קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה: .1 הבעיה הניצבת בפני היא האם בית-משפט ששימע הכרעת דין, בה מצא את הנאשם אשם והרשיעו, לפי ס' 182לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] [9], מוסמך לאחר מכן להטיל על הנאשם מבחן או שירות לתועלת הציבור, בלא הרשעה לפי ס' 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש] [10] או סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977[11]. הסניגור טוען, כי סמכות זו קנויה לו לבית-המשפט ואילו נציג התביעה טוען, כי משהרשיע בית-המשפט את הנאשם, שוב אינו מוסמך לחזור בו. .2 וזה הרקע למחלוקת - ביום 18למאי 1984שימעתי הכרעת דין, בה הרשעתי את הנאשם בעבירה של נסיון לקבל דבר במרמה בעת שעבד כתדלקן בתחנת דלק. מיד לאחר שימוע הכרעת הדין, ביקש הסניגור ליתן כנגד הנאשם צו מבחן ללא הרשעה, וזאת מהטעם המובן מאליו - הרצון למנוע ממנו "כתם" של "עבר פלילי". התובע הסכים לדחיית הטיעון לעונש לשם הגשת תסקיר של שירות המבחן, אך הבהיר שיתנגד בכל תוקף למתן צו כלשהו ללא הרשעה. דחיתי את הדיון לשם הכנת תסקיר כזה. משהוגש תסקיר שירות המבחן מיום 5.9.84, הוא כלל המלצה חמה להטיל על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור בלא הרשעה. כפי שניתן היה לצפות, אימץ הסניגור המלצה זו וביקש אף ממני לקבלה, אלא שנציג התביעה התנגד לה וביקש להטיל על הנאשם עונש של מאסר-על-תנאי. כן טען, כי בשלב זה אין בית-המשפט מוסמך לחזור בו מדברו המרשיע. הסניגור טען, כי יש לו, לבית-המשפט, סמכות כזו. עד שאגיע לשאלת העונש הראוי לו לנאשם, לרבות צו שאין עמו הרשעה, עלי להיזקק לשאלת סמכותו של ביתהמשפט, וזה נושאה של החלטתי. .3הכרעת הדין וגזר הדין, שני מרכיביו של פסק-הדין הפלילי, לפי ס' 195לחסד"פ [נוסח משולב], עוסקים בתחומים שונים של ההליך הפלילי. התחום הראשון עיקרו - העבירה ואילו השני, עיקרו - העבריין. בשלב הראשון של ההליך הפלילי שומה על בית-המשפט להתמקד אך ורק במעשי הנאשם, התנהגותו ומחשבותיו הרלבנטיים לאותה משימה ולהדיר עצמו, במידת האפשר, מכל מידע כללי אחר לגבי הנאשם, רקעו המשפחתי, עברו, תכניותיו לעתיד וכולי. כמות שנאמר מפי השופט המכובד, ח' כהן, כתארו אז, ב-ע"פ 409/74 נתן שאבי נ' מדינת ישראל [1] (בע' 588ד'): "כלל גדול הוא שאם הנאשם עצמו אינו מעורר את השאלה וכל עוד אינו מעורר אותה, אין להביא לידיעת בית-המשפט הדן את דינו, לא ראיה ולא טענה בדבר עברו הפלילי. טעמו של כלל זה פשוט הוא, שאם יודע השופט שמי שעומד לפניו הוא אדם למוד פשע, הוא יגיע ביתר קלות לידי הרשעה, בהעמידו אותו בחזקת מועד, מה שאין כן כל עוד יכול השופט להשלות את עצמו באשליה שעומד לפניו אדם שמעולם לא סטה מדרך הישר". באותה פרשה ביטל בית-המשפט העליון בישראל הרשעתו של נשם שהורשע בפריצה לדירה בכוונה לגנוב ממנה, מחשש שמא מידע שנמסר לשופטת, כי היה לו לנאשם עבר פלילי שמונה שנים קודם לכן, עלול היה להשפיע על מסקנתה המרשיעה. ומה שנאמר כאן לגבי ידיעה על עבר קודם הוא רק דוגמה להפרדה שמבקשת מערכת המשפט לשמור ולקיים, במידת האפשר, בין תחומים אלה. שמירת הפרדה זו מסייעת הן לעשיית הצדק והן לתחושה הכללית בציבור שהצדק נעשה, דוגמה לתחושת הנאשם בעת שהפרדת תחומים כזו אינה נשמרת ניתן למצוא בספרו של אלבר קאמי "הזר". היפוכו של דבר אמור בתחום השני - הענישה. בשלב זה, אם נמצא הנאשם אשם, על בית-המשפט להעמיק חקר באותן נסיבות ועובדות האסורות עליו בידיעה בעת השלב הראשון לשיקולים הרלבנטיים לשלב זה ומשקל השיקולים האישיים של