הלכה היא כי שאלת מסוכנותו של נאשם צריכה להישקל ע"י בית המשפט כשיקול רלוונטי ובעל משקל בבואו להורות על אשפוזו הכפוי של נאשם, שנמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, לפי סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-, שכן זכותו של כל אדם, כולל חולה הנפש, לחירות הינה זכות חוקתית ואין לפגוע בה מעבר לנדרש. אך אם חולה הנפש מסכן את עצמו או את הציבור, רק אז במערכת האיזונים והשיקולים, שעל בית המשפט לשקול ובהתחשב בשיקולים של מידתיות (יחסית) ניתן לכפות עליו אשפוז או טיפול מרפאתי. ודוק: "אף אני סבורה כדעת ב"כ המערער כי לנוכח לשונו החד משמעית של סעיף 5 לחוק היסוד ולנוכח תכליתו של החוק לטיפול בחולי נפש, כפי שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בדברי ההסבר להצעת החוק. יש לנהוג בפרשנות מצמצמת כאשר באים להגביל את חירותו של החולה, גם אם הוא נאשם בעבירה. ... נראה לי כי בחקיקת החוק החדש אכן מגמה זו באה לידי ביטוי באיזון בין האינטרסים השונים, כאשר ניתנה במפורש העדפה לגישה לא פטרנליסטית אלא לגישה השמה דגש על זכויות וחירויות הפרט. גם חירות שלא לקבל טיפול נפשי, אם החולה אינ מסוכן לעצמו או לזולתו, הוכרה כחירות שראוי להגן עליה." (מ"א (תל-אביב - יפו) 613/95 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, תקדין-מחוזי, כרך 95(3) תשנ"ה/תשנ"ו1995-, עמוד 2501). אין חולק גם כי כשבא בית המשפט להורות על אשפוז כפוי לפי סעיף 15 לחוק אין הוא יכול להישען אך ורק על שיקולים רפואיים ועל היות הנאשם חולה נפש. שכן, כפי שנקבע בע"ש ת"א 421/93 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם): "מחלת נפש לכשעצמה, גם אם נפגם כושר שיפוטו או כשרו לבקורת המציאות של אותו חולה, אינה עילה לאישפוזו הכפוי של החולה, או חיובו בטיפול מרפאתי, כי לפי החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-, דאגת המחוקק לחולה נתונה רק אם הוא עלול לסכן את עצמו או שנפגעה יכולתו בצורה קשה לדאוג לצרכיו הבסיסיים. דאגה פטרנליסטית זו מובנת בהיותה דאגה לחולה נפש חסר תובנה למצבו ולכן יש חשש שאינו כשיר להביע את סירובו (גם לא את הסכמתו) לטיפול רפואי, אך אם חולה הנפש אינו מסוכן לעצמו - אין הוא זוכה בדאגה הפטרנליסטית לחולה מומרת הדאגה לחברה שלא תינזק על ידו..." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על צו אשפוז כפוי: השופט ס. ג'ובראן: בפנינו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (להלן: "בית משפט קמא") שניתנה ע"י השופט י. אלרון ביום 22.10.99 בתיק פלילי 9890/99, לפיה הוא נעתר לבקשת המשיבה והורה על אישפוזו הכפוי של המערער. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בניגוד לסעיפים 452 ו- 192 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, דהיינו, גרימת נזק בזדון ואיום, כמו כן עבירה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג1973-. על פי עובדות כתב האישום, ביום 11.10.99, שבר המערער עציצים בבית סבו ובכך גרם נזק במזיד וכן התבטא "אני אגמור אתכם", ובנוסף לכך גידל המערער, על פי הנטען בכתב האישום, 3 זרעים שהינם סם מסוכן מסוג קנבוס. כב' השופט