##רשלנות רפואית לאחר תאונת דרכים - מה הדין ?## את המלים "על-פי פקודת הנזיקין" שבסעיף 8 לחוק הפלת"ד אין לפרש בצורה צרה כך שהכוונה תהיה רק לעילת תביעה בגדר פקודת הנזיקין, אלא במובן הרחב יותר, דהיינו, לכל עילת תביעה שעניינה תביעת פיצויים, בין מכוח פקודת הנזיקין, בין מכוח חוזה, עשיית עושר או כל דין אחר. "פרשנות זו תקרב אותנו להרמוניה חקיקתית בין כל הסעיפים הדנים בייחוד העילה. שהרי המשמעות הבסיסית של ייחוד עילה היא ליצור הסדר מיוחד, במסגרת חוק אחד, לפתרון בעיה של תאונת דרכים; אין הכוונה לאפשר "תקיפת" המאטריה מכיוונים שונים אפשריים". רק פגיעה בזדון בחולה מנתקת את הקשר הסיבתי בין התאונות ובין הנזק. "זדון אינו בגדר הציפיות ובמיוחד לא בטיפול בחולים, אבל רשלנות או רשלנות רבתי – שאני… אדם הנפגע בתאונת דרכים מאושפז בדרך-כלל בבית-חולים לצורך קבלת טיפול רפואי. הטיפול הרפואי יכול להיות טוב או רשלן בדרגה זו או אחרת. אלה תופעות נפוצות, שאת הסיכון שבהם יש לצפות". ##רשלנות רפואית בניתוח לאחר תאונת דרכים:## ##בע.א. (עליון) 8535/01 ליפשיץ נ' בי"ח שיבא ואח'##, בתאונת דרכים שעבר המערער נגרם לו שבר בפרק ירך ימין שקובע ע"י מתכות ונפסקו לו ע"י מומחה רפואי 20% נכות לצמיתות. לאחר שניתן פסה"ד בתביעה שהגיש בגין התאונה נותח המערער להוצאת הקיבוע המתכתי ולטענת המערער התרשל הרופא המנתח במהלך הניתוח ונגרמה לתובע בשל כך פגיעה בעצב שהוערכה ע"י האורטופד מטעמו בנכות של 40%. המערער הגיש תביעת רשלנות נגד הרופא המנתח, ביה"ח ומשרד הבריאות (להלן: הנתבעים"), הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענה כי ההחמרה במצבו של התובע בגינו נותח נובעת מתאונת הדרכים, לפיכך יש לראות כל נזק הקשור לניתוח ככלול בעילה עפ"י חוק הפיצויים ולאור ההוראה בדבר יחוד העילה שבסע' 8 (א) לחוק דין תביעת הרשלנות להידחות. ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת המשיבים ודחה את התביעה על הסף. בקבלו את הערעור פסק ביהמ"ש: שלילת עילת התביעה עפ"י דיני הנזיקין הכלליים מכח עיקרון יחוד העילה שבסעיף 8 (א) כרוכה ושלובה בכך שהנפגע מוצא את פיצויו במסגרת חוק הפלת"ד. עקרון זה, של הסטת נטל הפיצוי מן המזיק אל מבטח הרכב, נועד לקדם את זכותו של הנפגע לפיצוי בגין מכלול נזקיו -יעיל וקצר, ללא קשר לשאלת האשם ובהתבסס על עקרונות של פיזור הנזק, יעילות וצדק חלוקתי. אולם, אין לפרשו כך שהוא ישלול מן הנפגע זכות ויותירו ללא פיצוי כלשהו בגין נזק שארע לאחר מיצוי העילה עפ"י חוק הפלת"ד . בשלילת הפיצוי בנסיבות כאלו אין כל צדק חלוקי, משום שהנטל כולו נופל על כתפי הנפגע, צדק מתקן בודאי שאין בו, משום שהמזיק יוצא פטור בלא כלום. האמור לעיל נובע גם מנוסח סעיף 8 (א) וגם מתכלית החוק. מהנוסח הוא נובע שכן לשון סעיף 8(א) היא "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה עפ"י חוק זה..."דהיינו, ההוראה חלה כל עוד מוקנית לנפגע עילה עפ"י ומשזו מוצתה (דהינו הנפגע פוצה) אין תחולה לעקרון . מתכלית החוק הוא נובע בשים לב לכך שהעיקרון הוא חריג לכלל לפיו לניזוק עומדת זכות להיטיב את נזקו מידי מי שגרם לו את הנזק. כחריג יש להפעיל את העיקרון רק באותם מקרים בהם הוא בא להגשים את תכליות ומטרות חוק הפיצויים . לפיכך, במצב דברים כגון זה שבפנינו כאשר העילה עפ"י הפלת"ד אינה קיימת עוד, אין קיום לאותם טעמים המצדיקים את שלילתה של העילה עפ"י דיני הנזיקין הכלליים. כל האמור מותנה בכך שבאירוע הרפואי הרשלני קרה כולו לאחר מצוי עילת התביעה עפ"י חוק הפלת"ד, ולא ניתן היה לצפותו, כך שלא יכול היה להיות חלק מעילת התביעה עפ"י חוק הפלת"ד . דומה שאין התייחסות בפס"ד למקרים שבהם הרשלנות הרפואית, שלא ניתן היה לצפותה, ארעה לפני פיצוי הנפגע. אלא למקרים בהם היא נתגלתה רק לאחר הפיצוי (לאחר מיצוי עילת התביעה עפ"י חוק הפלת"ד). יש לעשות אנלוגיה מסעיף 89 לפק' הנזיקין (נוסח חדש) ובמקרה כזה לראות את אירוע הרשלנות כאילו ארע ביום שבו נתגלתה הרשלנות. