תאונת דרכים של חיילת ללא רישיון נהיגה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים של חיילת ללא רישיון נהיגה: המערערת הגישה תביעה להכרת זכות, לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] תשי"ט-1959, לגבי חבלות שנגרמו לה בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 17.4.90. המשיב הכיר בזכויותיה ונקבעה לה נכות צמיתה בשיעור 10 אחוז בגין צלקות בפניה, ונכות צמיתה נוספת בשיעור 10 אחוז בגין הפרעה לתנועות ברך רגל שמאל. דא עקא שהמערערת לא דיווחה למשיב בעת הגשת התביעה, כי היא זו שנהגה ברכב שעימו אירעה התאונה, וכן שבאותה עת טרם קיבלה רשיון נהיגה, היינו, נהיגתה היתה ללא רשיון נהיגה כחוק. משגילה המשיב את העובדות לאשורן, שלח למערערת הודעה על פיה בוטלה ההכרה בזכויותיה. או אז הגישה המערערת ערר נכים (165/98) שנשמע בוועדת ערר לפי חוק התגמולים בבית משפט השלום בחיפה בראשות השופט יצחק כהן, ס. נשיא. ועדת הערר קבעה כי לא יכולה להיות מחלוקת שלא היה לתאונת הדרכים כל קשר לשירותה הצבאי של המערערת, וכי בעת התאונה ביקשה המערערת להיטיב עם ידידיה, בעלי עסק סמוך לבסיס בו שירתה, ולקנות עבורם פיתות. כאמור, משנודעו למשיב נסיבות התאונה, הודיע זה למערערת (בהחלטה מתאריך 1.2.98), כי הוא מבטל את החלטתו הקודמת בדבר ההכרה בזכויותיה לפי החוק באשר: "החבלה בתאונת הדרכים מ- 17.4.90, לא אירעה עקב השירות הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". כן הוסיף המשיב וקבע בהחלטתו זו: "החבלה אירעה בעת שנהגת ללא רשיון וברכב ללא ביטוח". כאמור, על החלטה זו הוגש הערר בפני ועדת הערר וזו דחתה את הערר בקובעה שהמערערת הטעתה את המשיב בכך שכאשר הגישה את תביעתה להכרת זכותה, ציינה פרטים בלתי מלאים ובלתי מדוייקים של העובדות והשתלשלות העניינים הקשורים לחבלה. ועדת הערר קבעה (ראה סעיף 10 להחלטתה) כי המערערת לא גילתה למשיב את כל העובדות הדרושות לעניין, לא כפי שנדרשה בטופס התביעה, ולא כפי שהיה עליה לעשות מכח החובות הכלליות החלות עליה לפי חוק הנכים וחוק החוזים, ומכאן שהחלטת המשיב לביטול הכרתה, היתה מוצדקת והיה רשאי המשיב לבטל את ההכרה כאשר התברר לו שהמערערת לא גילתה לו את כל העובדות הצריכות לעניין. נזכיר עוד כי וועדת הערר החליטה כי המערערת לא נפגעה עקב שירותה, ואפילו היתה נפגעת עקב שירותה, לא היתה זכאית להכרה עפ"י חוק הנכים, באשר התנהגותה היתה, "התנהגות רעה חמורה" כמשמעות הדבר בסעיף 9 לחוק. מכאן שהמשיב, כאשר נחשפו הראיות בפניו לגבי התנהגותה של המערערת והנסיבות בהן נפגעה, היה רשאי לפעול עפ"י סעיף 35 לחוק ולבטל את החלטתו הקודמת שהיתה שגויה מפאת שהמערערת לא גילתה את הפרטים אותם היה עליה לגלות, ולהעמיד תחתיה החלטה חדשה ונכונה, כפי שאכן עשה בפועל. ב"כ המערערת בסיכומיו בכתב מיום 23.12.99, סבור כי נגרם עוול למערערת וזאת משום שב"כ המערערת לא קיבל תצהיר או עדות מצד נציגי המשיב כדי לחקרם ולהוכיח כי לא היתה פה שום טעות. קצין התגמולים בחר שלא להעיד בתיק וגירסתו לא עמדה במבחן היחיד שקיים במשפט והוא החקירה הנגדית, ומכאן שוועדת הערר קיבלה את גירסת המשיב מפי עורך דינו בלבד. בנסיבות אלה סבור ב"כ המערערת, דין החלטת המשיב להתבטל