קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה חלק מדירה על גג / צו הריסה למבנה על גג בניין: בפני ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בת"א (כב' השופטת לימור מרגולין-יחידי) (להלן: "בית משפט קמא") מיום 11.4.2010, שניתנה בת.ב 5815/09 (להלן: "ההחלטה"). בהחלטה אישר בית משפט קמא ביצוע צו הריסה מנהלי שהוצא ביום 18.6.09 ע"י יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה בתל אביב, להריסת מבנה, המהווה חלק מדירה המצויה על גג בניין ברח' נחמני 64 על דרך מנחם בגין 27 בת"א (חלקה 118 גוש 6941) (להלן: "הדירה", או "המבנה"). בפתח הדיון בערעור טען ב"כ המערער טענה מקדמית, לפיה בית המשפט קמא דן בבקשה ונתן החלטתו בה בחוסר סמכות עניינית, ומשכך, ניטלה מאליה גם סמכותה של ערכאת הערעור לדון בה. החלטתי, בה דחיתי טענה זו, ניתנה לצדדים ביום 4.10.10. ולגופו של עניין. במסגרת הערעור העלה ב"כ המערערים טענות מטענות שונות, החל מטענות בדבר בטלותו של צו ההריסה בשל פגמים מהותיים שנפלו בו, דרך טענות ביחס לאופי העבודות שבוצעו במבנה ושאלת הצורך בהיתר בהתחשב בטיב העבודות וכלה בטענות המופנות כלפי החלטת בית משפט קמא, אשר לטעמם של המערערים התעלם או לא ייחס חשיבות ראויה לראיות מהותיות שהוצגו בפניו. עוד יצוין, כי במהלך הדיון העלה ב"כ המערערים טענות חדשות, שנעדרו מהודעת הערעור והמדובר בשתי טענות הגנה מעולם המשפט הפלילי - הגנה מן הצדק וזוטי דברים. אדון בטענות אלה אחת לאחת. טענות בדבר פגמים מהותיים שנפלו בצו ההריסה. למעשה, טענות המבקשים החוסות תחת כותרת זו מתפצלות לשני ערוצים. האחד, נוגע למסוימות הצו ולאפשרות העומדת בפני בית המשפט לשנות/לתקן את האמור בצו, והשני, עניינו בחובת ההתייעצות המוטלת על יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, החתום על הצו. בכל הנוגע לערוץ הראשון, טען ב"כ המערערים, כי תיאור המבנה על גבי הצו הינו תיאור שגוי, במובן זה שנכללים בו מרכיבים היסטוריים (כגון, קירות בגבהים שונים), שלא בוצעה בהם כל בניה חדשה ומטעם זה בלבד שומה היה על בית משפט קמא לבטלו. ולא די בכך שבית משפט קמא שגה באי ביטול הצו, אלא אף הרחיב את טעותו בכך ששינה את האמור בצו והחילו רק על החלקים שלא היו קיימים קודם לעבודות השיפוץ וכל זאת אגב דחיית טענות המערערים, ללא נימוקים ובשורה אחת. שינוי זה נעשה, אליבא ב"כ המערערים, בחוסר סמכות ומשנעשה הרי שגם הוא, כשלעצמו, מהווה פגם שיש בו כדי להביא לביטול הצו. בחינת ההחלטה המפורטת והמנומקת היטב של בית משפט קמא מעלה, כי אין לטענותיו של ב"כ המערערים כל יסוד. נהפוך הוא. כב' השופטת התייחסה לכל אחת מטענות המערערים, כמתבקש מהדברים הבאים: "לטענת המבקשים אין הצו ברור שכן משתמע ממנו שנדרשת הריסה של כל הקירות מן הרצפה. לאחר שעיינתי בתוכן הצו, על המסמכים הנלווים אליו לרבות התמונות ובחנתי את הבהרות המהנדס, התואמות גם את הצהרת ב"כ המשיבה בישיבה המקדמית, נחה דעתי כי הצו ברור דיו, ומגשים את תכליתו, באופן שמאפשר