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##טיפול רשלני אחרי תאונת דרכים## ##בת"א (חי') 633/92, גנטוס נ. "הסנה" בע"מ ואח'##, הנפגע עבר ניתוח קטיעת רגל כתוצאה מהתאונה אף שפציעתו היתה קלה. בית-המשפט דחה את טענת המבטחת, לפיה ניתק הקשר הסיבתי בין התאונה והקטיעה ופסק: 1. הטיפול הרפואי שהביא לקטיעה אמנם היה רשלני, אך הרשלנות היתה על גבול של שיקול-דעת מוטעה והיא מסוג הטעויות העולות לקרות לכל בעל מקצוע. 2. המדיניות המשפטית העומדת מאחורי חוק הפלת"ד היא להביא לפיצוי מהיר של נפגע תאונת דרכים מבלי שיצטרכו לבזבז זמן לדיון בבעיות של אחריות. מדיניות זו מביאה כלך שגם רשלנות רבתי בטיפול בנפגעי תאונות דרכים תימצא בגדר הסיכון שיצר השימוש. ##בת"א (שלום-חי') 20863/98, עזבון המנוחה רובין ז"ל ואח' נ. מדינת ישראל ואח',## כתוצאה מהתאונה הועברה הנפגעת לבית-החולים. התובעים הגישו תביעה כנגד המדינה בעילת רשלנות מקצועית רפואית גסה וחמורה ביותר של בית-החולים, העולה כדי הפרה חוזה (במפורש או מכללא) שהיה לבית-החולים עם המנוחה. בית-המשפט קיבל את עתירת המדינה למחוק את התובענה נגדה על-הסף בקובעו כי לאור סעיף 8 (א) לפלת"ד בדבר ייחוד העילה, אין לתבוע את בית-החולים והניסיון לערוך אבחנה בין "רשלנות סתם" לבין "רשלנות רבתי" והניסיון הנוסף לערוך אבחנה בן ייחוד העילה באשר "לעילה בנזיקין" לבין "עילה בחוזים" נגועות בסכנת "קרן הצרעות" של בירור שאלת האחריות לתאונה על-פי פקודת הנזיקין, מפניהן התריע בית-המשפט העליון. אולם "אין לשלול עילה חוזית כאשר מדובר במערכת עובדתית אחרת החיצונית לתאונת דרכים או לעוולה שאין כל חפיפה בינה לבין מעשה עוולה". למשל, אם מוסך לתיקוני רכב מתחייב לפצות את בעלי הרכב בגין כל נזק שייגרם ובמהלך ביצוע נסיעת מבחן במוסך, נפגע הולך-רגל והלה מגיש תביעה נגד בעל הרכב כמתיר השימוש, יכול שתהיה לבעל הרכב זכות חוזית לתבוע את בעל המוסך בתביעת שיפוי הנתמכת על ההסכם ביניהם. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##רשלנות רפואית לאחר תאונת דרכים - ייחוד עילה:## א. מהות התובענה: ביום 30.3.86 נפגעה המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה") בתאונת דרכים. כתוצאה מהתאונה נגרמו לה פגיעות ושברים בחלקים שונים של הגוף והיא אושפזה בבית החולים "קפלן" השייך לנתבעת 2(להלן: "בית החולים"). עד לתאריך 10.4.86אושפזה המנוחה במחלקה לטיפול נמרץ, ולאחר מכן הועברה למחלקה האורטופדית משם השתחררה בתאריך .25.5.86(ת/1, ת/2) עם המלצה למנוחה של ארבעה חודשים. ביום 9.9.86 חשה המנוחה ברע ואושפזה שוב. בבית החולים אובחנה דלקת כבד נגיפית מסוג b(צהבת). המנוחה נפטרה בבית החולים ביום 15.9.86(ת/14, ת/5). מכאן התובענה. ב. הפלוגתאות בין הצדדים: במהלך קדם המשפט הוצבו לדיון הפלוגתאות הבאות: - נושא היריבות או ייחוד העילה; - כתוצאה ממה נפטרה המנוחה; - אחוזי הנכות של המנוחה; - גובה הנזק. ג. עילות התביעה התביעה נגד הנתבעת 1הוגשה במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשנ"ה-.1975 התביעה נגד הנתבעת 2 נסבה על שתי עילות: האחת - תביעה בגין רשלנות