מהו שופט חוקר ? מה תפקידו של שופט חוקר ? חקירתו של השופט-החוקר בסיבת המוות, מתנהלת בנפרד ובלי קשר עם חקירה משטרתית כלשהי, בשיטה "אינקוויזיטורית" ו"ללא צדדים". בידו הכוחות והסמכויות להזמין לעדות כל אדם שיש לו ידיעה על סיבת המוות (סע' 25לחוק), לדרוש להביא לפניו כל ראיה (אפילו איננה קבילה עפ"י דיני הראיות) הנוגעים לסיבת המוות; לקיים החקירה בדלתיים פתוחות או סגורות (סע' 24); ולהפסיק החקירה כשנראה לו כי סיבת המוות הוכחה ואין צורך בראיות נוספות (סע' 31). ניתן להגדיר את מוסד השופט-החוקר - כך כפי השופט אגרנט - כ"יציר כלאיים" בין מוסד שיפוטי למנהלי. (עם הגדרה זו מסכים כב' השופט ברק, בשם הרוב, ב-בג"צ 66/81 המפכ"ל נ' שופט בימ"ש השלום ברמלה, מר בייזר). מעצם טיבו וטבעו של מוסד השופט-החוקר, וכן מלשונו של המחוקק, שטרח למנות באופן מפורש את זכויותיו של האדם המעונין, להשמיט אחרות ולא להתייחס למעמדו בעת הדיון בחקירה - מגיע כב' השופט אגרנט למסקנה כי זכותו של ה"אדם המעונין" מתמצה בכך, שחקירת סיבת המוות נמסרת בידי הרשות השיפוטית. נכון, אין לשלול האפשרות כי שופט חוקר ייעזר, לצורך קביעת העדים וחקירתם, בידי "אנשים מעוניינים". גם רצוי, שבמידת האפשר תתנהל החקירה בפומבי ויינתן ל"אדם המעונין" להיות נוכח בדיון ולהציג בגבולות מתאימים שאלות לעדים. אולם אין מדובר בזכות מוחלטת וקנויה וגם אם מחליט השופט שלא לשתף האדם המעונין בחקירה, "עדיין נשארת בעינה הערובה, כי החקירה מתנהלת באמצעות הרשות השופטת". בית המשפט ערך סקירה מקיפה של תולדות המוסד הקרוי: שופט-חוקר (קורונר) באנגליה; מטרתו; מטרת החקירה, וההתפתחות שחלה בארץ מאז הוכנס המוסד הזה לכאן, ועד שראה המחוקק לנכון להשמיט מהחוק שני פרקים ו- 18סעיפים, בלי לאמץ חידושים שהחיל החוק האנגלי החדש (משנת 1953); וסקירת סעיפים הנראים כ"פרובלמטיים" או מתנגשים עם סמכותו הרחבה והמיוחדת של השופט החוקר, כפי שהיא נראית למ"מ הנשיא (סע' 25לחוק, המדבר על סמכויות השופט, ומשווה אותן לכאלה הנוהגות בדיון פלילי) מגיע כב' השופט אגרנט למסקנות, בדבר אופיו וטיבו של תפקיד השופטהחוקר, ובדבר מהות "הזכות" שיש לאדם מעונין, בחקירה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שופט חוקר: .1עניינה של בקשה זו (לאחר שאחת משתי העתירות שבה, נענתה על ידי, כדבר מובן מאליו) הוא: מתן רשות למבקש לעיין בחומר החקירה שנאסף ע"י המשטרה, בכל הקשור בפרשת מותו של X ז"ל. X נפטר בבית חולים השרון, לשם הובא - מחוסר הכרה ולאחר פעולות החייאה - מתחנת המשטרה בפתח-תקווה, אליה הובא, ביום 10.1.85, כחשוד בביצוע עבירות שונות כנגד מי שהיתה חברתו. .2המבקש הוא אחיו של המנוח, מי שיזם וביקש (במקביל לבקשת המשטרה לנתח את הגופה) לקיים חקירה בסיבת מותו של X ז"ל, כ"אדם מעונין" - כפי הגדרתו בס' 19לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח- 1958[3]. הבקשה, שנענתה על אתר, לוותה (כפי העולה מן התיק העיקרי) בפניות אל