל, מבלי שעשה דבר להבטחת התשלום בפועל. והרי, המדובר היה אליבא דכולי עלמא, בשיק פתוח שנשלח אליו בדואר רגיל, בבחינת הימור של ממש. התמיהה שמעלה המשיב לנוכח התמונה העולה מדברי המערער בענין זה, אכן במקומה היא, ויפים לכאן דבריו של השופט ממן, בעמ"ה (נצ') 163/97 ג'ורג' פרח נ' פקיד השומה נצרת, מיסים יג2/ בעמ' ה210-, בהבהירו שם: "אי ציון שם הנפרע בשיק, ללא רישום כל שהוא בספרי העסק, מצביע על כך שהמערער שקל להסב את השיק לאחר ולוותר כליל על הרישום. העדר רישום כלשהו, ואפילו הזמנה… מצביע על מגמה להסתיר את קיומה של העסקה". ומי לנו יד יתקע שלא כך גם בענייננו? 8. שיבעתיים מתחדדת תמיהה זו, לנוכח עדותה של הגב' אדלמן, לפיה, הגיע המערער לביתה בשנית, יום או יומיים לאחר סיום העבודה, ולאחר שכבר קיבלה את היעוץ המצופה, מידידה. זאת עשה, כפי שהסבירה על מנת לתקן "משהו עם המנעול". ומדוע לא יכול היה לקבל השיק מידיה באותו מעמד, כאשר עבודתו כבר עברה את הביקורת שלה ציפתה? לשאלת ב"כ המשיב בחקירתה הנגדית מדוע כך, השיבה הגב' אדלמן: "אינני יודעת, אין סיבה מיוחדת, ככה קרה" (עמ' 3 לפרוט'). בולט אף יותר העדר ההיגיון בנקודה זו, לנוכח העובדה שהמדובר היה בכל מקרה בשיק דחוי לחודש ימים. ומה מנע מסירתו ישירות לידי המערער, גם אילו נכונה טענתו שלגב' אדלמן לא היה כסף באותה עת? 9. אל תמיהה זו ואל כל האחרות שהוזכרו לעיל, מצטרפת התמיהה הנוספת, העולה גם היא מדבריו של המערער עצמו, בהסבירו, כי כלל לא התכוון לרשום אותו שיק ששלף מתיבת הדואר, מיד עם הוצאתו או דקות מספר לאחר מכן, משום שהנוהג בו נקט, ככלל, היה רישומם של תקבולים כאמור, רק עם הגעתו לעסק. ומה מניעה עמדה בדרכו לרישום השיק מיד, בפנקס הקבלות שהיה עימו, לפי דבריו, בתוך הרכב? והרי אילו כך נהג, היה פוטר עצמו מלכתחילה מן הצורך לטרוח בהעמדת סיבה מספקת לאי הרישום, אם בפני המבקרים ואם בבית המשפט. דומה, כי גם בנקודה זו צדקה ב"כ המשיב בטענה, כי בכל מקרה יש בהסברו של המערער, שנשען על אותו נוהג שהנהיג בעיסקו גבי עיכוב רישומם של התקבולים אשר הגיעו אליו בדואר, כדי להצביע על שיטת רישום פגומה מיסודה. וכי על איזה בסיס חוקי או הילכתי סבר הוא, כי די לו לרשום תקבול עסקי שהגיע לידיו, רק כעבור שעה, שעתיים, או מי יודע כמה, לאחר קבלתו בדואר? 10. אכן, רישום תקבול בסמוך לקבלתו, כפוף הוא לתנאיו של העסק, כאשר המבחן הוא, מבחן של סבירות. פשיטא, אם תנאי העסק הם כאלה שהתקבול נמסר או מתקבל מחוצה לו, אך אלמנטרי הוא שבעליו של העסק ידאג לקיומה של שיטה כזו שהרישום בה יוכל להתבצע גם מחוץ לעסק, ובסמוך לקבלת התקבול בידיו. המערער, כך נראה, היה מודע לחובתו זו. שאילולא כן לא היה מחזיק את פנקס הקבלות ברכבו, כפי שאכן היה מצופה ממנו באותן נסיבות. "החזיק" בפנקס הקבלות אמרנו, אך לא "רשם", ועל כך יש להצטער. 11. יודגש, רישום בסמוך, הגם שמושג פרוץ הוא שאינו תוחם גבולות מוגדרים של זמן, הוגדר עם זאת בפסיקה כרישום האקט של קבלת התקבול בידי הנישום, בטרם התפנה לעיסוק אחר [ר', עמ"ה (י-ם) 14/87 יוסף מזרחי נ' פקיד השומה ירושלים, מסים ב4/ בעמ' ה93-]. בעניננו נראה לי, כי בחיי היום יום של עסק כמו זה נשוא דיוננו, לא היתה כל סבירות בהנהגת שיטת ניהול ספרים הכורכת את רישומם של התקבולים המגיעים בדואר, עם הגעתו של המערער לעסק. וכי מה רבותא ברישום תקבול בעסק, שעה שפנקס הקבלות נמצא ברכב, זמין לרישום בכל רגע? ומה אם ידחה הגעתו לעסק בשעות הרבה? מה אם כלל לא יגיע באותו יום לעסק, האם ידחה פעולת הרישום למחרת היום? אין חולק: תכליתן של הוראות רישום התקבול בסמוך לקבלתו, אחת היא לאמור, הבטחת סדר ושיטה בניהול ספרי העסק; כאלה שימנעו לא רק השתמטות מכוונת ממס, אלא גם שיכחה או התרשלות. אלה יש לומר, ארבו למערער בנסיבות הענין, ללא עוררין כלל (ור' לענין זה, ע"א 84/475 פ"ש פ"ת נ' נח כץ, פ"ד מא (1) 804). 