הנאשם (ראה ע"פ 212/79 סוני נ' מדינת ישראל [2]). לשם השגת מידע נחוץ וחיוני זה ניתן להביא ראיות נוספות, לשמוע מומחים וכו', הכל כמפורט בסעיפים 187- 191לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] [9]. .4הפרדה זו בין שני שלבי הדיון תוצאתה היא, שבעת מתן ההחלטה בשאלה הראשונה - אשם או זכאי? - אין בידי בית-המשפט המידע הנחוץ כדי לשקול אם ראוי להטיל עליו עונש ללא הרשעה, (ולצורך זה מבחן ושירות לתועלת הציבור "ענשים" הם). הלכה למעשה, קורה שבית-המשפט נמנע מלעבור את סף ההרשעה ומוצא את הנאשם אשם, תוך שהוא דוחה את הכרעתו בשאלה אם להרשיעו אם לאו עד לאחר קבלת תסקיר משירות המבחן (דוגמת ההליכים הנוהגים בבית-המשפט לנוער לפי סעיפים 21- 24לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א 1971[12]). אלא שאלו הם המקרים היוצאים מן הכלל ולמעשה הם תלויים בכך שבית-המשפט התרשם במהלך הדיון מאפיו ונסיבותיו של הנאשם, כפי שנגלו לפניו באופן חלקי בעת הדיון, כי ראוי לשקול עונש ללא הרשעה או כי נתבקש לכך במפורש על-ידי סניגורו של הנאשם. במקרים האחרים, שהם הרב המכריע, בהם לא שמר לעצמו בית-המשפט פתח מילוט זה, עשוי הוא להתייצב בפני הבעיה הניצבת בפני בהליך זה, היאך יוכל לזכות נאשם ראוי במבחן או בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה לאחר שכבר נתן הכרעת דין מרשיעה. .5לכאורה, הדין הרצוי והראוי הוא הדין המותיר בידי בית-המשפט היושב בדין את מלוא מגוון העונשים שבאשפת הדין הפלילי, גם לאחר שהרשיע את הנאשם. בטיעוני התביעה בפני לא שמעתי כל טענה במישור זה וטיעוניה הצטמצמו במישור הטכני פורמלי של לשון החוק לבדה. מניח אני, איפוא, כי לא מצאה לנכון לחלוק על הסניגור בשאלת הדין הראוי, אלא שדעתה היא כי הדין המצוי אינו מאפשר חופש פעולה כזה לבית-המשפט, ומשנחתמה על ידו הכרעת דין מרשיעה לפי ס' 182לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] [9] הריהו functus officioבכל הנוגע להטלת עונש ללא הרשעה. .6התביעה טענה כי ס' 153לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] [9] (חזרה מהודיה) הוא lex specialisלענין ביטול הרשעה ובכל מקרה אחר אין אפשרות לבטל את ההרשעה. לתמיכה בטענה זו יכולה היתה להזכיר גם את מה שנאמר בספרם של שלגי וכהן סדר הדין הפלילי (תשמ"ב) [14] בעמ' 211שם נמנו סעיפים נוספים בחסד"פ המאפשרים ביטול הכרעת דין) וכן בקדמי, על סדר הדין בפלילים [15] (חלק ב) עמ' 299, התומך במפורש בגירסתה המשפטית (בית-המשפט רשאי להורות על עריכת תסקיר בכל שלב של הדיון, ברם בית-המשפט לא יעיין בו לפני מתן הכרעת הדין, אלא אם מתכוון הוא לבדוק העמדה במבחן בלא הרשעה" - הדגשה שלי - ח' ש'). הסניגור, מצדו, תלה יהבו בשתי הוראות של חוק סדר הדין הפלילי: ראשית - ס' 3[9] המורה "כי בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". ולדעתו הדרך עליה הוא ממליץ היא הדרך הטובה ביותר לעשות צדק ולהימלט מהמלכוד שבמצב המשפטי לו טוענת התביעה. שנית - ס' 195[9] הקובע, כי פסק-הדין הוא הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד. ומכאן, שעד למתן גזר הדין לא חל עקרון "גמר המלאכה", שכן טרם ניתן פסק הדין ובית-המשפט רשאי, איפוא, למחוק את הכותרת "המרשיעה" מהכרעת דינו. .7לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת היבטיה השונים של הבעיה שהוצגה לעיל, הגעתי למסקנה כי הדין עם הסניגור וכי גם לאחר מתן הכרעת דין מרשיעה, רשאי בית-המשפט להטיל על הנאשם מבחן או שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. אלא