המפכ"ל ואל היועץ המשפטי לממשלה, ובפרסום נרחב בעתונות, מהם ניתן היה להבין כי בידי משפחת המנוח ראיות, שעל פיהן נגרם המוות בעבירה (אפילו לא ברשלנות), וכי גירסת המשטרה - שהיא "החשודה" "הנאשמת" וכמעט ה"מורשעת" ע"י המשפחה ופרקליטה - לפיה התאבד המנוח בתליה, באחד מחדרי התחנה - מופרכת ושקרית. אולם מיד לאחר שוך הסערה הציבורית-התקשורתית סביב הפרשה, כשביקשתי להתחיל בחקירה, וביקשתי לקבל מהמבקש ופרקליטיו את אותו חומר "מרשיע" או מחשיד שבידיה - נתקשה הלה להמציא ראיות כאלה. .3בישיבה שערכתי, עפ"י תקנה 5לחוק, לצורך קבלת פרטים מהצדדים, ובמיוחד - פרטים נוספים וראיות ל"כיסוי" הנאמר בבקשה ובחומר העיתונאי שצורף אליה - קיבלתי רק את תיקי המשטרה, המתייחסים לחקירת העבירה שבה הוחשד המנוח ולחקירת מקרה המוות בידי קצין-בודק. מאז אותה ישיבה, ועוד אחת - שקיימתי כדי לתת למבקש ארכה להגשת ראיות שבידו, קיבלתי מידי המשטרה חומר נוסף (דו"ח נתיחה ותצלומים) ואפשרתי למבקש להעזר בפרופסור, שנקב בשמו, כדי לתת הסבר אחר לסיבת המוות, מזה שנקב בדו"ח המכון לרפואה משפטית. אולם מטעם המבקש קיבלתי, על פי בקשתי, רק רשימת אנשים ותוכן עדותם הצפוי, וכמה מסמכים, שחלק מהם (אף שפרקליטת המבקש המלומדת ביקשה להסתירם, בינתיים, מעיני נציגות המשטרה - וכך נעשה) פורסמו בעתונות, קודם לישיבה האחרונה. פעם אחר פעם, בע"פ, בכתב (בקשה זו) ובסיכומים, חוזרת פרקליטת המבקש הנכבדה על בקשתה לעיין בחומר המצוי בידי המשטרה, שבלעדיו אין המבקש יכול לגבש עמדתו, לגבש חשדותיו, לחקור ביעילות את העדים, והוא "כסומא המגשש באפילה". פרקליטת המבקש רואה, כך עולה מדבריה, את המשטרה - הן כחשודה (כפי העולה מבקשה עיקרית ומביטויים כמו "על ראש הגנב בוער הכובע") והן כגוף ציבורי, בעל זכויות שוות בפני החוק, ובעל אינטרס משותף למבקש, בגילוי האמת והוצאת הצדק לאור. נציגת המשטרה - רפ"ק מירי גולן, ראש מחלקת תביעות במרחב השרון - מתנגדת לבקשה. .4בחוק, בתקנות ואפילו בפסיקה (וישנה כזאת, מלבד אותו פס"ד יחיד שמצאה פרקליטת המבקש המלומדת) - אין התייחסות ישירה לזכותו של "אדם מעונין" לעיין בחומר החקירה שבידי המשטרה. לפיכך מבססת הפרקליטה הנכבדה את בקשתה על שלושה: - על כך שאין איסור מפורש לעיון כזה, ואין למשטרה זכות מוקנית להסתיר את החומר שבידה; - על מידת ההגיון והצדק, שצריך להיראות, ולא רק להיעשות; - ועל דעת המיעוט (כב' השופט ויתקון) ב-בג"צ 54/62 ראוף סלים שאמא ואח' נ' שופט השלום, אשקלון [1], בעמ' 741ז', .742גם כב' השופט ויתקון, כמו שני חבריו להרכב, צידד בדחיית העתירה, שעניינה היה קיומה של חקירה פומבית או מתן זכות לעותרים להיות נוכחים בחקירה, שהתנהלה בדלתיים סגורות - נוכח חששו של השופט לגילוי סודות בטחוניים. אלא שכב' השופט ויתקון העדיף לבסס את שלילת זכותם של העותרים להיות נוכחים בדיון, על תעודת חסיון שהיתה בידי פרקליט המדינה, שהעדיף שלא לעשות בה שימוש. גם המילים שהפרקליטה דבקה בהן: "הזכות להיות