רפואית; השניה - תביעה בגין הפרת חוזה למתן טיפול נאות בינה לבין המנוחה. התביעה נדונה ביחד עם הודעת צד ג', שלגביו היתה עילת התביעה חוזית במובן של אספקת מנות דם שהיה בהן נגיף צהבת; וברשלנות - על כי צד ג' לא נקט אמצעי זהירות שפורטו בסעיף 3להודעה כדי שמקרה כזה לא יקרה. ד. היריבות או ייחוד העילה: גורס בא-כוח התובע, כי לאור סעיף 8(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יש לו זכות לתבוע מכוח כל דין אחר, מי שיכול לחוב לנזק שאירע, ובלבד שאותו דין אינו פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בטעם זה הוא מצדיק את תביעתו כנגד הנתבעת 2בעילה חוזית. באי-כוח הנתבעת 2וצד ג', לעומתו גורסים, כי סעיף 8הנ"ל מאפשר תביעה רק מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולכן דין התביעה נגדם להידחות. ברוח זו הוגשה בזמנו בקשה לרשמת (המ' 5552/90) שנדחתה מהטעם שקיימת לתובעים עילת תביעה נפרדת בגין רשלנות רפואית. כותרתו של סעיף 8(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היא: "ייחוד העילה", ומילותיו כדלקמן: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון". י' אנגלרד בספרו, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הוצאת יהלום, ירושלים) 147, מגיע לכן למסקנה כי: "עילת תביעה שאינה בנזיקין, במובן הרחב, אינה נשללת על ידי סעיף 8לחוק, גם אם היא מבוססת על נזק גוף. העילה החשובה ביותר היא העילה החוזית העשויה להתקיים בנסיבות רבות". ברוח דומה מתבטא גם פ' גולדשטיין בספרו, ביטוח נפגעי תאונות דרכים, בעמ' 34-.35 עיון בחוקים אחרים המתייחסים לנושא ייחוד העילה מגלה דרך התבטאות שונה של המחוקק בנושא זה. סעיף 10לחוק התובלה האוירית, תש"ם-1980, קובע, כי אחריות המוביל לפי חוק זה "תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". מסעיף 10הנ"ל עולה בבירור, שלא ניתן לתבוע לפי שום דין אחר, בשום עילת תביעה, שיכולה להיות מכוח חוק התובלה האוירית. מסקנה ברורה דומה ניתן להסיק גם מסעיף 26לחוק רישום ציוד וגיוסו לצה"ל, תשמ"ז-1987, הקובע שעילת תביעה כלפי המדינה או שלוחיה בשל נזק שנגרם לציוד שגויס, הוצאות ורווחים שנמנעו, תהיה רק לפי הוראות חוק זה. ההשוואה בין הוראות יחודיות אלה לבין הוראה הקיימת בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עשויה להביא לשתי מסקנות הגיוניות אפשריות: המסקנה הראשונה היא זו שאליה הגיעו המלומדים אנגלרד וגולדשטיין, אשר, מן הסתם, פירשו את הסעיף כלשונו. לשון הסעיף אינה שוללת תביעה שאינה תביעה המבוססת על פקודת הנזיקין. לכן הפרשנות המילולית יכולה להוביל למסקנה כי אם קיימת עילת תביעה בדיני החוזים או בדין אחר שאינו פקודת הנזיקין - ניתן לתבוע על פיה. המסקנה ההגיונית השנייה שיכולה להיות היא זו, כי במקרים של ייחוד העילה רצה המחוקק ליצור מסגרת אחת, יחידה ועצמאית, לאפשרות תביעה, מתוך שהוא שואף להגיע להרמוניה חקיקתית בנושא של ייחוד העילה. הדבר צלח בידיו בחוקים "בעייתיים" כמו חוק התובלה האוירית, העלול להתנגש עם אמנות בינלאומיות, וחוק לרישום ציוד הנדסי, שעל פיו ה"פרטנר" לתביעה הוא הריבון - המדינה. לכן לשונו בשני חוקים אלה היא בהירה, וניסוחו מעל לכל ספק. הקפדה לשונית כזו לא נתקיימה בחוק פנימי, שאין הריבון כרוך בו כדבר שבשגרה, דהיינו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כך שנותרת הקושיה, האם יש לפרש את חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים פירוש מילולי; או שמא דווקא לנוכח שני החוקים הייחודיים שצוינו לעיל, יש