למבקשים לטעון את טענותיהם כנגד הצו מחד גיסא, ומאפשר לזהות את המבנה בבירור ולבצע את הצו ללא תקלות מאידך גיסא." (ע' 10 - 11). בהמשך בע' 11, הוסיפה ופירטה: "במסמכי הצו הוגדר הגובה הממוצע של הקירות נושא הצו, הוגדרו חומרי הבניה בצו - לוחות פח ופלסטיק מבודדים. כמו כן, מן התמונות שצורפו נראית הפרדה ברורה בין קירות המעקות הישנים, לבין הקירות שנבנו, הבנויים מעט פנימה. הצו מתואר בבהירות, ואין במונח קירות, לאור כל האמור לעיל, כדי לבסס פוטנציאל לטעות במרכיבי הבניה." ובאשר לטענה כי תיאור המבנה בצו שגוי. לאחר שעיינתי עיין היטב בצו והקדשתי תשומת לב מיוחדת לתוכנו ולצרופותיו, הגעתי גם אני לכלל מסקנה כי לא נפל כול פגם בלשון הצו והוא אינו לוקה באי בהירות. אדרבא, כאמור בהחלטה, הצו דווקא מגדיר בבירור את החומרים מהם הוקם המבנה טעון ההיתר ומסמן מפורשות את הקירות המיועדים להריסה. לאור קביעה זו הרי שהדיון בטענת ב"כ המערערים בדבר השינוי שהכניס בית משפט קמא בתוכן הצו מתייתר, שכן, למעשה, לא היה כל צורך לשנות את הצו כדי לאפשר את ביצועו. למעלה מן הנדרש אציין לגופו של עניין, כי קראתי את ההחלטה ולא מצאתי בה שום תמיכה לטענת המערערים ולפיה "כב' בית משפט קמא, קבע למעשה, כי צו ההריסה ככתבו וכלשונו אינו בר ביצוע ועל כן, בהחלטה שיפוטית (חסרת כל עיגון שבדין ועם כל הכבוד) הוציא צו מינהלי חדש" (ע' 4-5 להודעת הערעור). לא זו אף זו. לשם תמיכה בטענתו מפנה ב"כ המערערים לע' 13 להחלטה. ואולם, לא רק שאין בדברי בית המשפט תימוכין לנטען, אלא להיפך, כמתבקש מלשון ההחלטה: "כמפורט בצו עצמו וכמוצהר ע"י המשיבה מוגבל צו ההריסה לקירות מלוחות פח ופלסטיק מבודד ולגג, ואינו חל על קירות ו/או חלקי קירות מבלוקים ובטון, לרבות מעקות הבניין." הווה אומר, בית המשפט נסמך על הצו כבסיס להחלטתו לאשר את ההריסה, שאלמלא כן לא היה מפנה אליו ולאבחנות הקיימות בו ביחס לחלקים השונים של המבנה עליהם חלה ההריסה. ודוק: בצו ההריסה עצמו נכתב, כי הבניה שנוספה ללא היתר הינה "בניית מבנה קירות וגג מלוחות פח (פלסטיק) מבודד..." וזאת כשהתצהיר ודו"ח הביקורת המצורפים לצו מתארים ומפרטים באילו קירות מדובר. לאורם של דברים אלה, "המדברים בעד עצמם", לא נותר לי אלא לדחות גם טענה זו של המערערים. עוד אציין בהקשר זה, כי בכל הנוגע לעניין מעמד הבניין כבניין לשימור, מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא, כפי שזו מנומקת בע' 11 להחלטה, ואיני רואה כל צורך להוסיף או לחזור על הדברים. טענה נוספת שהעלה ב"כ המערערים בנוגע לפגמים מהותיים שנפלו בצו עניינה, כאמור, באי קיום חובת ההתייעצות. חובה זו נלמדת מהוראת סעיף 238א'(ב) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"): "הייתה הוועדה המקומית מועצת רשות מקומית כאמור בסעיף 18 ונתמנה לאותה רשות מקומית יועץ משפטי, לא יינתן צו הריסה מנהלי אלא לאחר התייעצות עימו; הייתה הוועדה המקומית וועדה למרחב תכנון מקומי כאמור בסעיף 19, לא יינתן צו הריסה מנהלי אלא לאחר התייעצות עם