נוכח ולדעת את החומר המובא בפני השופט החוקר" (ע' 742מול א') - הינן בהקשר ברור - על פני הדברים - לנוכחות באולם, ולידיעה מתוך שמיעה, ולא ע"י עיון. דעת הרוב ב-בג"צ הנ"ל [1], כפי שבאה מפי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) אגרנט, מצמצמת עד למינימום, את זכויותיו ומעורבותו של אדם מעונין, בחקירה שמנהל השופט בסיבת המוות. תוך סקירה מקיפה של תולדות המוסד הקרוי: שופט-חוקר (קורונר) באנגליה; מטרתו; מטרת החקירה, וההתפתחות שחלה בארץ מאז הוכנס המוסד הזה לכאן, ועד שראה המחוקק לנכון להשמיט מהחוק שני פרקים ו- 18סעיפים, בלי לאמץ חידושים שהחיל החוק האנגלי החדש (משנת 1953); וסקירת סעיפים הנראים כ"פרובלמטיים" או מתנגשים עם סמכותו הרחבה והמיוחדת של השופט החוקר, כפי שהיא נראית למ"מ הנשיא (סע' 25לחוק, המדבר על סמכויות השופט, ומשווה אותן לכאלה הנוהגות בדיון פלילי) מגיע כב' השופט אגרנט למסקנות, בדבר אופיו וטיבו של תפקיד השופטהחוקר, ובדבר מהות "הזכות" שיש לאדם מעונין, בחקירה. חקירתו של השופט-החוקר בסיבת המוות, מתנהלת בנפרד ובלי קשר עם חקירה משטרתית כלשהי, בשיטה "אינקוויזיטורית" ו"ללא צדדים". בידו הכוחות והסמכויות להזמין לעדות כל אדם שיש לו ידיעה על סיבת המוות (סע' 25לחוק), לדרוש להביא לפניו כל ראיה (אפילו איננה קבילה עפ"י דיני הראיות) הנוגעים לסיבת המוות; לקיים החקירה בדלתיים פתוחות או סגורות (סע' 24); ולהפסיק החקירה כשנראה לו כי סיבת המוות הוכחה ואין צורך בראיות נוספות (סע' 31). ניתן להגדיר את מוסד השופט-החוקר - כך כפי השופט אגרנט - כ"יציר כלאיים" בין מוסד שיפוטי למנהלי. (עם הגדרה זו מסכים כב' השופט ברק, בשם הרוב, ב-בג"צ 66/81 המפכ"ל נ' שופט בימ"ש השלום ברמלה, מר בייזר [2] (בעמ' 749מול האותיות ב', ג'). .5מעצם טיבו וטבעו של מוסד השופט-החוקר, וכן מלשונו של המחוקק, שטרח למנות באופן מפורש את זכויותיו של האדם המעונין, להשמיט אחרות ולא להתייחס למעמדו בעת הדיון בחקירה - מגיע כב' השופט אגרנט למסקנה כי זכותו של ה"אדם המעונין" מתמצה בכך, שחקירת סיבת המוות נמסרת בידי הרשות השיפוטית. נכון, אין לשלול האפשרות כי שופט חוקר ייעזר, לצורך קביעת העדים וחקירתם, בידי "אנשים מעוניינים". גם רצוי, שבמידת האפשר תתנהל החקירה בפומבי ויינתן ל"אדם המעונין" להיות נוכח בדיון ולהציג בגבולות מתאימים שאלות לעדים. אולם אין מדובר בזכות מוחלטת וקנויה וגם אם מחליט השופט שלא לשתף האדם המעונין בחקירה, "עדיין נשארת בעינה הערובה, כי החקירה מתנהלת באמצעות הרשות השופטת" (שם, בע' 741מול ג' - ה [2]). .6נכון, במקרה שלפני ממלאה המשטרה שני תפקידים: היא הינה הגוף החוקר, עפ"י חוק, וגם הגוף הנחקר, משום שהמעשה שגרם למוות - אירע, בהיות המנוח במשמורתה (אף אם טרם נעצר). חומר חקירה משטרתי, עפ"י חסד"פ, איננו ניתן לעיון ע"י מי שאינו שייך למשטרה או לביהמ"ש והטעם לכך הוא כפול: (א) חשש שגילוי פרטים מהחקירה יביא לשיבושה, ע"י תיאום עמדות, העלמת