להעדיף את הפירוש הסומך על תכלית החקיקה, של ההרמוניה החקיקתית, במצורף למטרת חקיקתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולהגיע למסקנה שגם חוק זה הוא, וצריך להיות, החוק היחיד שמטפל בתאונות דרכים על כל הזוויות המשפטיות והעובדתיות שתאונה כזו יכולה ליצור, מבלי "לפזר" את המתדיינים על פני חוקים ועילות תביעה חלופים?! השאלה עלתה אגב אורחא ב-ת"א (ב"ש) 243/78 [4], בעמ' .73השופטת דורנר התייחסה אגב אורחא כברור וכמובן מאליו לכך שחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו שולל אפשרות תביעה בחוזים. עם זאת, לאחר שבדקה את תכלית החקיקה של החוק, דעתה היתה שהוא מגביל את סכום הפיצוי שייפסק לגובה הפיצויים שנקבע החוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לכן הגיעה שם למסקנה כי בין שהתביעה בחוזים ובין שהיא בנזיקין - התוצאה הכספית של היקף הפיצויים תהיה שווה. באת-כוח התובעת מבחינה לענייננו ומציינת, כי בעוד שבעניין רצון [4] לעיל היו הצדדים אותם צדדים ורק עילות התביעה היו חלופיות, הרי בענייננו כאן, לא תחול ההגבלה של תקרת הפיצויים לפי חוק הפיצויים, באשר עילת התביעה החוזית מופנית כלפי צד אחר - בית החולים - שלא הוא אשר גרם בפועל לתאונה, ושאינו נתבע לפי חוק הפיצויים. יש שמעשה מסוים גורם לעוולה אזרחית ולהפרת חוזה כאחד. במקרה כזה רשאי הנפגע לבחור לתבוע על פי העילה החוזית או על פי העילה הנזקית (צלטנר, דיני החוזים של מדינת ישראל, בעמ' 7; טדסקי, אנגלרד, ברק חשין, דיני הנזיקין, בעמ' 45) בסעיף 8לחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, הפקיע המחוקק את האפשרות לתבוע לפי דיני הנזיקין, כשהוא משתמש במינוח: "פקודת הנזיקין". אילו ניתן היה לתבוע לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא היתה התביעה מוגבלת בסכום, ברם התובע היה חייב להוכיח היעדר רשלנותו, או רשלנות תורמת מטעמו. לעומת זאת, בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הוגבלה תקרת הפיצוי "כתמורה" לכך שלא ייטען כנגד הנפגע נושא הרשלנות או הרשלנות התורמת. נראה לי, לכן, כי הפנייתו של סעיף 8לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אל פקודת הנזיקין, באה כדי להביע את עמדת המחוקק שעילת תביעה שעניינה נזיקין, ושהאפשרויות הגלומות בה עשויות לעלות מבחינה כספית על התביעה לפי חוק הפיצויים - חסומה. תכלית זו שעלינו לקרוא בחקיקה, מביאה אותי למסקנה שאין לפרש את המילים: "על פי פקודת הנזיקין" בצורה צרה כך שהכוונה תהיה רק לעילת תביעה בגדר פקודת הנזיקין, אלא במובן הרחב יותר, דהיינו לכל עילת תביעה שעניינה תביעת פיצויים, בין מכוח פקודת הנזיקין, בין מכוח חוזה, דיני עשיית עושר או כל דין אחר. פרשנות זו תקרב אותנו להרמוניה חקיקתית בין כל הסעיפים הדנים בייחוד עילה. שהרי המשמעות הבסיסית של ייחוד עילה הוא ליצור הסדר מיוחד, במסגרת חוק אחד, לפתרון בעיה שמקורה תאונות דרכים; אין הכוונה לאפשר "תקיפת" המאטריה מכיוונים שונים אפשריים. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יצר הסדר חדש וסגור של תשלום בהיעדר בחינת האשם. המחוקק היה מעוניין שהנפגע בתאונת הדרכים ימצא את סעדו במהירות, מבלי שבמסגרת הדיון, בין כלפי הנפגע ובין כלפי צד אחר, תעלה שאלת הרשלנות שלו או הרשלנות הרפואית, נושאים שמדרך הטבע מאריכים את משך ההתדיינות, ומחטיאים את אלמנט הפיצוי המהיר ואפשרויות השיקום של הנפגע בתאונת דרכים. לכן גם הטיעון שהעלתה באת-כוח התובעת, כי המדובר בצד שלישי, אין לו רבותא. כי אם נמשיך את קו המחשבה של