הרשות המקומית שבתחומה מצוי הבניין החורג". משמע, מתן צו הריסה מותנה בהתייעצות מוקדמת בין היועץ המשפטי ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. חובה זו, מלין ב"כ המערערים, לא קויימה כראוי והראיה לכך היא העובדה שיו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, הוא המשיב 1, חתם על צו הריסה שגוי, שהאמור בתצהיר המצורף לו אינו עולה בקנה אחד עם המצב העובדתי בבנין ובדירה. לטעמו, בנסיבות הללו, בית משפט קמא שגה כאשר לא התיר לו להעיד את משיב 1, וזאת מתוך הסתמכות על חזקת התקינות של פעולת המנהל ואגב קביעה ולפיה המערערים לא הרימו את נטל הראיה לסתור חזקה זו. למעשה, טענת ב"כ המערערים בהקשר זה היא טענת הביצה והתרנגולת. לאמור, משלא ניתנה לו הרשות לזמן את משיב 1 לעדות הרי שנחסמה בפניו הדרך להרים את הנטל לסתור את חזקת תקינות המנהל. טענה זו לאו טענה היא, שכן בהתאם לחזקת תקינות המנהל, לא די בהעלאת האשמות בעלמא ועל המבקש לסתור חזקה זו מוטל הנטל להביא חיזוקים פוזיטיביים להוכחת טענתו. בענייננו, ב"כ המערערים לא הניח כל תשתית ראייתית, וודאי לא הוכיח, שתוכן הצו שגוי (הן משום חוסר המסויימות שבו והן משום טעויות שנפלו בתיאורי המהנדס, במסגרת התצהיר נשוא הצו) ולכן לא הצליח להכשיר את הקרקע להעדת המשיב 1. לשון אחר, הטענות שטען המערער כנגד תקינות הצו ובעטיין הסיק כי משיב 1 לא קיים את חובת התייעצות ושימש כ"חותמת גומי" באשרו את הצו, נטענו בעלמא וללא הוכחות מתאימות ואף נדחו בדין אחת לאחת ע"י בית המשפט. טענות ביחס לאופי העבודות שבוצעו במבנה ושאלת הצורך בהיתר בהתחשב בטיב העבודות. תמצית טענת המערערים בהקשר זה הינה, כי בית משפט קמא טעה בקביעתו ולפיה, העבודות שבוצעו במבנה דורשות היתר בניה לפי חוק. לשיטתם, צו ההריסה בטל מעיקרו משום שהעבודות, נשוא הצו, שבוצעו במבנה, מהוות "שינויים פנימיים" ו/או "החלפת ישן בחדש", כהגדרתם של אלה בחוק, וככאלה הן אינן מהסוג הטעון היתר. גם בטענה זו לא מצאתי ממש. בית משפט קמא סקר בהחלטתו את הדין הרלוונטי ובחן וניתח את הראיות שהונחו לפניו. מסקנתו הייתה כי בענייננו, העבודות שנעשו במבנה אינן מהוות בשום דרך "שינויים פנימיים" הפטורים מהיתר, אלא מדובר בעבודות בניה במעטפת המבנה הטעונות היתר בניה. כמו כן, בית משפט קמא קבע, שלא מדובר בשיפוצים ותיקונים קוסמטיים של מבנה בנוי, אלא בהקמה של מבנה חדש. יודגש, מרבית הטענות הנטענות בהקשר זה הינן טענות עובדתיות, אשר קביעות בית המשפט דלמטה בהקשרן נעשו לאחר שמיעת עדים ותוך התחשבות במשקל שייחס לעדותם. למותר לציין, כי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה מוגבלת למקרים חריגים בלבד הואיל ובידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מן העדים וקביעת מהימנותם (ראו: ע"פ 312/67, מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 71 (1968); ע"פ 190/82, מרקוס נ' מ"י, פ"ד לז(1) 225, 233 (1983); ע"פ 6411/98, מנבר נ' מ"י, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000); ע"פ 