קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו סילוק הורה מהבית: לפניי בן, בן 46, המבקש להוציא את אימו בת ה- 68מדירתו. עתירתו בתביעתו היא שיינתן "צו לסילוק ידה של הנתבעת (האמא) מהדירה". צו זה מתבקש, לאחר שהשניים גרים בדירה משנת .1979 הבן, התובע, גר עם אימו משך שנים ארוכות אלה, פרט לשנים 1989ועד 1992, שבהן עבר לגור עם אישתו, לאחר נישואיו בשנת .1989בינתיים, נולדו שלושה ילדים לבני הזוג ודירתם צרה וקטנה. בשנת 1992חזרו הבן, אישתו וילדיהם לגור בדירה עם האם. "אל תשליכני לעת זקנה וככלות כוחי אל תעזבני". כך אומרת אימו בת ה- 68של התובע. משפחות רבות בישראל גרות עם הורה מבוגר, אם או אב, של אחד מבני הזוג. כאשר קשה לגור יחדיו מסיבות שונות, נמצא לרוב פתרון אנושי. דיני הקניין והחוזים מקבלים משמעות שונה ומיוחדת בבואם לדון ולטפל ביחסי אם ובנה, כפי המצב במקרה זה, ואין להפעילם באורח נוקשה כאילו מדובר ביחסים בין זרים. ביחסי קירבה שבין בני משפחה קרובים מדרגה ראשונה קיימות הנחות שונות המבוססות על ניסיון החיים ועל הנהוג והמקובל. הרקע הפרשני ליחסים המשפטיים מתחיל מהתורה, מהמצווה היסודית "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ', י"ב [א]). ואיזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה - משל האב; ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן, כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול. ומוציא ומכניס, משמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב, ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו (רמב"ם, הלכות ממרים [ב]). ומצד אחר נאמר, כי אף על פי שבכך נצטווינו, אסור לאדם להכביד עולו על בניו, ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול (רמב"ם, הלכות ממרים [ב]). מצווה זו, של כיבוד אב ואם, מוסברת כך: "ראוי לו לאדם שיהיה מגמיל חסד למי שעשה עימו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים; ושיתן אל ליבו כי האב והאם היא סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו..." (ספר החינוך). חכמים מסבירים, כי השווה הכתוב כיבוד אב ואם לכיבוד השם. וכה אמרו חז"ל: שלושה שותפין הם באדם: הקב"ה ואביו ואימו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אימו אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני. בזמן שאדם מצער את אביו ואת אימו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלא דרתי ביניהם ציערוני (קידושין, ל' [ג]). השפעת המוסר על המשפט אין פירושה, כמובן, טשטוש תחומים בין עולם המשפט לבין תורת המוסר. כך, למשל, מצווה היא לפרנס את העני, אך אין לפגום בשל כך במידת הדין (אלון, המשפט העברי (מהדורה שנייה, כרך א', תשל"ח) עמ' 173). מכאן, שאם הדין מצביע על פתרון חד-משמעי, יש לפעול על פיו. אולם, מקום שנוצר ספק פרשני, יכולים