שדרכי שלי למסקנה זו שונה מדרכו. דעתי היא כי ה"הרשעה" שבסעיף 1(ב) לפקודת המבחן וסעיף 71א(ב) לחוק העונשין אינה זהה ל"הרשעה" שבהכרעת הדין לפי סעיף 182לחוק סדר הדין הפלילי. ההרשעה שבהכרעת הדין היא חובתו של בית-המשפט, אם מצא שהנאשם אשם בעבירה, חובה שאין לו שיקול דעת לגבי הפעלתה. כך עולה ברור מנוסח סעיף 182[9]. "בתום בירור האשמה יחליט בית-המשפט בהחלטה מנומקת בכתב (להלן הכרעת דין) על זיכוי הנאשם, או אם מצא אותו אשם על הרשעתו". הרשעה זו היא איפוא ביטוי פורמלי למסקנת האשמה. אילו ההרשעה, או ליתר דיוק העדר ההרשעה, שבמתן צו מבחן או צו שירות כל כולה ענין שבשיקול דעת והיא חלק מתהליך הענישה. אין, איפוא, כל סתירה פנימית בהרשעת הנאשם בשלב הראשון, של בירור האשמה, ומתן צו מבחן או צו שירות ללא הרשעה בחלק השני, של גזירת העונש. מתן צו כזה אין פירושו ביטול הכרעת הדין. הכרעת הדין היא, כפי שעולה מסעיף 182, רק החלטה מנומקת בכתב כי הנאשם אשם. תקפה של החלטה זו לא נגרע כהוא זה על ידי מתן צו זה. נהפוך הוא! שהרי עצם הסמכות למתן צו כזה מותנה בכך שאכן הנאשם אשם בעבירה. לא מדובר כאן איפוא בביטול הכרעת הדין כפי שסברה התביעה. .8ואלה הם הנימוקים למסקנתי זו: ראשית - כידוע אין הכרח ליתן פירוש זהה לאותה מלה המופיעה בחיקוקים שונים - ראה דברי השופט המכובד זוסמן, כתארו אז, ב-ע"פ 94/65 תורג'מן נ' היועמ"ש [3], בעמ' 80ג, אשר אוזכרו בהסכמה על-ידי השופט המכובד אלון ב-ע"א 534/79 אפרת נ' מדינת ישראל - אגף המכס והבלו [4] בעמ' 733א-ג, וכן דברי השופט המכובד י' כהן, כתארו אז, בע"א 480/79 חברת א. טרגר להשקעות ולבנין בע"מ נ' גובה מכס י-ם [5], בעמ' 306ו'. שנית - הפירוש הזה הוא לדעתי יישום של כלל הפרשנות הרגיל המצווה על בית - המשפט ליתן ביטוי לכוונת המחוקק. כלל זה מצא לאחרונה ביטוי בדברי השופט המכובד ברק ב-ע"פ 787/79, 881מזרחי נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 427: "חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה אלא על דרך של מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה". וישנן כמובן גם אסמכתאות רבות נוספות. שלישית - פקודת המבחן וסימן ד 1לפרק דרכי ענישה שבחוק העונשין, הם דין מיוחד (lex specialis) העדיף על פני ההוראות הפליליות הרגילות. כך נפסק בזמנו במפורש גבי פקודת המבחן ב-ע"פ 69/63 היועמ"ש נ' דני וייגל [7], בעמ' 717ז, ופסק-הדין אושר ב-ד"נ 5/63 היועמ"ש נ' דני וייגל [8]. הקושי שבאותו ענין נבע מהתנגשות מפורשת בין הוראת ס' 10לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות), תשכ"ב- 1962[13], שקבע מאסר בפועל כעונש חובה לבין האפשרות שבפקודת המבחן להטיל מבחן בלבד. שני החיקוקים עסקו, איפוא, בנושא הענישה ושם הוחלט, ברוב דעות, כי יש להעדיף את פקודת המבחן. בענייננו, הדבר פשוט עוד יותר שכן כל אחד מהחיקוקים מתייחס לשלב אחר של הדיון ואין ביניהם "התנגשות חזיתית". ההגיון מחייב כי המעמד המיוחד שהוקנה לפקודת המבחן צריך לחול גם על ההוראות בענין שירות לתועלת הציבור למרות "מיקומן" במסגרת חוק העונשין הרגיל. מעמדם של חיקוקים אלה כדין מיוחד נותן משקל נוסף לפתרון הדוחה פירוש טכני פורמליסטי המסכל את מטרת המחוקק. אגב, לדעתי, הדרך שהומלצה על-ידי התביעה - מתן החלטה המוצאת את הנאשם אשם בלא להרשיעו - עומדת לכאורה בניגוד להוראתו המפורשת של ס' 182לחסד"פ וסתירה זו חמורה יותר מאשר הסתירה הלכאורית שבין הרשעה בהכרעת דין ואי הרשעה בגזר דין. משפט פליליהרשעהשירות לתועלת הציבור (של"צ)