רקם בדונו בהארכת מעצרו של המערער הורה בהחלטתו מיום 11.10.99 על הארכת מעצרו של המערער לצורך בדיקה פסיכיאטרית. בעקבות זאת, נתן ד"ר בן אפריים, מנהל מחלקת מיון במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, חוות דעת פסיכיאטרית לפיה: "הנבדק סבל ממצב פסיכוטי גמור שהתבטא בהפרעות התנהגות וחשיבה בולטות לפני כשנה, מאז היה בטיפול אך לא ברורה שיתוף הפעולה בטיפול, העבירה המיוחסת כעת היא ללא כל רווח לנבדק ועולה באופן ברור שהעבירה של אלימות נובעת בגלל מחלתו הנפשית. הנבדק אינו יודע להבדיל בין טוב לרע בין מותר לאסור, אינו יכול לעמוד לדין, אני מבקש מבית המשפט שיורה על אישפוזו הכפוי." בית משפט קמא בהסתמכו על חוות הדעת הפסיכיאטרית הנ"ל הורה לאשפז את המערער אשפוז כפוי, ומכאן הערעור שלפנינו. ב"כ המערער טענה כי אשפוזו של אדם מכוח סעיף 15(א) לחוק איננו אמצעי המושתת אך ורק על טעמים רפואיים, כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעתו של הרופא ד"ר בן אפרים, אלא על בית המשפט לשקול גם אם אותו אדם הוא מסוכן כעולה מנסיבות ביצוע העבירה ומחוות הדעת הרפואית שניתנה לגביו. אך לטענתה שאלת "מסוכנותו" של המערער לא נדונה מעולם בבית משפט קמא, לא בשלב הדיון במעצר ולא לאחר שהוגש כתב האישום. ב"כ המערער ממשיכה וטוענת כי לא הובאו שום ראיות מהם ניתן היה לקבוע, כי המערער עלול לגרום לסיכון של ממש. לטענתה, הראיות מוכיחות למעשה את היפוכו של דבר, דהיינו, שהמערער איננו מסוכן. לטענתה של ב"כ המערער, אף אחת משלוש העבירות המיוחסות למערער אינה מעידה על מסוכנותו לכאורה של המערער, מה גם שמחוות הדעת הפסיכיאטרית עולה, לטענתה, כי מדובר באדם חולה, אך אין מדובר באדם מסוכן. ב"כ המערער ממשיכה וטוענת כי התכלית של אשפוזו של המערער יכולה להיות מושגת בדרך אחרת, שיש בה פגיעה פחותה בחירותו. לפיכך, לטענתה, לא היתה בנסיבות העניין הצדקה לאישפוז כפוי מכוח סעיף 15(א) לחוק, אשר משמעותו למעשה אישפוז לתקופה בלתי מוגבלת, אשר מהווה, בנסיבות העניין, פגיעה מעבר לנדרש. ב"כ המערער טענה עוד, כי אשפוז מכוח סעיף 9 לחוק לטיפול לחולי נפש היה נותן מענה לצורך לאשפז את המערער מחמת מחלתו, אולם לא היה פוגע במערער מעבר לנדרש. לסיכום טענה ב"כ המערער כי לא יתכן שאדם ללא עבר פלילי כלל, המואשם בעבירות קלות למדי, שאינו מהווה סכנה לציבור, ואשר מוכן לקבל טיפול נפשי במסגרת אישפוז, תישלל חירותו לתקופה בלתי מוגבלת, ללא כל יחס לקולת העבירה המיוחסת לו וללא כל התחשבת בכך שמדובר באדם נורמטיבי שומר חוק, שאינו עבריין. ב"כ המשיבה אינה חולקת על כך כי המערער לוקה בנפשו וכי העבירות אשר יוחסו לו נבעו ברובן ממחלתו זו, לטענתה מהרגע שהתברר שהמערער אינו כשיר לעמוד לדין, השאלה היחידה אשר עמדה בפני בית המשפט קמא היתה שאלת מסוכנותו על פי סעיף 15(א). ב"כ המשיבה טענה גם, כי מכיוון שב"כ המערער בחרה שלא לנהל הוכחות בתיק זה, וזאת למרות האפשרות הניתנת לה על פי חוק, לברר אשמתו של נאשם גם במצב בו נקבע כי הוא אינו כשיר לעמוד בדינו על פי סעיף 170 לחסד"פ, לא יכולה ב"כ המערער לבוא היום ולטעון לעניין אשמתו של המערער. בנוסף, טוענת ב"כ המשיבה כי טענתה של ב"כ המערער בדבר קביעתו