תאונה בקורס להכשרה מקצועית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בקורס להכשרה מקצועית: .1ביום 19.2.90נפגע התובע, יליד 1958, שעה שבמסגרת קורס להכשרה מקצועית, בה השתתף אצל הנתבעת 1 בעפולה, נפגע ברגלו הימנית. על פי המתואר בכתב התביעה, נפגע התובע שעה שקיבל הוראה להרים "חפץ גדול וכבד, בקשת התובע לקבלת עזרה בהרמת החפץ לא נענתה ובעת שהרים החפץ נשמט מידיו ופגע ברגלו הימנית" (סעיף 6לכתב התביעה). .2א. לטענת התובע, מהוות הנסיבות בהן נפגע, ועוד במסגרת הקורס אצל הנתבעת 1, רשלנות מצד הנתבעות, ובין היתר, שעה שלטענת התובע לא מילאו הנתבעות אחר כללי זהירות נדרשים, הפרו חובות בחוק, ולא נקטו שיטות לימוד ועבודה נאותות, כמפורט בכתב התביעה. הנתבעות טוענות, בין היתר, כי האירוע היה בלתי-נמנע או בלתי-צפוי בנסיבות המקרה, כי האחריות, אם בכלל, מוטלת על התובע, ולחלופין, אף כדי תרומתו בשיעור מלא. ב. המומחה מטעם התובעת קבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10אחוז וכך גם קביעתו של ד"ר פישמן. ד"ר פינקלשטיין בחוות דעתו קובע, כי בעקבות הפגיעה בקרסול ימין והשבר בפטישון החיצוני, לרבות החשד לשבר בחלק הקידמי של הטלוס, קיימת אפשרות שנגרם נזק לסחוס המפרקי, כי אירע דימום בתוך הפרק ואלה לדעתו הביאו לשינויים אוסטיאוארטריטיים, עם נפיחות וכאבים בפרק הקרסול. ד"ר פינקלשטיין קובע כי מצבו של התובע תואם לסעיף 35(ב)(1) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-.1956 ד"ר פישמן, אשר לפניו היתה מונחת חוות הדעת של ד"ר פינקלשטיין, הגיע למסקנה זהה על סמך סעיף 35(ב)(1), אלא שהוא מייחס זאת להחמרה במצב הקרסול ובהשוואה לממצאי ועדת הערר של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) מיום 10.12.90, תוך שהוא מסתמך על ממצאים קליניים ורנטגניים, לרבות צילומי רנטגן מאוחר יותר והשוואתי. פרופ' שטיין בחוות דעתו מציין בפרק "דיון ומסקנות", כי לא עמד לרשותו מסמך המעיד בבירור על מהות הפגיעה; לדעתו, ההגבלה הקלה הקיימת בקרסול ימין אינה מקנה נכות, ולדעתו, אף לא ניתן לייחס אותה לאירוע כלשהו. .3לאחר שעיינתי בכתב התביעה לפרטיו, בהשגות הנתבעת, שמעתי עדים, הוצגו לפניי ראיות ועיינתי בטיעוני הצדדים ובדרך הדיונית המוסכמת, אני קובע כמפורט לקמן: א. באשר לאחריות - אין חולק, כי בעת אירוע התאונה, היה התובע תלמיד במסגרת קורס להכשרה מקצועית שנערך על ידי הנתבעות אצל נתבעת .1 ב. אני קובע, כי התובע נפגע שעה שפעל להפיכת משקוף מתכת אשר היה מונח על הרצפה; שעה שהפך משקוף זה, החליק המשקוף ופגע בקרסול ימינו. ג. הנתבעות חבות כלפי התובע, הן כנובע מחובת הזהירות המושגית כלפיו והן מכוח חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, בנסיבות המקום והמקרה (ראה השופט ברק בע"א 145/80 [1]). את חובות הזהירות של הנתבעות יש להסיק ממערכת היחסים הקונקרטית שבין התובע, כחניך-נפגע, לבין הנתבעות. ד. יש להתייחס לקשר שבין הנפגע לבין זיקתו לאירוע: השאלה הינה שאלה של חריגה מאותה רמת זהירות הנדרשת במקרה דנן מהנתבעות, במסגרת קורס ההכשרה המקצועית בו עבד התובע וגם נפגע, ובנסיבות האירוע הקונקרטי, כקביעתי לעיל וכפי שיבואר עוד להלן. רשלנות הנתבעות כעוולה הינה אותה חריגה של הנתבעות מקו מדד ראוי ביחסים שבינן לבין התובע-הנפגע (ראה, למשל, פרופ' ג' טדסקי המנוח, דיני הנזיקין, בעמ' 89ואילך; ע"א 285/73 [2], לעניין נקיטת אמצעי זהירות). אין הדבר דומה כלל לנסיבות הדיון בע"א 