השופטת דורנר, גם לתביעה כלפי צד שלישי, שלא היה מעורב ישירות בתאונה, נראה שיהיה עלינו להגיע למסקנה כי תמורת "ויתור" על הוכחת אלמנטים נזקיים טהורים, בא איזון בצורה של משפט מהיר שבו יש תקרה לסכום הפיצויים. מכאן, אני מתחזקת במסקנתי הקודמת. לא רק הפרשנות התכליתית וההרמוניה החקיקתית צריכים להוביל למסקנה שייחוד העילה משמעו תביעה רק על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וברוח החוק, אלא גם התוצאה הכספית המוגבלת בתביעה שיסודה אירוע לפי חוק הפיצויים צריכה לגרום לכך שלא תינתן אפשרות תביעה מכוח דינים אחרים. בבחינת: "מה לי צד קרוב, ומה לי צד שלישי, מה לי דין החוזים ומה לי עשיית עושר, אם איני יכול לתבוע מעבר לסכום הקבוע בחוק הפיצויים, ואיני יכול להגדיל את הפיצויים הכספיים הקבועים בחוק על ידי תביעה בעילה שונה מכוח דין שונה וכנגד אדם אחר?" לאור כל האמור לעיל אני קובעת, כי אין לתובעים עילת תביעה בנזיקין כנגד הנתבעת .2 נותר לבדוק את הטענה בדבר עילת התביעה האחרת והיא, אם קמה לתובעים עילת תביעה בנזיקין במידה שקיימת רשלנות רבתי בטיפול הרפואי בתובעת, רשלנות שהיה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים וחובתה של הנתבעת 1לבין מות המנוחה. על כך להלן. ה. כתוצאה ממה נפטרה המנוחה? בסיכומיה של באת-כוח הנתבעת 1לא מציתי טענה שלפיה אין זה ברור, ממה נפטרה התובעת. לאחר שמיעת מכלול הראיות, מכלול הראיות, עולה בבירור, כי התובעת קיבלה עירויי דם ופלזמה כתוצאה מתאונת דרכים בה היתה מעורבת, ונפטרה כתוצאה מצהבת זיהומית, שחיידקיה היו בהם. על כן אני קובעת כי אכן זו היתה סיבת הפטירה. .1האם היתה רשלנות בטיפול הרפואי? טוענת באת-כוח הנתבעת 1, כי הטיפול הרפואי שאותו קיבלה התובעת בבית החולים היה טיפול רפואי רשלני, שניתק את הקשר הסיבתי שבין אישפוזה של התובעת בבית החולים לאחר התאונה לבין פטירתה. אשר על כן יש לחייב את הנתבעת 1רק בגין ששת החודשים הראשונים שלאחר התאונה (עמ' 2לסיכומים). ב-ת"א (חי') 933/86 [5], בעמ' 53, הביעה השופטת שטרסברג-כהן את דעתה: "אני בדעה כי במקרה בו 'מתערבת' רשלנות רפואית במהלך טיפול במי שנפגע בתאונת דרכים, כשהצורך בטיפול נובע מן התאונה, אין הקשר הסיבתי מתנתק עקב הרשלנות הרפואית, כאשר הרשלנות איננה מגעת כדי רשלנות גסה או חמורה, כפי שקבעתי לעיל". בהתייחסה ל-ת"א (י-ם) 19/59, 161/61[6] היא מציינת: "בפסק הדין מצוייה סקירה מקפת של נושא 'הגורם הזר המתערב' ושאלת ניתוק הקשר הסיבתי, בעיקר במקרים של רשלנות רפואית המתרחשת בין אירוע התאונה לבין אירוע הנזק הסופי, וכעולה מהפסיקה ומדברי המלומדים המובאים שם, אין תמימות דעים בנושא זה, אף כי המגמה היא שלא לראות את הקשר הסיבתי כמתנתק ע"י רשלנות רפואית. בכך מצטרף בית המשפט שם להשקפתו של המלומד גלנוויל וויליאמס, לפיה אין ניתוק של קשר סיבתי בין תאונה לבין נזק סופי, אם היה גורם מתערב שהתבטא בטיפול רפואי רשלני" (עמ' 51לפסק הדין בעניין שוקיר נאדיה [5]) השופטת שטרסברג-כהן מנמקת מדוע בחרה בעמדה זו בכך ש"מבחן הסיכון" שננקט ב-ע"א 358/83 [1] מתאים לבחינת התוצאות של שימוש ברכב, אבל לא תוצאות של התערבות רפואית; לכן יש, לדעתה, לעשות שעטנז בין: "שימוש בשכל הישר, ההגיון, חוש הצדק והמדיניות המשפטית " ... (ע"א 4/80 80[2]) ולהגיע למסקנה כמסקנתה. המבחנים מקובלים גם עליי, אלא שאני מגיעה לתוצאה שונה. אדם הנפגע בתאונת דרכים מאושפז בדרך כלל בבית-חולים לצורך קבלת טיפול רפואי. הטיפול הרפואי יכול להיות טוב או רשלן בדרגה זו או אחרת. אלה תופעות נפוצות, שאת