2485/00, פלוני נ' מ"י, פ"ד נה(2) 918, 924), והמקרה הנדון אינו נמנה על החריגים הללו. למעלה מהצורך אוסיף, כי לאחר שבחנתי את הראיות הגעתי למסקנה שהחלטת בית משפט קמא ביחס לנקודה זו מדויקת ומבוססת כדבעי. ואבאר. בית המשפט בחן את מכלול הראיות שהונחו בפניו ושקל את הראיות שהציגו בפניו המערערים אל מול הראיות שהציגה בפניו המשיבה, כשבמרכז התשתית הראייתית של המערערים עמד תצהירה של מערערת 2 ועדותה ביחס אליו. בדין קבע כי עמדת מערערת 2, כפי שזו עולה מתצהירה, אינה מתיישבת עם עדותה מעל הדוכן והדברים אמורים בעיקר ביחס לעובדה שהמבנה הוסר כליל והוקם מחדש. כלומר, בעוד שבתצהירה שללה מערערת 2 מכל וכל כי מדובר במבנה חדש, הרי בעדותה סתרה עצמה בכך שאישרה כי למרות שהורתה להסיר רק את המעטפת הפנימית של המבנה התברר לה בדיעבד שהקירות הוסרו לחלוטין. מסקנת בית משפט קמא, כי לאור מודעותה של מערערת 2 להריסת הקירות והעדר כל הסבר המניח את הדעת להצהרתה כי המעטפת החיצונית של המבנה לא הוסרה, נפגם במידה רבה משקל עדותה, הינה המסקנה המתבקשת. זאת ועוד, המשיבה הוכיחה באופן חד משמעי, באמצעות ראיות חותכות בדמות תמונות, מסמכים ועדויות מומחים (מפענח תצ"א ומהנדס) שעדותם נמצאה מהימנה ולא הופרכה, כי במקום הוקם מבנה חדש, יש מאין, ולמעשה, בסופו של יום, גם מערערת 2 אישרה עובדה זו בעדותה. לאורם של דברים אלה, לית מאן דפליג, כי התמונה הראייתית בדבר הקמתו של מבנה חדש חדה וברורה וכל טענה הגורסת כי המדובר בשיפוצים קוסמטיים בלבד של מבנה בנוי, או בשינויים פנימיים, כמובנם של אלה בחוק, נדחית מפניה. התעלמות בית משפט קמא מראיות מהותיות - האומנם? בהודעת הערעור, כמו גם בדיון שהתקיים בפני, הלין ב"כ המערערים על כך, שבית המשפט קמא התעלם מראיות מהותיות שהוצגו בפניו כמו גם מסתירות שהתגלו בעדויות עדי המשיבים. לטענתו, בתצלומי האוויר שהציגו המערערים בפניו (נספחים ה'2-ה'5 וו'1-ו'3 לבקשת הביטול) ניתן לראות בבירור את הדירה טרם ואחרי ביצוע עבודת השיפוץ ואף ניתן ללמוד כי העבודות המדוברות אינן חורגות מגדרי עבודות שיפוץ מותרות, כשלכל היותר הוחלף האסבסט בלוחות גבס ואיסכורית. עוד נטען, כי בית המשפט נהג יחס של איפה ואיפה ביחס לתצלומי האוויר שהוגשו ע"י הצדדים. בעוד שבחר לא לייחס חשיבות לתצלומי האוויר מטעם המערערים בנימוק שמדובר במסמך שפענוחו טעון מומחיות מקצועית, נהג באופן שונה לגבי תצלומי אוויר מטעם המשיבה בקובעו כי "אף בעין בלתי מקצועית ניתן להבחין בשוני בין תצה"א השונים" (ע' 8 להחלטה). באשר לטענת האפליה. בדיקת ההחלטה מגלה, כי המשפט שצוטט לעיל הינו הערה של בית משפט קמא שאינה קשורה כלל להתייחסות בית המשפט לדרכי ההוכחה של הצדדים, וודאי שאין בה כדי להעיד על מתן פטור למשיבה מהעדת מומחה לפענוח תצלומי אויר שהוגשו מטעמה. רוצה לומר, כדי לבסס טענה זו הוציא ב"כ המערערים את ההערה מהקשרה והתעלם לחלוטין מהעובדה שבפועל המשיבה דווקא העידה מטעמה מומחה לתצלומי אוויר וברי כי כלל לא שוחררה מנטל זה. המדובר