ראיות, יצירת ראיות חדשות, וכו'. (ב) שעד להגשת כתב-אישום, לא ישורבבו, ולא יבואו לידיעת הציבור שמות המעורבים, שייתכן ולא יימצא כל חומר מחשיד או מרשיע כנגדם, אולם שמם יוכפש ויוכתם, ללא כל הצדקה. שני הנימוקים הללו קיימים גם במקרה זה, שלפני: חקירת המשטרה אמנם נסתיימה, אך כרגע מתנהלת חקירה עצמאית על ידי. חומר החקירה, שהצדדים או כל אדם אחר מוסרים לי, הוא חומר בסיסי, הנאגר על ידי ונמצא ברשותי, כשאני יוזם הגשתו של חומר נוסף וחוקר, עפ"י החומר הקיים, עדים - בחקירה פומבית או סגורה. גם חקירה כזו יכולה להשתבש, ואין טעם לגלות בפומבי, מהו החומר שנאסף. והנימוק השני: שגם במקרה זה עלולים המעורבים למצוא עצמם במצב עגום, כששמם משורבב בחקירה ומיוחסים להם מעשים, שטרם נחקרו על ידי. והנימוק הזה - פועל ביתר שאת במקרה הספציפי שלפני, בו הובאו לידיעת הציבור (באמצעות העיתונות) טענות וחשדות שיש למבקש ולמשפחתו, עוד בטרם הגיעו אלה לידיעת ביהמ"ש, ועוד בטרם נתבקשה חקירה רשמית, חשדות הגובלים בהאשמתה של המשטרה בהריגתו של המנוח - פשוטו כמשמעו הממשיכים עד היום. ובאים לביטוי באימרה "על ראש הגנב בוער הכובע" שבחרה פרקליטת המבקש לכלול, בבקשתה זו. ועתה: אם רואה המבקש עצמו (עפ"י אנלוגיה) "כמתלונן" - וודאי שאין לו מעמד המקנה לו זכות עיון. נאשם - ודאי שאיננו. אם המשטרה הינה גוף חוקר - היא רשאית שלא להראות החומר שבידה, ואם היא בחזקת "נאשם" - ודאי שאין לה חובה לגלות את קלפיה, אפילו מעמדה ציבורי. כל אלה - רק במענה לטיעונים של פרקליטת המבקש, שכן אין צורך באנלוגיות, כשלפנינו חוק ותקנות ואף פסיקה המסבירה אותם בצורה ברורה, כמבואר לעיל. .7מה שמסתבר, מהבקשה ומההסברים לה, שחשדות המבקש אינם מבוססים על עובדות של ממש, אלא על שמועות קטעי דברים מכלי שני, ניחושים והרגשה סובייקטיבית כי נגרם לבן המשפחה המנוח - עוול נורא. לפיכך - כך פרקליטתם - הם מגששים כסומא בארובה, ואינם נענים לפניות אל המעורבים בפרשה. על כך ייאמר - כי חשדות מסוג זה, אכן אינם מקנים למבקש זכות לעיון וחקירה; לחקירה פרטית, לתיחקור עדים והצצה בחומר, לצורך סיפוק הסקרנות או אימות החשדות. זכויות אלה אינן בתחום זכותו של "אדם מעונין", עפ"י סע' 19לחוק. כיוון שהתעורר בלבו חשד, כי המוות - שסיבתו נעוצה בהיותו של המנוח מוחזק במתקן משטרתי - נגרם בעבירה, יש לו זכות, עפ"י סע' 19לחוק, לבקש חקירה אובייקטיבית, של הרשות השיפוטית, בסיבת המוות. מרגע זה ואילך עליו לסמוך על השופט, שיעשה מלאכתו נאמנה, עפ"י כללי הצדק וללא אפליה, ולעזור לשופט בהבאת ראיות שהצליח ללקט. כל פירור של מידע ייבדק על ידי, ואם יראה מבוסס דיו - יגיע לכדי חקירה של ממש, ובפומבי. טוב יעשה המבקש, אם ירכז את אותו מידע, שעל-פיו התעוררו חשדותיו, ושעל-פיו הכריז בציבור כי נעשה ע"י המשטרה מעשה עבירה, ויביאו בפני, במקום לנסות "לדוג" חומר אצל הצד המותקף ולבסס עליו החלטתו. .8הבקשה, ככל שהיא מתייחסת לעתירה מס' 1- נדחית.שופטיםשופט