הסיכון שבהן יש לצפות. מדוע שטיפול טוב לא ינתק את הקשר הסיבתי, טיפול רשלן לא ינתק את הקשר הסיבתי, ואילו טיפול המגיע לכדי רשלנות גסה ינתק קשר סיבתי בין התאונה לבין התוצאה? הייתי נכונה לקבל את העמדה, שפגיעה בזדון בחולה מנתקת את הקשר הסיבתי, ואז יש לכך גם מקבילה הגיונית עם האמור בסעיף 8לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובע כי החוק לא יחול אם נגרמה התאונה במתכוון על ידי אדם אחר. זדון אינו בגדר הציפיות, במיוחד לא בטיפול בחולים. אבל רשלנות או רשלנות-רבתי - שאני. לכך יש להוסיף את העובדה שחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מציב את אלמנט הציפיה לקרות התאונה או האשם בגדר הערכים המנחים אותו. הייתי מגדירה אותו כחוק "מתימטי": קרתה תאונת דרכים, נגרם נזק - הפוגע ישלם. מכיוון שניתק עצמו מדיני הנזיקין, מהאשם, מרשלנות תורמת ומציפיות בהקשר לאירוע התאונה, הדבר היחיד שצריך לשאול הוא: אם הנזק שנגרם הוא בגדר אפשרות שהתאונה יצרה. ב-ע"א 237/72 [3] בעמ' 472נאמר: "ואולם לא כל סיבה נוספת שהצטרפה אל השרשרת ונעשתה לחוליה הימנה, מפסיקה את הקשר. הדבר תלוי בכך אם יש לייחס לסיבה החדשה חשיבות כזאת שמן הראוי להפקיע בגללה כוחן של הסיבות הקודמות ולשחרר מן החבות אדם הנושא באחריות לאותן סיבות." השופט קציר הביע עמדתו: "משגרמה תאונת דרכים לנזק, אין לראות במעשהו של אחר, או במעשה של כח עליון, משום הפסקת הקשר הסיבתי, במובן זה שכל אשר אירע אחרי אותו מעשה אינו נמצא עוד בקשר סיבתי עם תאונת הדרכים". (ת"א (חי') 573/82 [7], פורסם בספרו של צלטנר, חובות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (תוספת שלישית) 184(כא)). גם השופט א' ריבלין בפסק הדין ת"א (ב"ש) 38/92 [8], הביע דעתו, כי רשלנות רפואית אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין תוצאתה לבין תאונת הדרכים. גם לעמדתי אחת התוצאות הצפויות האפשריות של תאונת דרכים היא אישפוז בבית-חולים וקבלת טיפול רפואי זה או אחר. כל סוג של טיפול שאינו זדוני, לא ינתק את הקשר הסיבתי בין מה שקרה בטיפול זה לבין התאונה שהביאה לצורך בטיפול. לאור עמדתי זו, ניתן להגיע כבר עתה למסקנה כי בין אם היתה רשלנות רפואית זעירה או רשלנות רפואית גסה בטיפול הרפואי, אין הדבר מנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות זו לבין התוצאה שנגרמה בעקבותיה, ואין הדבר פוגם בחוליות המקשרות אירוע זה לתאונת הדרכים. ברם, למען שלימות התמונה אבדוק אם עובדתית היתה רשלנות בטיפולה של הנתבעת 2, באופן שלפי הדעה "המקלה" היא היתה עשויה לנתק את הקשר הסיבתי שבין תאונת דרכים לבין המוות שנגרם, ובכך אולי ליצור עילת תביעה ישירה כנגדה. מנות הדם והפלזמה שניתנו למנוחה התקבלו מבנק הדם של מד"א - הוא צד ג'. על ההליכים לקבלת המנות האמורות ניתן ללמוד מעדותה של ד"ר איילת שנער, מנהלת בנק הדם בארץ (עמ' 39). עדה זו העידה כי כל מנת דם נבדקה, לפי הנחיות שהוציא משרד הבריאות; בין היתר, נבדקה גם אפשרות של נגיפים מסוג צהבת ,bבשיטת "אליינה", "שזו השיטה המקובלת בכל רחבי העולם בבנקי דם גדולים כמו שלנו". כל מנת דם נחתמת ומקבלת אישור שנבדקה. בצורה כזו מועברת מנת הדם לבית החולים. למרות שזו השיטה היעילה הידועה, הבדיקה אינה בדרגת ודאות של %100, אלא בדרגת ודאות של - % 98- % 99(עמ' 34). גם פרופ' לבוא העיד: "אין היום שום דבר בעולם שיכול להבטיח לנו במאה אחוזים שלמים הדבקה, קל וחומר לגבי שנת 1986". מרישומי בית החולים עולה כי המנוחה קיבלה מנות דם שעליהן נרשם מטעם מד"א כי הן תקינות. אפילו