במר דוד אליצור שהגיש את חווה"ד - מש/2-7 ואף העיד בבית המשפט. בעדותו הבהיר המומחה את שיטת עבודתו ואת אופן פענוח תצלומי האוויר ברצף תצלומים המאפשר פענוח תלת מימדי, הסביר את אופן הפקת הגדלות מהקונטקטים המקוריים והבהיר כי הרזולוציה של הצילומים היא כזו המאפשרת לו להבחין בפרטים בגודל 20-30 ס"מ. לגופו של עניין, הדגיש המומחה את ההבדלים בין המבנה הישן למבנה נשוא הצו והתייחס לשוני בין מידות המבנה הישן לבין מידותיו של המבנה החדש, נשוא הצו. אמנם, המומחה אישר כי בתצלום האוויר האחרון בו נראה המבנה נשוא הצו ניתן לראות את הגג בלבד, אך בהקשר זה מקובלת עלי קביעת בית המשפט כי "לאור עדותו וחווה"ד הברורות של המומחה שלא נסתרו, לפיהן ביום 12.5.09 לא היה במקום מבנה כלל, ואף לא קירות, אין משמעות ממשית לעובדה שנראה רק גג, והמסקנה כי נבנו במקום הקירות הנטענים היא מתחייבת." (עמ' 9 להחלטה. ההדגשות אינן במקור). בנתונים אלה, תמוה על מה נסמכה טענת האפליה שהועלתה על ידי המערערים בהקשר זה. בהערת אגב אציין, כי בית משפם קמא התייחס גם לעניין חוקיות המבנה ולמכתב ההיסטורי שהציגו המערערים בהקשר זה, אך קבע כי אין בתיקי הבניין תוכניות התואמות את הרישיון ומן התוכניות עולה, כי הסככות שנזכרו ברישיון אשר סגירתן הוכשרה במכתב מיום 14.6.37, אינן ממוקמות במקום הרלוונטי למבנה נשוא הצו. לעניין זה הוסיף וקבע, כי הימנעות מערערת 2 מהצגת התמונה המלאה בכל הנוגע לרישיון, פגמה גם היא במשקל מהימנותה ובכל מקרה, בנסיבות העניין, לא הונחה תשתית לחוקיותו של המבנה הישן במקום הרלוונטי ומשכך אין מקום לבחינת הטענה בדבר החלפת ישן בחדש (ללא קשר לאי ההתאמה המוכחת במידות). גם בקביעה זו של בית משפט קמא לא מצאתי להתערב. מן האמור עולה בבירור, כי בית המשפט קמא נתן דעתו למכלול ראיות שהונחו בפניו וקביעתו שהמערערים לא הניחו תשתית ראייתית לנטען על ידם ולא עמדו בנטל המוטל על כתפיהם - בדין יסודה. טענות ההגנה - זוטי דברים והגנה מן הצדק כאמור בפתחו של פסק הדין את הטענות בדבר "זוטי דברים" ו"הגנה מן הצדק", העלה ב"כ המערערים לראשונה בדיון שהתקיים בפני וזכרן לא בא קודם לכן במסגרת הודעת הערעור. די היה בכך כדי לדחותן. למעלה מן הנדרש אוסיף, כי המדובר בטענות טעונות הוכחה אשר במקרה שלפנינו נטענו כלאחר יד, בשפה רפה ובצורה גורפת. וכל זאת ללא כל ביסוס, ולו ראשוני, כשלמעשה, נימוקי הטענה מופנים לנימוקי הערעור באשר הם, ללא כל אבחנה קונקרטית ומבדלת. בנסיבות אלה, ברי כי דין הטענות להידחות. בשולי הדברים. עסקינן בתיק מנהלי ואילו טענת ההגנה של זוטי דברים לקוחה מהמשפט הפלילי המהותי. מה גם שהתוצאה של קבלת הטענה לפי סעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 הינה פטור מאחריות פלילית, והרי מובן כי איננו נמצאים במסגרת סוגיה זו. משכך, לא ברור כלל מדוע בחר ב"כ המערערים לעלותן ומה נפקא מינה סבר שתצמח לו מהן. לאור כל האמור והמפורט לעיל הריני דוחה את הערעור. הצו יבוצע באופן מיידי. הריסת מבנהצו הריסהגגצוויםמבנהבניין