685/87 [3], מפי השופט אור (ראה הנסיבות העובדתיות על פי הראיות כפי שנקבעו שם ושעה שהקביעה היא כי נסיבות אירוע התאונה לא הוכחו). גם נסיבות "חובת הזהירות" כפי שהופעלה בנושא ע"א 80/89 [4], מפי השופטת נתניהו, שונות מהמקרה שלפניי. אכן, לעניין רשלנות תורמת יש ויש להיזקק לפעולת התובע עצמו, כעולה גם מע"א 80/89 [4] הנ"ל, אך במקרה דנן, לא במידה כדי דחיית התביעה. כל מקרה לנסיבותיו וכל אירוע צריך להיבחן במסגרת הספציפית, הן של עצם האירוע והן של הנפגע הספציפי ושל החובה הקונקרטית של הנתבעות דנן כלפי התובע. לנתבעות חובה מוגברת שעה שמדובר בחניך-תלמיד בקורס. במקרה דנן הנתבעות ומי מטעמן היו צריכות לצפות החלקה של דלת ברזל כבדה בהיעדר מעצור (ראה עד הגנה 3מדריך הנתבעת - עמ' 34לפרוטוקול). מדובר בעבודה אשר ברגיל צריכה להתבצע בזוגות ובשיטת עבודה נאותה הצריכה פיקוח נאות של קיום העבודה בזוגות. כל זאת שעה שמדובר בחניכים ולמרות ניסיונו של התובע. ה. כעולה מהראיות שהונחו לפניי, אין ספק בעיניי, כי הנתבעות היו צריכות לצפות, שעה שלא ניתנו הוראות מדויקות בדבר ביצוע העבודה הספציפית, למכשלה שגרמה לפגיעה בתובע. גם כאשר בית המשפט מקדים ומזהיר את עצמו באזהרה לפיה הוא בוחן עדותו של תובע כמעוניין וכעד יחיד לעצם האירוע, לא ראיתי במה אין לקבל את עדות התובע לעצם האירוע. לא התעלמתי מאורח עדותו של התובע, לרבות אי-מסירת שמות והכחשת נ/3, אך לא כדי קביעה כי התובע לא אמר אמת לפניי, שכן עדותו אוששה על ידי עדות העד מזרייב. ראה עוד, הודעת התובע למוסד לביטוח לאומי בתיאור התאונה: "לפי דברי התלמיד בזמן הרמת משקוף נפל לו על הרגל" (ת/1). ראה עדות העד מזרייב, לפיה עובדים התלמידים יחד בזוגות, ובאותו יום עזר לתובע ולאחר מכן עבד בצד אחר (עמ' 3ו- 4לפרוטוקול), עדותו תואמת את עדות התובע (עמ' 7לפרוטוקול). אורח העבודה מתואר הן על ידי העד רוני אהרוני (ראה לעניין המשקוף, המעצורים והעבודה על שולחן העבודה), והן על ידי העד זועבי המציין, בנוסף, כי שמע את רעש נפילת הדלת וראה את הפגיעה ברגל בתכוף. העד זועבי מציין, כי התובע עבד עם אדם נוסף, לא לבד (ראה עמ' 31-32 לפרוטוקול) וכי בקשת עזרה היתה נענית ללא בעיה. בניגוד לנטען בכתב התביעה, אני מאמין לעד זה וקובע, עובדתית, כי אם התובע אכן היה ממתין ומבקש עזרה, הוא היה נענה. גם עד זה, כעד אהרוני, מציין כי משקל המשקוף הינו עד 7ק"ג (בניגוד לנטען על ידי התובע - 20ק"ג). העד זועבי, אשר העיד לפניי בשטף, מציין במפורש כי החניכים מקבלים הוראות, לרבות בכתב, אך אינו יודע אם התובע קיבלן באופן אישי (עמ' 34לפרוטוקול). הנתבעות הן אלה אשר צריכות לוודא ולפקח ולדרוש ולהקפיד על הקיום והביצוע של הוראות הבטיחות וקבלתן על ידי כל החניכים, ולרבות על פיקוח נאות לעצם ביצוען וקיומן. במקרה דנן, על הנתבעות היה לפקח על ביצוע העבודה בזוגות ולא כפי שהתרחש במקרה שלפניי: הימצאות בן זוגו של התובע בעת האירוע במקום אחר ועבודה על רצפה וללא מעצורים, באורח בו פעלו הלכה למעשה אצל הנתבעת .1 העד זועבי: "... בעת האירוע יכול להיות שהייתי עסוק"; "אין קצין בטיחות במסגרייה, אין תפקיד של ממונה על בטיחות, לא עברתי קורס בטיחות". העד מציין בלשון ברורה: "הסטופרים והקלמרות נועדו לא רק למנוע החלקה... אפשר להניח סטופר גם על הרצפה... החניכים לא עבדו עם קלמרות וסטופרים" (ההדגשה שלי ומ"לאו" הינך שומע "הן"). ו. התובע תרם ברשלנותו לאירוע התאונתי: התובע היה בעת התאונה בן 32, גבר שעיניו