רישומי בית החולים באשר למספר המנות לא היו תקינים; אפילו הגיב בית החולים לאחר המעשה, בהפגינו התנהגות חסרת רגישות ואוזלת יד לאתר את תורמי הדם והפלסמה (ת/10) - אין בכך כדי להעיד שהטיפול במנוחה היה רשלני או כי הדבר השפיע על עצם בדיקתן של מנות הדם והפלסמה. איני סבורה כי היה על בית החולים לבדוק בשנית את מנות הדם והפלסמה. החובה היחידה שהיתה מוטלת עליו, ובה עמד, היתה להתאים את עירוי הדם והפלסמה לסוג דמה של המנוחה. לא ייתכן שהמערכת הרפואית לא תוכל להסתמך על בדיקות הנעשות בתוכה או בשבילה, ותצטרך להפסיד זמן רב, ואולי גם חיי אדם, כשהיא שבה וחוזרת על בדיקות שכבר ביצעו מומחים לדבר. אשר על כן, אני מגיעה למסקנה, כי הנתבעת 2לא התרשלה בטיפול שנתנה לתובעת. גם צד ג' לא התרשל בבדיקת מנות הדם והפלסמה שסיפק לנתבעת 2, והמקרה המצער שקרה היה במסגרת אותו אחוז מזערי של האפשרות לתקלה, שאינה יכולה להתגלות אפילו בבדיקה דקדקנית. לאור כל האמור לעיל אני דוחה, כבר בשלב זה, את התביעה נגד הנתבעת 2, וכתוצאה מכך נדחית גם התביעה נגד צד ג'. ז. גובה הנזק: 1. לעניין כאב וסבל המנוחה אושפזה במשך 54ימים. בגין תקופה זו עליה לקבל את הסכום הקבוע בדין. הסכום ישוערך להיום, ויישא ריבית מיום התאונה ועד היום. למנוחה לא נקבעה נכות צמיתה, שכן היא נפטרה בתקופת ההחלמה. גורסת באת-כוח התובעת לאור זאת כי סביר להניח שהנכות שהיתה נותרת למנוחה היתה בשיעור מינימלי של % .30ייתכן שכך הוא, ברם למטרה זו היה צורך בחוות דעתו של מומחה שיעריך זאת. הדבר לא נעשה. אשר על כן כל שבסמכותו של בית המשפט לעשות הוא להכיר לעזבון המנוחה ללא כל הוכחה בנכות צמיתה של %10, וכך אני קובעת. 2. הוצאות נסיעה בעלה של המנוחה העיד, כי בתקופת אישפוזה של המנוחה נסע מדי יום, פעמיים ביום, מכפר הנגיד לבית-חולים קפלן ובחזרה. באת-כוח התובעים חישבה סכום של 770, 6ש"ח, נכון ליום הסיכומים. פריט זה לא נתבע ישירות בכתב התביעה, ברם ניתן לכוללו בהחלט בפריט הדן במצבה, בנסיעות וכיו"ב. קבלות לא הוגשו, ברם אמינה עליי עדות העד. אשר על כן, אני אומדת את סך כל הנסיעות בסכום כולל של 000, 4ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. הסכום יישא ריבית והצמדה כדין. 3. הוצאות פיסיותרפיה בעלה של המנוחה העיד, כי היא קיבלה טיפולי פיסיותרפיה עם שובה הביתה. הטיפולים ניתנו בחודשים יוני עד ספטמבר, ארבע פעמים בשבוע, בעלות של 50ש"ח. קבלות לא הובאו, למרות עדות התובע שיש לו קבלות בגין טיפולים אלה. פריט זה לא נטען במפורש בכתב התביעה, אך החזית הורחבה בכך שהעד העיד בנושא זה. מכיוון שסך כל הסכומים שהוצאו אינו ברור מחד גיסא, ומאידך גיסא, אני מאמינה לעד שהמנוחה אכן קיבלה טיפולים כאלה, אני אומדת את סך כל ההוצאות בגין הטיפולים בסכום של 000, 8ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. הסכום יישא ריבית והצמדה כדין. 4. עזרת צד שלישי בבית בעלה של המנוחה העיד, כי העסיק עוזרת למשך שש שעות ביום. בתשובה לשאלון נאמר שהוא העסיק עוזרת רק למשך חמש שעות ליום. ברור שעדותו מהווה שיחזור שאינו מדויק של מה שעבר עליו ומה שעשה. נראה, שאין קיימת מחלוקת גם בין הנתבעים כי היה צורך בעזרה במשק הבית, הן בתקופה בה שהתה המנוחה בבית החולים והן בתקופה שלאחר מכן. על כן הנתבעת 1מציעה, לכן, לפסוק בראש פרק זה סכום של 500, 3ש"ח. נראה לי, כי ניתן לבצע את החישוב לפי המינימום העולה מעדותו של העד מלמד בהקשר להעסקת עזרה. אין מחלוקת, כי מדובר בעזרה מאסיבית ובטיפול יומיומי בבית ובבני המשפחה. אשר על כן, מקובלים עליי חישובי באת-כוח התובעים לעניין זה, דהיינו שעל הנתבעת 1לשלם לתובעים את הסכום של 010, 18ש"ח נכון ליום .1.12.94הסכום יישא ריבית והצמדה כדין מאותו מועד ועד לתשלום בפועל. 