חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996 מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". בהקשר לכך, הכלל הוא כי דרוש לבדוק אם על פני הדברים יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה כעת ובהעדר כרסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה, להבדיל מ"נוסחת הרשעה" העומדת על הפרק רק בסיומו של המשפט (ראה: בש"פ 95/8087 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 148). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ראיות לכאורה להוכחת האשמה: 1. זוהי בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים בתיק פלילי 98/383. כתב האישום מייחס למשיבים עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד. המשיב מס' 2 גם מואשם בעבירה של תקיפת שוטר. מדובר באירוע שהתרחש ביום 9.12.98 בסביבות השעה 21: נ30. שני המשיבים נצפו ע"י שוטרים בהגיעם במכונית לחורשת זיתים ליד הכפר מג'דל כרום. המשיב מס' 2, כך נאמר בכתב האישום, פנה לחורשה וחזר אל הרכב כשבידו שקית המכילה סם מסוכן מסוג הירואין. לפי הנטען, שני המשיבים עסקו בחלוקת הסם למנות ואחר כך, כשהמשיב מס' 2 יצא מהרכב, הוא נעצר ע"י השוטרים כשבידו שקית ובתוכה משקל אלקטרוני וכן אריזת סם בכמות של 31.9548 גרם נטו, שאותה השליך תוך כדי נסיון לברוח מהמקום. בכתב האישום נטען, כי המשיב הכה את אחד השוטרים בעת שהלה אחז בו כדי למנוע את מנוסתו. סעיף 5 לכתב האישום מתאר את מצבו של המשיב מס' 1 בעת שנעצר ע"י השוטרים. לפי הנאמר, האיש השליך מידיו קופסא שחורה שהכילה סם מסוכן מסוג הירואין בכמות של 14.7603 גרם נטו. צוות השוטרים, כך עולה מסעיף 6 לכתב האישום, ערך חיפוש במכונית ומצא בתוכה כמות נוספת של סם מאותו סוג, במשקל של 2.1991 גרם נטו. 2. המדינה טוענת שיש בידה "ראיות טובות לכאורה" להוכחת אשמתם של המשיבים. מדובר, כך נטען בבקשה, בדוחו"ת פעולה של השוטרים אשר צפו במשיבים וכן תפסו את הסם בעת המעצר. עוד נאמר, כי בתיק החקירה מצוי דו"ח פעולה של השוטר שהותקף ע"י המשיב מס' 2 וכן דוחו"ת שרשרת הסם וחוות דעת של המעבדה לזיהוי פלילי. בבקשה גם צוין, כי המשיב מס' 2 הודה שמלוא הסם שנתפס שייך לו ושהוא טוען שההחזקה היא רק לצורך שמוש עצמי. בבקשה נאמר, כי בנסיבות הענין אי אפשר להסתפק בחלופת מעצר. בהקשר זה צוין, כי למשיב מס' 1 הרשעות קודמות רבות, כולל בעבירות סמים ושאף תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה למשך 3 שנים. גם למשיב מס' 2, כך נאמר, עבר פלילי עשיר לרבות בעבירות סמים, תקיפת שוטרים ובריחה ממשמורת חוקית וכי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה למשך 4 חודשים. אין למדינה אמון במשיבים. בסעיף 6 לבקשה נאמר, כי לאור כמות הסם שנועדה לצרכי מסחר, ובשים לב לעברם הפלילי המכביד של המשיבים, לא ניתן להפיג את החשש שיוסיפו לסכן את שלום הציבור, זולת בדרך של מעצרם במתקן כליאה. 3. המשיב מס' 1 טוען, שלא היתה לו זיקה לכל חלק מכמות הסחורה שנתפסה. לדבריו, הוא הגיע אל זירת העבירה רק כדי לקבל מחברו מנת סם לצורך שכוך כאבי שיניים, בתום טיפול שעבר באותו יום. המשיב מס' 2 אמנם הודה, כי הסם שנתפס שייך לו. לדבריו, הוא משועבד לסמים ומלוא הכמות הוחזקה ברשותו לצורך שימוש עצמי. 4. הדיון בבקשה נסב על אודות 3 עניינים: א. ראיות לכאורה בדבר זיקתו של המשיב מס' 1 לסם שנתפס. ב. קיומה של חזקת מסוכנות, בשים לב לכמות הסם שנתפסה ולאור טענת המשיב שהוא החזיק את הסם לשימושו העצמי. ג. מידת הצורך לעצור את המשיבים עד תום ברור דינם. הסניגור לא ראה לנכון להכביר מילים על אודות מצבו המשפטי של המשיב מס' 1, הטוען, כאמור, שאינו קשור לאחזקת הסחורה המפוקפקת. אשר למשיב מס' 2 - בין יתר הטענות, הסניגור המלומד הצביע על הקושי המיוחד שאליו נקלע המשיב, בהדרשו כבר בשלב הזה של הדיון, להפריך את החזקה הנובעת מכמות הסם שנתפסה ברשותו. 5. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996- (להלן: "חוק המעצרים") מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". בהקשר לכך, הכלל הוא כי דרוש לבדוק אם על פני הדברים יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה כעת ובהעדר כרסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה, להבדיל מ"נוסחת הרשעה" העומדת על הפרק רק בסיומו של המשפט (ראה: בש"פ 95/8087 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 148). חומר החקירה כולל, כאמור, דוחו"ת פעולה של שוטרים שעקבו אחר תנועת המשיבים מאז שהגיעו אל חורשת הזיתים. בהסתמך על רישומים אלה ולצורך השלב הזה של הדיון, קשה להטיל ספק בדבר היותו של המשיב מס' 1, שותף פעיל למעשה העבירה של אחזקת סם. א. מסתבר כי צוות השוטרים יצא למשימה זו בעקבות מידע שנתקבל על אודות כך שהמשיבים, בצותא חדא, נוהגים להגיע למקום בכל ערב למטרת סחר בסמים. ב. כעולה מדו"ח השוטרים, המשיבים שהו במכונית במשך 15 דקות. בניגוד לדברי המשיב מס' 1, הוא נצפה ע"י השוטרים מבצע תנועות שנראו כמלוי שקיות ניילון. לפי הרישום בדו"ח הפעולה, השקיות הללו הועברו אחר כך לידי חברו לצורך סגירתן באמצעות "אש של מצית". ג. שניים מבין שוטרי המארב טוענים, כי משפתחו בריצה אחר המשיב מס' 1, ראוהו זורק מידו קופסת פילם שמאוחר יותר נתבררה כמכילה 3 שקיות סם מסוכן מסוג הירואין במשקל 21.8 גרם. הראיות המפלילות נגד המשיב מס' 2 מבוססות על דברים שאמר במו פיו. כמות הסם שנתפסה (47 גרם) מקימה חזקה עובדתית, הקבועה בסעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים תשל"ג1973-, שעניינה החזקת סם - כולו או מקצתו - לצרכי מסחר. חזקה זו ניתנת לסתירה. למשיב היתה הזדמנות לנקוט עמדה בענין, אך לפי שעה הוא כמעט לא עשה דבר בקשר לכך. היכולת להפריך את החזקה תלויה, בראש וראשונה, בהבאת ראיות באשר למקורות המימון של רכישת הסם (ראה ע.פ. 94/5937 שאבי נ' מ"י פ"ד מט(3) עמ' 832). במקרה דנן, נתפסה כמות שניתן להפיק ממנה כ500- מנות. המצרך אינו זול ובהעדר ראיות בקשר למקורות המימון - החורגות מסתם דיבורים - חזקת סעיף 31(3) נשארת על כנה. המשיב טען בחקירתו, כי אינו עובד וכן שאין לו פרנסה. רק אחר כך, משנשאל על יכולתו הפיננסית לרכוש את הסחורה, השיב באופן כללי וללא כל פירוט, כי בבעלותו 3 חנויות שאותן הוא משכיר. באמירה כללית זו ובאופן הצגתה, הוא לא יצא ידי חובתו, אף לא לכאורה, לצורך סתירת החזקה. 6. העבירות המיוחסות למשיבים מקימות עילת מעצר וכן חזקה נוספת שעניינה, מסוכנות לשלום הציבור (ראה סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים). למרות שגם חזקה זו לא נסתרה אין אנו פטורים מהחובה לבדוק, אם ועד כמה, ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת התנאים לכך, באופן שהפגיעה בחירותם של המשיבים תהא פחותה ממעצר במתקן כליאה. אינני רואה שנסיבות הענין מאפשרות להעמיד על הפרק דיון בחלופת מעצר. לאור כמות הסם שנתפסה ברשות המשיבים, דינם כדין כל נאשם המעורב בסחר בסמים. לפי ההלכה הנוהגת בקשר לציבור זה - מי שנאשם בעבירות סמים יש, בדרך כלל, להחזיקו במעצר עד תום ההליכים, מחמת שהאיש מועד לחזור לסורו ולהוסיף לסכן את בטחון הציבור. עמדה זו הולמת בדיוק רב את הנסיבות בעניינם של המשיבים, הנושאים באמתחתם הרשעות קודמות בעבירות סמים ולאור העובדה שהמעשים המיוחסים להם בכתב האישום הנוכחי, בוצעו שעה שתלוי ועומד מעל ראשם מאסר על תנאי. 7. על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, אני מורה בזאת על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים בתיק פלילי 98/383. ראיות לכאורהבקשת מעצרראיותמעצרמעצר עד תום ההליכים