קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת זכות אסיר לקנות בקנטינה: בפני שתי עתירות לפי סימן ח' 1 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב- 1971 אשר הוגשו על ידי אסירים בכלא באר-שבע כנגד מנהל בית-הסוהר ועניינן שלילת טובת הנאה של זכות לקנות מצרכים בקנטינה של הכלא, זכות שהוענקה לפי תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, תשל"ח- 1978 , וזאת שלא כדין מכיון שלא ניתנה לעותרים האפשרות לומר את דברם לפני שלילת טובת ההנאה. כיון ששתי העתירות דנות באותו נושא מבחינה עקרונית, והשוני בעובדות אין בו כדי להשפיע על ההחלטה, איחדתי את הדיון בשתי העתירות לצורך מתן ההחלטה והחלטה זו תתייחס לשתי העתירות כאחת. בעתירה הראשונה השיב מנהל בית הסוהר כי שלל את טובת ההנאה משום שהעותר הצית אש בתאו ובעתירה השניה השיב כי עשה כן מכיוון שהעותר סרב לקום ולהשתתף במסדר ספירת בוקר. מנהל הכלא החליט שלא להעמיד את העותרים לדין משמעתי ולהסתפק בשלילת טובת הנאה, כאמור, ואין חולק על כך כי עשה זאת על סמך דו"ח שהוגש אליו על ידי אחד הסוהרים מבלי שניתנה לעותרים אפשרות לומר את דברם לפני מתן ההחלטה בדבר שלילת טובת ההנאה. לאחרונה ניזדמן לי מקרה דומה שבו החלטתי על אתר כי ביצוע ההליך בדרך זו הוא פגום מיסודו בהיותו מנוגד לאחד מכללי הצדק הטבעי, לאמור לאותו כלל הקובע כי אין לפגוע בזכויותיו של אדם מבלי לתת לו אפשרות לומר את דברו, ובהתאם לכך ביטלתי את שלילת טובת ההנאה. לאחר שהוברר לי כי עמדת המדינה היא שלא לקבל החלטה זו ולתקן את ההליכים בהתאם וטענתה, כפי שהתברר בשתי העתירות הנוכחיות, שאין פגם בהליך כפי שבוצע, ארחיב במידת מה את היריעה. בפסק הדין בג"צ 295/72 יהודית בכר נ' בית הדין הרבני האזורי ברחובות נאמר בעמוד 572: "לא למותר להזכיר כי בעצם העקרון המקודש של הצדק הטבעי הקובל עלינו בדבר הצורך לשמוע כל אדם לפני שמחליטים בעניינו, מקורו מן התורה. הדבר בואר בפסק-דין אנגלי עתיק, הלא הוא, . 698, E.r 93(1723) .r. V. University of cambridgeבאותו עניין העיר אחד השופטים כי לפני שאדם הראשון גורש מגן עדן על אשר אכל מעץ הדעת, הוא נשאל על ידי אלוהים: "מי הגיד לך כי עירם אתה? המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" (בראשית, ג', י"א). כאשר אדם הטיל את האשמה על האשה שנתנה לו לאכול מעץ הדעת ניתנה גם לאישה אפשרות לתרץ את מעשיה. דבר דומה קרה גם בקשר לפרשת קיין והבל. אחרי שקם קיין על הבל והרגו פנה השם אל קיין ושאל: "אי הבל אחיך?" (בראשית ד', ט'). האל בכבודו ובעצמו, שאין דבר נסתר ממנו, לא היה מוכן להרשיע את קיין ולהענישו מבלי לתת לו הזדמנות לטעון את טענותיו". ובהמשך פסק הדין נאמר כי הלכה יסודית זו של הצדק הטבעי חלה לא רק על רשות שיפוטית או מעין שיפוטית אלא אף על רשות מינהלית שהיא עושה פעולה או מחליטה החלטה שיש בה כדי לפגוע באזרח. ונאמר שפעולה בניגוד לעקרון זה היא בבחינת חריגה מסמכות הפוסלת את הפעולה או ההחלטה מעיקרה. פסק-הדין המנחה בסוגיה זו ניתן על ידי כב' השופט זילברג ז"ל עוד בשנת 1958בענין בג"צ 3/58, 9ברמן ואח' נ' שר הפנים שבו נאמר בעמוד 1508: "המשתזר ועולה מכל האמור, כי לפי הכלל הנקוט במשפט המקובל זה מאות בשנים לא יורשה גוף אדמיניסטרטיבי - ואפילו אדמיניסטרטיבי טהור (לא מעין שיפוטי) - לפגוע באזרח פגיעת גוף, רכוש, מקצוע, מעמד וכיוצא בזה, אלא אם-כן ניתנה לנפגע הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו בפני הפגיעה העתידה. היקף החובה צורת ההזדמנות תלוים יהיו, כמובן, בנסיבות הקונקרטיות של העניין הנדון". ומכאן למקרים הנדונים. פגיעה בטובת ההנאה של אפשרות רכישת מצרכים בקנטינה היא פגיעה בזכויותיו של אדם כמו פגיעה בגוף, רכוש, מקצוע, מעמד וכיוצא בזה כפי שנאמר בפסק הדין בעניין ברמן נגד שר הפנים. דוקא