של ד"ר בן אפרים, כי המערער אינו מסוכן, בטעות יסודה. לטענתה של ב"כ המשיבה, ד"ר בן אפרים בחוות דעתו כן התייחס למסוכנותו של המערער, שכן אדם הסובל ממצב פסיכוטי ברור, בעל בוחן מציאות לקוי והזיות שמיעה אשר בעקבותיהם קם באישון הלילה ומתחיל להתפרע ולאיים ברצח אינו אדם אשר על פניו אינו מסוכן. ב"כ המשיבה מסכמת כי ייתכן שיש לבחון לעומק את רמת מסוכנותו של המערער, ועל כן מסכימה היא לקבלת הערעור במובן זה שהחלטת בית משפט קמא תבוטל והתיק יוחזר אליו על מנת לדון בשאלת מסוכנותו של המערער - אולם היא טוענת כי טענתה של ב"כ המערער כי מעשיו של המערער וחוות הדעת של ד"ר בן אפריים אינם מצביעים על מסוכנות כלל - היא טענה שיש לדחותה. דיון הלכה היא, ואין הצדדים חולקים על כך, כי שאלת מסוכנותו של נאשם צריכה להישקל ע"י בית המשפט כשיקול רלוונטי ובעל משקל בבואו להורות על אשפוזו הכפוי של נאשם, שנמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, לפי סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-, שכן זכותו של כל אדם, כולל חולה הנפש, לחירות הינה זכות חוקתית ואין לפגוע בה מעבר לנדרש. אך אם חולה הנפש מסכן את עצמו או את הציבור, רק אז במערכת האיזונים והשיקולים, שעל בית המשפט לשקול ובהתחשב בשיקולים של מידתיות (יחסית) ניתן לכפות עליו אשפוז או טיפול מרפאתי. ודוק: "אף אני סבורה כדעת ב"כ המערער כי לנוכח לשונו החד משמעית של סעיף 5 לחוק היסוד ולנוכח תכליתו של החוק לטיפול בחולי נפש, כפי שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בדברי ההסבר להצעת החוק. יש לנהוג בפרשנות מצמצמת כאשר באים להגביל את חירותו של החולה, גם אם הוא נאשם בעבירה. ... נראה לי כי בחקיקת החוק החדש אכן מגמה זו באה לידי ביטוי באיזון בין האינטרסים השונים, כאשר ניתנה במפורש העדפה לגישה לא פטרנליסטית אלא לגישה השמה דגש על זכויות וחירויות הפרט. גם חירות שלא לקבל טיפול נפשי, אם החולה אינ מסוכן לעצמו או לזולתו, הוכרה כחירות שראוי להגן עליה." (מ"א (תל-אביב - יפו) 613/95 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, תקדין-מחוזי, כרך 95(3) תשנ"ה/תשנ"ו1995-, עמוד 2501). ואין חולק גם כי כשבא בית המשפט להורות על אשפוז כפוי לפי סעיף 15 לחוק אין הוא יכול להישען אך ורק על שיקולים רפואיים ועל היות הנאשם חולה נפש. שכן, כפי שנקבע בע"ש ת"א 421/93 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם): "מחלת נפש לכשעצמה, גם אם נפגם כושר שיפוטו או כשרו לבקורת המציאות של אותו חולה, אינה עילה לאישפוזו הכפוי של החולה, או חיובו בטיפול מרפאתי, כי לפי החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-, דאגת המחוקק לחולה נתונה רק אם הוא עלול לסכן את עצמו או שנפגעה יכולתו בצורה קשה לדאוג לצרכיו הבסיסיים. דאגה פטרנליסטית זו מובנת בהיותה דאגה לחולה נפש חסר תובנה למצבו ולכן יש חשש שאינו כשיר להביע את סירובו (גם לא את הסכמתו) לטיפול רפואי, אך אם חולה הנפש אינו מסוכן לעצמו - אין הוא זוכה בדאגה הפטרנליסטית לחולה מומרת הדאגה לחברה שלא תינזק על ידו..." אינני סבור כי די בכך, ששופט יורה על צו אשפוז כפוי מבלי שינמק מדוע הפעיל את שיקול דעתו בדרך