עקרונות מוסריים מושרשים, שעמנו הנחיל לעולם כולו, לשמש גם הם עזר בניתוח הנדרש. נמצא, כי אכן התורה אינה מקור משפטי מחייב, אולם משמשת היא מקור לנורמות מוסריות בעלות משקל רב; בנוסף, מדובר במקרה זה על נורמה מוסרית וחברתית מושרשת באופן אוניברסלי. ומכאן לעובדות המקרה הפשוטות למדי: התובע הוא בעל דירת מגורים הרשומה על שמו בלשכת רישום המקרקעין. הדירה נמצאת ברמת-גן והיא בת 3חדרים בקומה ד'. התובע טוען, כי הרשה לנתבעת לגור בדירה עד שיחפוץ למוכרה. כעת הוא רוצה למוכרה כדי לרכוש דירה גדולה יותר. הוא מוכן לסדר לאימו פתרון דיור וכלל אין מדובר על זריקתה לרחוב. ברוח זו איפשרתי כמה דחיות לניהול משא ומתן, ואמנם בשלב מסוים אף הודיע בא-כוח הבן-התובע, כי הצדדים קרובים לפשרה (וראה דברי בא-כוח התובע, עו"ד עמוסי, בפרוטוקול מיום 11.10.93). בישיבת קדם-משפט לאחר מכן התברר, כי לא הושגה פשרה, וגב' בטאט, כלתה של הנתבעת אמרה בזו הלשון: "שהכרתי את מר בטאט ידעתי שיש לו אימא אך לא ידעתי שהיא תהווה מכשול לחיים שלי בעתיד" (ראה עמ' 7, שורה 27). אכן, דברים כדרבנות! והתובע באותה ישיבה מציין: "אני מסכים לכל מילה שאשתי אומרת" (ראה עמ' 8שורה 4). מטעם התובע העיד רק הוא עצמו. גירסתו היא כי רכש את הדירה מכספו בלבד. עוד הוא טוען, כי הזמין את אימו לגור עמו עד לנישואיו, וכך היה משנת 1979ועד לנישואיו בשנת .1989לאחר הנישואין החיים המשותפים לא עלו יפה (ראה סעיף 5ב' לתצהיר התובע, המלמד למעשה על כך שהאם והכלה לא הסתדרו), ולכן עברו בני הזוג לדירה הקטנה של אשת התובע, בפתח תקוה. התובע טוען כי לא הבטיח לאימו כי תגור בדירתו כל ימי חייה (סעיף 6). התובע אינו מציין בתצהירו - ואני רואה עובדה זו כחשובה ביותר - כי סיכם במפורש עם אימו מתי יהיה עליה לעזוב את הדירה. התובע אינו מעיד, כי הודיע מראש לאימו בעת תחילת מגוריה בדירה כי אלו מגורים זמניים, בהתאם לרצונו. התובע מעיד בתצהירו כיצד נרכשה הדירה וטוען כי הדירה לא נרכשה יחד עם אימו, אשר לטענתו לא היו לה מקורות הכנסה כלשהם. על טענת אימו כי עבדה במשק בית הוא אומר בעדותו כך: "אימי משקרת כאשר היא אומרת שהיא עבדה בעבודות בית אצל רוזי" (ראה פרוטוקול מיום 29.12.94). התובע מספר, כי רצה לשכור דירה לאימו, אך אחיו מסרב להשתתף בהוצאות והסית את האם לטיעון שלפיו כאילו רכשה את הדירה יחד עם בנה, התובע. התובע חוזר על כך שביטל את הרשות שנתן לאימו לגור בדירה עוד בשנת .1992 התובע טוען כי ידאג לאימו לדירה בשכירות, גם אם ייאלץ לשאת בכך לבדו. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי הנתבעת, האם ואחיה של הנתבעת, דודו של התובע, מר גבריאל בטאט. האם סיפרה בתצהירה, כי סייעה ברכישת הדירה בסכומים קטנים יחסית של כ-000, 5דולר. התובע טען, כי קיבל 000, 2דולר, בהם השתמש לצורך הוצאות העלייה לארץ (כגון תשלומים לבתי מלון וטיסה (ראה סעיף 7יא לתצהירו). עוד טענה האם, כי מירושת אימה ז"ל מסרה לבנה 200, 7דולר. הבן טוען, כי קיבל רק 000, 5דולר, בהם השתמש כהחזר בעבור כלכלת אימו, ועוד הוא טוען כי הכספים הללו שולמו לו לאחר סיום התשלומים בעבור הדירה. התובע לא הכחיש ולא חלק על טענת אימו כי כל השנים ביצעה את עבודות הניקיון הבישול והבית (ראה סעיף 7(א) לתצהיר האם והיעדר כל תגובה מצד הבן בתצהירו). בתצהירו טען מר גבריאל בטאט, כי שמע מהתובע בעת רכישת הדירה כי זו גם דירת האם וכי יש לה בה זכות מגורים עד יום מותה (ראה סעיף 6לתצהירו). דברים אלה הוכחשו במפורש מפי התובע בעדותו (עמ' 14שורה 7). התובע אישר, כי הגיע שוטר לדירה עקב הסכסוך בין אימו לאישתו, ובכך הוא מאשר את טענת אימו כי איימו עליה וניסו לפגוע בה פיסית (ראה עמ' 14שורה 29). הטענה, כי האח והדוד הסיתו את האם להתלונן במשטרה, אינה מקובלת עליי ולא הוכחה. הוכחה לעומת זאת עוינות ברורה של אשת התובע כלפי האם, בדבריה שמקצתם צוטטו לעיל, מישיבת קדם המשפט. אף הצורך במשטרה בעת המגורים המשותפים מלמד על חוסר הסובלנות כלפי האם המבוגרת. נוסף על כך אישר התובע בעדותו במפורש כך: "אשתי קיללה את אימי בזמן שהיה מתח" (עמ' 16, שורה 16). ועוד הוא מוסיף (לאחר התנגדויות של בא כוחו שסבר כי השאלות אינן רלוואנטיות): "אימי קיללה את אישתי ואז אישתי ענתה לה בקללות". ומיד לאחר מכן הוא מוסיף: "אני אוהב את אימי" (עמ' 17). בחקירת האם התברר, כי אין היא יודעת תצהיר מהו ואף אינה יודעת על מה חתמה. עם זאת, העידה לפניי באורח מבולבל שאיני יודע מה מקורו. לדבריה, אינה חולה בכל מחלה, ודודתה אשר באה עימה ציינה כי היא פוחדת מבית המשפט. מעדותה ניתן היה להתרשם כי הסכסוך מובן לה בהחלט, ותמציתו - שהיא סבורה שהיא בביתה, ואילו בנה טוען שהבית שלו (ראה ע' 19). לדבריה (בעמ' 20), עבדה כמטפלת בילד ומסרה את הכסף לבנה. עוד ציינה, כי בנה לקח כסף ממנה. מעניינת עדות הדוד, מר גבריאל בטאט, שהעיד כי כיום "אדון פריד (התובע) אינו קובע, יש מישהו אחר שקובע בשבילו" (והרמז ברור - הכוונה לאשת התובע ראה עמ' 22). הדוד העיד, כי כיום אין אפשרות לשחזר מי נתן כסף וכמה נתן. וכך העיד: "הם משך שנים עלו מידי פעם לארץ ובאו וחזרו והביאו, אין אפשרות לדעת מי נתן ומה נתן. הכסף הוא לא של פריד." (ראה עמ' 23, שורה 10). הדוד ציין עוד בעדותו, כי האם אכן גרה בדירה 16שנים באופן רצוף, ואישר את דבריה כי עבדה והשתכרה. מסקנתי מראיות אלה היא, כי האם העבירה כספים לבנה, שהיקפם המדויק לא הוכח, והשתתפה חלקית ברכישת הדירה. חלק זה היה כנראה חלק קטן, אך די בו, עם התמורה הנוספת, כדי לשמש תמורה נאותה לרשות המגורים הבלתי הדירה שהוענקה לאם. טענה זו מוכחת גם מכך שהבן, התובע, לא פרש לפני בית המשפט את מקורות המימון של הדירה. בסיכומיו, טוען בא-כוח הבן-התובע, כי דברי מר גבריאל בטאט נסתרו בחקירה נגדית, בכך שלגבי ההתחייבות