כשהמדובר באסיר שחרותו מוגבלת ושהפעולות שהוא רשאי לעשות מוגבלות הרי פגיעה באחת מטובות ההנאה המועטות והמוגבלות שהוענקו לו יש לה משמעות חמורה, ועל אף שהוא אסיר הרי זכויותיו כאזרח לא ניפגעו ואין לפגוע בזכויותיו פגיעה נוספת אלא אם כן ניתנת לו הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו. בתקנה 19ג' לתקנות בתי הסוהר נאמר שמניעת טובות ההנאה תיעשה על פי כללים שקבע נציב בתי הסוהר. ובכללים שהוגשו בפני לא ניקבע הצורך במתן אפשרות לאסיר לומר את דברו. אך אין ספק שהכללים כפופים לכללי הצדק הטבעי ואינם יכולים לגבור עליהם או לשלול אותם. מוסיף ב"כ המדינה וטוען כי בתקנה 19ב' לתקנות בתי הסוהר נקבע כי מנהל בית-סוהר רשאי למנוע את טובת ההנאה הן מאסיר שהתנהגותו איננה טובה או מאסירי בית-סוהר מסוים ואין אפשרות מעשית, במקרה אחרון זה, לתת אפשרות לכל אסיר לומר את דברו לפני מתן ההחלטה. מכאן ביקש ב"כ המדינה ללמוד שגם במקרה של שלילת טובת הנאה מאסיר בודד חל אותו דין. לא נראה לי כי יש מקום לקל טענה זו. אין לי צורך לדון בדיון זה בדרך שלילת טובת הנאה מאסירי בית-סוהר מסוים שלם, אך כשהמדובר בשלילת טובת הנאה מאסיר בודד אין כל קושי לאפשר לו לומר את דברו בהתאם לכללי ועקרונות הצדק הטבעי ואם הדבר לא נעשה, הפעולה בטלה מעיקרה. גם הטענה שטובת ההנאה הנשללת, איננה פגיעה בזכות אלא בזכות יתר, מעבר לקבוע בחוק, ואשר אין חובה לתיתה לפי האמור בתקנה 19א' לתקנות אין בה כדי לשנות. מנהל בית-הסוהר רשאי לתת או לא לתת את טובת ההנאה מלכתחילה אך משהחליט על מתן טובת ההנאה, הפכה זו לזכות וכל פגיעה בזכות זו כפופה לכללי הצדק הטבעי כאמור כפי שהדבר נאמר באופן דמה בפסק-הדין בענין יונה ברמן נגד שר הפנים בעמוד 150 כי הטענה שהרשות המינהלית רק נוטלת חזרה "פריבילגיה" שהעניקה קודם לכן אין בה כדי להצדיק אי היזקקות לכללי הצדק הטבעי כיוון שהשאלה אם יש מקום לשלול "פריבילגיה" זו היא שאלה שיש לדון בה בהתאם לאמור. הוא הדין לגבי הטענה כי כאשר מדובר באמצעים דיסציפלינריים אין זה רצוי הם יופרעו על ידי בית המשפט. נכון הדבר כי על הסדר והמשמעת להיות מקוימים בבית הסוהר בקפדנות רבה (ראה תקנה 18לתקנות בתי הסוהר אך כשהדבר מגיע לפגיעה בזכות או אף בטובת הנאה שניתנה מעבר לחוק על ידי רשות מינהלית בעלת סמכויות וכח עליה לעשות זאת בכפוף לכללי הצדק הטבעי ולאפשר לנפגע לומר את דברו על מנת לנסות לשכנע כי אין מקום לאותה החלטה. במקרה הנדון יכול היה למשל העותר להסביר כי לא הוא הצית את האש או במקרה השני כי לא קם למסדר הבוקר כיון שהיה חולה ובידו אישור החובש לכך, כפי שטען העותר בפני. יתכן כי טענות אלה אינן נכונות אך זהו יסודו של העקרון הצדק הטבעי כי יש לאפשר לניפגע לומר את דברו ולאחר מכן להחליט ולא למנוע ממנו זכות זו על סמך ההנחה שטענותיו אינן נכונות. לכן, בין אם הדיון הוא מעין שיפוטי ובין אם רק מנהלי גרידא, יש לקיימו בכפיפות להוראות הצדק הטבעי ומבלי לשלול מהאחרים את זכויותיהם על פיו. אין ספק שמנהל הכלא הקל עם העותרים בכך שהחליט לא להביאם לדי משמעתי ולהסתפק בשלילת טובת הנאה אך גם זו פגיעה בעלת משמעות ביחוד, כאמור, לגבי אסיר בכלא שזכויותיו וטובות ההנאה שלו מועטות ומוגבלות. לכן יש לפעול בהתאם לכללי הצדק הטבעי וגם במקרה כזה לא להחליט החלטה כזו אלא לאחר שניתנה לאסיר אפשרות לומר את דברו. כבר נאמר שהיקף החובה וצורת ההזדמנות תלויים בנסיבות המקרה, וברור כי אין צורך בדיון משפטי מלא, אך באותה מידה ברור שאין להימנע ממתן אותה אפשרות מינימלית לאסיר לומר מספר מילים לפני מתן ההחלטה, וגם בדרך זו ניתן יהיה לשמור על השמעת כפי שהדבר דרוש בבתי הסוהר. אשר על כן הנני מבטל את שתי ההחלטות לשלילת טובת הנאה בשתי העתירות ומחייב את המדינה לשלם לעותרים את הוצאות האגרה ששילמו בעתירותיהם. בית סוהר / כלאאסירים