12. אכן, השאלה לעולם היא, האם היה נישום סביר פועל בנסיבות הענין כפי שפעל הנישום שעניינו עומד לבירור (ר', הנשיא ברק בע"א 789/90 פקיד השומה רחובות נ' שקד ואח', פ"ד לז106,103). ובתרגום לעניננו, השאלה היא האם כל שנעשה על פי גירסתו של המערער - כולל הצעתו לגב' אדלמן לשלוח יתרת התשלום אליו בשיק בדואר רגיל; כולל עשיותיו בשיק לאחר הוצאתו מתיבת הדואר והשלכת המעטפה, וכולל הכנסתו לארנקו מבלי לרושמו בפנקס הקבלות שהיה עימו ברכב, הכל בטרם הגעת המבקרים - האם יש בכל אלה כדי להקים אותה תשתית הצריכה לגיבושה של סיבה מספקת לאי רישומו עד אז? - תמהני. ולא רק זאת, השאלה היא גם, האם יש בתנאיו המיוחדים של העסק המסוים, כדי להצדיק הרחבת תחום הזמנים הנופלים לגדרו של המונח "בסמוך", שאמור להגמיש עצמו לפי הענין. הרי הדעת נותנת כי אין דומה ה"סמוך" החל על חנות מכולת, ל"סמוך" החל על מפעל לשיווק מכוניות. אין דומה גם רישומה של עסקה הנעשית מחוץ לעסק לכזו הנעשית בין כתליו (על הסבירות ברישום ר', ע"א 389/79, פיקר נגד פקיד השומה גוש דן, פ"ד ל'ה (1) 529). 13. ויוער: בכל ההקשרים הנ"ל, הכרוכים בהתנהגותו של המערער בנושא עשייתו בשיק מרגע קבלתו לידיו ועד רגע הצגתו בפני המבקרים, לא מצאתי שקם הצידוק לטרונייתה הקשה של ב"כ המערער כנגד המשיב, על שהציג כדבריה עילת פסלות חדשה שזיכרה לא בא בנימוקי השומה. אכן, הצדק עימה ללא ספק בטענה, כי שני הצדדים לערעור מנועים ככלל מהעלאת טענה חדשה שלא עוגנה מלכתחילה בכתבי הטענות אותם הגישו בנושא זה. לא כל שכן כאשר המדובר הוא בשלב הסיכומים (ר', ע"א 210/84 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(2) 667, 670). אלא שכאן, לא בטענה חדשה ענייננו, אלא בלוגיקה שבנתה ב"כ המשיב סביב אותו הסבר שהוצג על ידי המערער עצמו, לה ולבית המשפט, בבואו להעמיד סיבה מספקת למחדלו הרישומי הנטען. לוגיקה זו, אם הבנתי נכון, לא באה להציג עילת פסלות נוספת על זו המעוגנת בנימוקי השומה, אלא להפריך הסברו של המערער שבא כנגד עילת הפסלות המקורית. זו, יש לומר, היתה מלכתחילה אחת ויחידה, קרי, אי רישומו של התקבול בסמוך לקבלתו ועד לתפיסתו בידי המבקרים. ודוק: בענין זה אין לי כל נפקא מינה אם הגיע השיק לידי המערער ישירות מידיה של הלקוחה, או, אם הגיע בדואר, בבוקר הביקורת. גם כך וגם כך, כפי שהובהר, התרחש מחדל רישומי ברור לגבי השיק הנ"ל, שעל המערער מוטל היה להסבירו. ההסבר, שאכן הוצג על ידי המערער, ואשר נסב סביב סיפור שיגורו של השיק אליו וסביב כוונתו לרושמו לאחר זמן עם הגיעו לעסק, נדרש לבדיקה של ממש, באשר לסבירותו, כאשר במרכז הבדיקה עמדה התנהגותו שלו ביחס לאותו שיק, כולל אי רישומו של השיק, עד להגעת המבקרים. 14. סוף דבר, באין בפני "סיבה מספקת", הגיונית דייה, לאי רישומו של השיק, שאמור היה להתבצע בסמוך לקבלתו בידי המערער, ולא בוצע; יידחה הערעור. המערער ישלם הוצאות המשפט בסך 5,000 ש"ח שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתום שבוע מהיום ועד לתשלום בפועל. עבירות מסמיסיםלקוחותשיקים