שימוש בכלי רכב מנועי כשולל זכות לגמלת הבטחת הכנסה סעיף 5(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1981 קובע את שיעור גמלת הבטחת ההכנסה לזכאי, בהתאם למצבו המשפחתי של הזכאי ובהתאם לעילת הזכאות. סעיף 5(ב) לחוק קובע כי זכאי לגמלה שיש לו הכנסה, לא יקבל את מלוא שיעור הגמלה שהוא זכאי לה, אלא רק את ההפרש בין שיעור הגמלה שהיה זכאי לה לולא הכנסתו - לבין הכנסתו. סעיף 9(א)(4) לחוק קובע כי בגדר "הכנסה" יש לראות גם סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת הכנסה מאותו נכס. סעיף 9(ב)(1) לחוק מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע בתקנות כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס. סעיף 9(ג) לחוק קובע כי בגדר "נכס", יש לכלול גם "כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות". שר העבודה והרווחה אכן השתמש בסמכות שהוקנתה לו מכח סעיף 9(ב)(1) לחוק, והתקין בתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב1982- (שתיקראנה להלן: "התקנות"), כללים בדבר סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. תקנה 10(ג) לתקנות, קובעת כי אם "הנכס" הוא רכב מנועי, הרי שיש לראות אותו כאילו מופקת ממנו הכנסה חדשית בסכום שאיננו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו. (חריג להוראה זו מצוי בתקנה 10(ד)(1) הקובעת כי הוראות התקנה לא יחולו על רכב מנועי שנכה ברגליו מקבל מאוצר המדינה תשלום להחזקתו). על סמך כל הוראות החיקוקים שנסקרו לעיל, נקבעה ההלכה הפסוקה, שאדם המשתמש בכלי רכב מנועי אשר איננו שלו, שימוש שאיננו אקראי או חד-פעמי, הרי הוא בגדר מי שמפיק "טובת הנאה" מאותו שימוש, טובת הנאה זו הינה נכס, שבהתאם להוראות תקנה 10(ג) לתקנות - יש לראות את המשתמש ברכב, כמי שמפיק ממנו הכנסה בסכום שאינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לו אילולי התקנה האמורה. התוצאה מכך היא שבהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק - שיעור הגמלה שלה הוא זכאי - הוא אפס, שכן ההכנסה שרואים אותו כמפיק מהשימוש ברכב - מגיעה לפחות לגובה הגמלה שלה היה יכול להיות זכאי. ההלכה האמורה נקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, אשר חזר עליה פעמים רבות, בפסקי דין רבים. מהוראות החוק והתקנות עולה ברורות כי רצונו של המחוקק היה להגביל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, כך שלא תהיה זכאות למי שעושה שימוש ברכב שאיננו אקראי או חד-פעמי. הבטחת הכנסהשימוש ברכברכב