למגורי הנתבעת "עד 120" בדירה נושא התביעה, העיד כביכול עד זה, כי המשמעות של "אני אדאג לה" היא שהוא יקנה לה דירה, או ישכור לה דירה. בכך, כביכול, סתר העד את דבריו שלו בסעיף 6הנ"ל לתצהירו, שם ציין כי ניתנה לאם זכות מגורים בדירה, עד ליום מותה. טענה זו אינה נכונה ואני דוחה אותה. בעת מתן העדות נשאל העד על הוויכוחים שהיו בעת ניהול המו"מ לפשרה בשלבים הראשונים של המשפט. בקטע המצוטט ניכר בעליל כי כוונתו של הדוד בדבריו על משמעות הביטוי "אני אדאג לה" היתה לדברי הבן בעת האחרונה ולא לדבריו "ההיסטוריים" בשנת 1979, בעת רכישת הדירה. דבר זה ניתן להוכחה מכך שקטע זה מסתיים במילים "דיברנו גם על שכירות וגם לגבי קניה", ו"דיברנו" כולל את הדוד עצמו, שלא היה שותף לדיונים על הקנייה המקורית. במקור, בשנת 1979, כלל לא דובר על שכירות אלא רק על קנייה. גם ההמשך באותו עמוד, שם נזכרת אישתו של התובע, שהיה שותפה במו"מ (והתובע כלל לא הכירה בשנת 1979) מוכיח זאת (ראה עמ' 24). מכאן, שיש כאן משום הוצאת דברים מהקשרם הברור וייחוס דברים לעד, שלא היו ולא נבראו. בהתאם, תוקף סעיף 6לתצהיר, ובו עדות על ההבטחה למגורים עד 120, במקומו המלא, ואני נותן בדברים אמון. לפניי עדות התובע שהיא עדות יחידה של בעל-דין לזכות עצמו במשפט אזרחי ואין לה סיוע. על פי סעיף 54לפקודת הראיות [נוסח חדש] יש לנמק מדוע ניתן להסתפק בעדות מעין זו, ולא מצאתי נימוקים טובים להעדיפה על עדות הדוד ואף על עדותה החלקית של האם. ההפך הוא הנכון; מצאתי כי ניתן לסמוך על עדות הדוד, שכן זה אינו בעל עניין ישיר. אמינותו של התובע נפגמה במידת-מה בעיניי, מאחר שבנשימה אחת הוא מגן על אישתו המקללת את אימו (וראיתי את תירוציו בנוסח "האם התחילה" שאינם ראויים), ומוסיף שהוא אוהב את אימו. מסקנתי היא כי על פי מאזן הסתברויות גירסת הדוד עדיפה וכי אכן התחייב הבן התובע כלפי אימו שתוכל לגור בדירה נשוא המשפט עד אריכות ימיה ושנותיה. הבטחה זו ניתנה בתמורה, שכן האם שילמה כספים באופן חלקי, כמוסבר לעיל, וכן טענה שעבדה בעבור בנה משך כל השנים הללו, בישלה וניקתה ודאגה לבית. סוכנת בית קבועה עולה ממון רב, לרבות זו הגרה בבית. אילו ידעה האם מראש מה יעלה בגורל יחסיה עם בנה, היתה משקיעה את זמנה, כוחותיה ומירצה במקום אחר. אני קובע כי דין התביעה להידחות מהעילות המשפטיות הבאות, המשמשות כולן הגנה מוצקה בפני תביעה זו: * השתק מכוח התנהגות; * מתן זכות שימוש בלתי הדירה, בתמורה; * יצירת חוזה מחייב מכוח סעיף 7לחוק החוזים (חלק כללי) - הצעה שיש בה רק כדי לזכות. יסודות ההגנה הוכחו מכוח התחייבותו המפורשת של הבן כלפי אימו, שהדוד, מר גבריאל בטאט, הוא עד לקיומה; וכן מכוח שימוש רצוף של 16שנים בדירה, לרבות לאחר נישואי הבן, דבר המוכיח את גירסת האם ומאמת אותה. אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 000, 10ש"ח, בערכם להיום. צווים