בראשו. הוא עבד קודם לכן, כעדותו, במפעל פלסטיק תקופה של 15שנים, עד שפוטר בשל קיצוצים. הוא יכול היה בקלות יחסית, גם שעה שמדובר בקורס, לבקש עזרה בהרמת החפץ ולהימנע מהפגיעה. עדות העד סעיד, המדריך, ברורה באשר להוראות שאכן ניתנו. ראה, למשל, עדות התובע עצמו שאם לא היה נועל נעלי עבודה אותו מדריך סעיד היה מעיר לו על כך, ובצורה מפורשת יותר, עדות התובע בפני חוקר המל"ל כפי שמצטט בצדק בא-כוח הנתבעות. התובע הוא אשר החליט לא להמתין לעזרה, שכן רצה לסיים את העבודה. גם כאשר מדובר על חניך, אשר מטבע הדברים חפץ להוכיח את עצמו, הרי אין מדובר בנער בן יומו אלא בגבר בן 32בעת התאונה, בעל ניסיון קודם, במפעל, שצריך היה לשקול מעשיו בטרם הפך את המשקוף בעצמו. העד זועבי ממשיך ומציין, כי העבודה מבוצעת על הרצפה שעה שמדובר במשקופים, גם כדי למנוע עיוות במשקוף וגם משום שהעבודה על הרצפה בטוחה יותר. אין ספק בעיניי, כי אם התובע היה ממתין ומבקש עזרה, כפי שיכול היה לעשות בפועל, היתה נמנעת הפגיעה בו. ביום 18.6.91נגבתה עדות מהתובע, כפי שסומנה נ/3, בה מציין התובע במו פיו: "לפני הקורס הזה עבדתי במסגרות ואני מכיר את העבודה והיא לא חדשה בשבילי". בנוסף, לא למותר לציין כי הפגיעה אירעה כחודש לפני תום קורס ההכשרה המקצועית. כמבואר, מדובר בתובע אשר עבד קודם לכן במפעל פלסטיק תקופה של 15שנים. ז. רשלנות התובע אינה פוטרת את הנתבעות. יש להתייחס לעובדה שמדובר בעובד החפץ לרצות את מעבידו, ובהיות הנתבע חניך - אף יותר מכך. למעביד אחריות מוגברת, שעה שמדובר בחניך בקורס להכשרה מקצועית, ושעה שהנתבעת לא פעלה כנדרש לעניין הוראות הבטיחות וקיומן. הפיקוח, כפי שהיה, לא היה בו די. לא היה קצין ביטחון במסגרייה ואין קיים כלל תפקיד של ממונה על בטיחות. העד סעיד זועבי, שהיה מדריך אחראי, לא עבר כלל קורס לבטיחות ותיאור הבטיחות בהוראות כלליות, אין בו די. ראה ע"א 285/73 [2] הנ"ל; ע"א 2061/90 [5], השופט חשין בעמ' .811 בענייננו, כאשר התובע כחניך אינו בגדר קטין חסר ישע או תלמיד במובן הרגיל (לא כעולה מהנסיבות העובדתיות בע"א 2061/90 [5] הנ"ל), יש משקל בתרומתו שלו גם בהיותו חניך באירוע. השווה דעת כבוד השופט חשין בע"א 2061/90 [5] הנ"ל, בעמ' 821, לעניין "אשם תורם" של קטין וגזור מכך לגבי התובע הקונקרטי שלפנינו (בנסיבות הדרך הדיונית המוסכמת לא אאריך). ח. סוף דבר: לעניין האחריות אני קובע כי התובע תרם ברשלנותו לאירוע התאונתי כדי 40אחוז, בנסיבות האירוע וכמבואר. .4באשר לנזק: כמבואר, התובע הינו צעיר יליד .1958ובהיות עברו הרפואי, לרבות הפגיעה בקרסול נושא הפגיעה בתאונה הנדונה, פרוש לפניי, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע כמפורט לקמן: א. בגין כאב וסבל (גלובלית) - 500, 7ש"ח. ב. בגין אבדן השתכרות בעבר (גלובלית) - 000, 5ש"ח. ג. בגין עזרת צד שלישי בעבר - 800, 1ש"ח. ד. בגין אבדן השתכרות בעתיד (אין זה המקום לחישוב אריטמתי - ראה חוות הדעת, ראה נ/ 2והפגיעות הקודמות - גלובלית) 000, 25ש"ח. אין מקום לפסיקה בגין ראשי נזק נוספים בעבר או בעתיד. סה"כ: 300, 39ש"ח, וכנגזר מקביעת האחריות: 580, 23ש"ח. מסכום זה יש לנכות את תשלומי המל"ל, כשהם משוערכים להיום, כפי ששולמו בפועל. הסכומים כאמור, לאחר ניכוי תשלומי המל"ל ובצירוף סך 500, 2ש"ח ומע"מ כדין כשכר טירחה, ישולמו לידי בא-כוח התובעת, תוך 21יום מקבלת פסק הדין על ידי בא-כוח הנתבעות, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הכשרה מקצועית