5. הפסד הכנסה בגין עזרת המנוחה בכרם בעלה של המנוחה העיד כי המנוחה עבדה בכרם המשותף. בדיווח לביטוח לאומי צוינה המנוחה כעצמאית (עמ' 12). עת/4, עובד חברת "נחלים", העיד שהחל משנת 1985כל ההכנסות רשומות על-שם התובע 2לבדו (עמ' 23). טוען בא-כוח התובעים כי הדיווח לרשויות המס אינו מכריע בנקודה זו, שכן מדובר בבני זוג, שבין כה וכה מחשבים את הכנסתם ביחד לצורכי המס. מהראיות עולה, כי המנוחה היתה אשת חיל, בעלת הכשרה מקצועית בחקלאות, עם ניסיון רב בעבודה מעשית הן בבית הוריה והן לאחר מכן במשק המשותף עם בעלה. היא נחשבה באזור כמומחית לגידול ענבים. כתוצאה מהתאונה שאירעה לה, נאלץ התובע לעדותו - האמינה עליי - לשכור פועלים רבים יותר משנהג בעבר, עקב היעדרותה מהעבודה. כמו כן הוא עצמו נאלץ להיעדר מהעבודה כדי לשהות עימה ולטפל בה. האם נגרם לתובעים נזק כתוצאה מכך? מהנתונים שהובאו לפני עולה תשובה שלילית. המנוחה נפצעה ביום .30.3.86ב-1.4.86 החלה שנת המס 1986 שהיתה שנה קצרה בת תשעה חודשים (עמ' 22). בשנה זו השתכר התובע 877, 39 ש"ח, בעוד שבשנה הקודמת, בעבור 12חודשים, הוא השתכר 203, 32ש"ח. כך לפי עדותו של ע"ת/4, מר שמעון הרשהורן, יועץ המס של חברת נחל בע"מ. עד זה הוסיף כי: "התנודות בחקלאות הן גדולות מאד. זה תלוי באקלים ובעונות וכו' "... (עמ' 22). לאור ראיות אלה, אני מגיעה למסקנה כי התובעים לא הצליחו להוכיח שדווקא היעדרותה של המנוחה מהמשק גרמה להפסד הכנסה. אשר על כן אני דוחה את התביעה בראש פרק זה. 6. הוצאות קבורה ומצבה בעלה של המנוחה העיד על הוצאות הקבורה והמצבה. בעבור מצבה שילם 350, 1ש"ח ובעבור חריטה אומנותית שילם סכום 000, 2דולר. הנתבעים מוכנים לשאת רק בהוצאות המצבה. אין דעתי כדעתם. היתה עדות בדבר הוצאות מסוג כזה, ואין לאמר שזו אינה הוצאה סבירה ומקובלת שעל מזיק לשאת בה. מכיוון שחישובי בא-כוח התובעים לא נסתרו לעניין זה, אני קובעת שעל הנתבעת 1לשלם את הסכום של 120, 7ש"ח, נכון ליום .1.12.94הסכום יישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. 7. עזרה בבית עד לנישואיו של האלמן בתאריך 30.8.88 נישא האלמן בשנית. כחצי שנה לפני כן הוא עבר להתגורר עם אשתו השנייה בירושלים (עמ' 9). את חישובי הפסדי תמיכה וכעזרה במשק הבית לאלמן יש לחשב עד לנישואיו השניים כעיקרון, ובמקרה שלנו, עד לחצי שנה לפני נישואיו, שאז כבר ניהל משק בית משותף עם אשה אחרת. אשר על כן אני קובעת שעל הנתבעת 1לשלם בגין ראש פרק זה סכום של 560, 7ש"ח. הסכום נכון למועד 16.2.88 (תאריך ממוצע לחישוב) ויישא מאותו עת הצמדה וריבית כדין. מסך כל פיצויי התלויים בעבור הפסדי תמיכה ועזרת צד שלישי יש לנכות את הפיצויים בגין קיצבת השאירים שקיבלו מהמוסד לביטוח לאומי על פי ת/ .13 הסכום יישא ריבית והצמדה כדין ממועד ת/ 13ועד למועד הקיזוז. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת 1 לשאת בשכ"ט עו"ד תאונות דרכים בגובה של % 13 מסך כל הסכומים שנפסקו בפסק-דין זה (לפני הקיזוז). התובעים ישלמו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד לנתבעת 2 בגובה של 500, 3 ש"ח. הנתבעת 2 תשלם לצד ג' הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בגובה של 500, 3 ש"ח. כדי למנוע התחשבנות כפולה התוצאה היא שהתובעים ישלמו ישירות לצד ג' את הסכום הנ"ל.רפואהתאונת דרכיםתביעות רשלנות רפואיתייחוד עילהרשלנות