זו או אחרת, שכן אין להעלות על הדעת שצו לאשפוז כפוי ללא הגבלת זמן, שפרוש שלילת חירותו של נאשם בטרם נשפט, ינתן באורח שרירותי, ללא הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט ורק בהסתמך על המלצת פסיכיאטר (ראה לעניין זה מ"א (תל-אביב - יפו) 613/95, עמ' 2501). לאור זאת, נראית לי מוטעית החלטתו של בית המשפט קמא שכן הוא הורה על אישפוזו הכפוי של המערער על פי סעיף 15 לחוק בהסתמכו על המלצת ד"ר בן אפריים, וזאת מבלי שיבדוק לעומק את מסוכנותו של המערער, על סמך הראיות המונחות לפניו ובלי לבדוק את קיומה של חלופה מתאימה, שפגיעתה במערער תהיה קטנה יותר כגון טיפול מרפאתי כפוי, וכל זאת מבלי שינמק כראוי מדוע החליט להורות על אשפוזו הכפוי של המערער. ב"כ המשיבה אינה חולקת על כך שבית המשפט קמא אמור היה לבדוק את מסוכנותו של המערער, ואין היא חולקת גם שהוא לא עשה זאת מספיק לעומק, ולכן היא הציעה להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שזה ידון בשאלת המסוכנות. ב"כ המערער לא קיבלה את הצעתה זו של המשיבה, במקום זאת, מתחילה ב"כ המערער בשלב זה לטעון לעניין האישומים לגופם וזאת על מנת להראות לבית המשפט שהעבירות המיוחסות לנאשם אינן מעידות על מסוכנותו. עם כל הכבוד, ניתנה כבר לב"כ המערער האפשרות לברר את אשמתו של הנאשם, גם במצב בו נקבע כי אינו כשיר לעמוד בדינו, לפי סעיף 170 לחסד"פ, אך היא העדיפה להפסיק את ההליכים לפי סעיף 170(א) לחסד"פ, לכן אין היא יכולה לבוא בפנינו, עכשיו, ובשבתנו כערכאת ערעור ולטעון לעניין אשמתו של המערער. ובאשר לטענתה של ב"כ המערער כי מחוות דעתו של ד"ר בן אפרים עולה כי המערער אינו מסוכן, לא מצאתי כל תמיכה לכך בחוות הדעת עצמה, שכן ד"ר בן אפרים מתאר את המערער כאדם הסובל ממצב פסיכוטי גמור, ושיש לו הזיות שמיעה, מה גם שאילולא אכן חשב ד"ר בן אפרים כי המערער הוא מסוכן, הוא לא היה מבקש את אישפוזו הכפוי ממילא. לאור האמור לעיל, הייתי מקבל את הערעור במובן זה שהחלטת בית משפט קמא בדבר אשפוזו הכפוי של המערער תבוטל, שכן בית המשפט קמא הורה לאשפז אדם אשפוז כפוי לפי סעיף 15 לחוק מבלי לבדוק לעומק את מסוכנותו וזאת תוך הסתמכותו על ממצאים רפואיים בלבד מבלי לתת להחלטתו זו נימוקים המניחים את הדעת. מכאן, אני מציע גם להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שידון בשאלת המסוכנות, שכן ההגיון הפשוט והשכל הישר אומרים כי בית משפט קמא אשר הורה על האשפוז הכפוי הוא הפורום המתאים ביותר לשם בדיקה מעמיקה של מסוכנותו של המערער בעניין שלפנינו וזאת מכיוון שהוא אמור לשמוע את העדים ולהתרשם מכל חומר הראיות שיונח בפניו. צו האשפוז יישאר בינתיים בתוקף לתקופה של 30 יום וזאת על מנת לאפשר לבית משפט קמא ליתן את החלטתו. סוף דבר, אם דעתי תתקבל, הערעור יתקבל במובן זה שהחלטתו של בית קמא בדבר אשפוזו הכפוי של המערער תבוטל, התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שידון בשאלת המסוכנות. ס. ג'ובראן, שופט סגן הנשיא, השופט ח. פיזם [אב"ד]: אני מסכים. ס. נשיא [אב"ד] השופט י. דר: אני מסכים. י. דר, שופט לפיכך, הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ס. ג'ובראן. רפואהאשפוז כפויצווים