ויש להחזיר את ההכרה הראשונית במערערת על כנה. סעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) קובע כי קצין התגמולים רשאי לתת החלטה חדשה, אף אם ניתנה בה בעבר החלטה סופית וזאת בין השאר אם הוכח, כי ההחלטה הראשונה, בטעות יסודה. כאן נציין כי נפתח בעניין תיק משטרה ובהודעה שמסרה המערערת במשטרה, הודתה שנהגה בזמן המקרה ללא רשיון נהיגה. גם בתצהיר שהגישה המערערת לועדת הערר, נאמר כי המכונית בה נהגה לא היתה שייכת לה, אלא לבעלי עסק שליד הבסיס והיא נתבקשה על ידי בתם של בעלי העסק "לעשות לה טובה ולהביא פיתות". חוק הנכים בא להעניק זכויות רק למי שעומד במבחן כפול של תוך כדי השירות ועקב השירות. סבורים אנו, כפי שסברה גם ועדת הערר, כי קניית פיתות לבעלי עסק סמוך, תוך כדי יציאה מהבסיס ללא רשות ונהיגה בלא רשיון נהיגה וביטוח, אינם עונים על אופן ההגדרה "עקב השירות" וזאת עפ"י כל מבחן שירות. דוחים אנו גם את טענתו של ב"כ המערערת לפיה אין מדובר כאן בהתנהגות רעה חמורה. סבורים אנו כי מבחינה אובייקטיבית, היתה זו התנהגות רעה וחמורה מצד המערערת, כאשר היא נוסעת נסיעה פרטית ללא קשר לשירות בשירותה הצבאי, ללא רשות, ללא רשיון נהיגה ותוך כדי סיכון חיים לסובבים אותה כאשר כתוצאה מכך, אירעה התאונה בה נפגעה בדרכה ולא בבסיס שבו שרתה. מסכימים אנו עם ועדת הערר באומרה שהמערערת הטעתה את המשיב, וכי לא גילתה למשיב את כל שהיה עליה לגלות בטופס התביעה. בטופס התביעה להכרת הזכות, קיים סעיף שכותרתו "תאור החבלה" ושם נדרש ממלא הטופס לפרט בצורה מלאה ומדוייקת, את העובדות והשתלשלות העניינים הקשורים לחבלה, כולל תאריך החבלה, מקום החבלה בגוף, טיפול רפואי ופרטים לגבי התופעות מהן סובל ממלא הטופס, או סבל. טופס זה מילאה המערערת בכתב ידה, תוך שהיא מציינת את פגיעותיה, אך לא מילאה את הטופס בצורה מלאה ומדוייקת, היינו לא הביאה בפני המשיב את העובדות המדוייקות ואת השתלשלות העניינים הקשורים בחבלה בה נחבלה. מאחר שהעובדות המרכזיות שציינו לעיל אינן שנויות במחלוקת והן נובעות מהטופס הנוגע לעניין שאותו מילאה המערערת וכן קיימת גם עדותה של המערערת במשטרת ישראל שבה אישרה, כאמור, שהתאונה לא אירעה עקב השירות וכי בזמן התאונה נהגה ללא רשיון וללא ביטוח, אין אנו מוכנים לקבל את עמדת ב"כ המערערת בסיכומיו, כי במקרה זה "נגרם עוול למערערת משום שלא ניתן תצהיר או עדות מצד נציגי המשיב כדי לחקרם ולהוכיח כי לא היתה פה שום טעות מצד המערערת". העובדות בעניין זה הן חדות וברורות והן נובעות מפיה של המערערת, גם בטופס שמילאה וגם בעדותה, מאוחר יותר במשטרת ישראל, כאשר בעקבות עדות זו במשטרה, התגלתה התנהגותה הרעה והחמורה. סוף דבר, סבורים אנו שיש לדחות את הערעור. מסכימים אנו כי המערערת גילתה חוסר תום לב בהסתרת העובדות האמיתיות בעת שהגישה את הטופס ועמדה על תביעתה להכיר בנכותה. צדקה לכן ועדת הערר כאשר חייבה את המערערת בתשלום 5,000 ש"ח כהוצאות ושכ"ט עו"ד למשיב וזאת כאשר במקרה זה היה נסיון מצד המערערת לתבוע זכויות שאינן מגיעות לה, תוך העלמת העובדות האמיתיות, ולהטיל את תוצאות התנהגותה הנלוזה, על קצין התגמולים, זאת על אף העובדה כי בד"כ אין וועדת הערר מחייבת את העורר בפניה בתשלום הוצאות המשיב כאשר עררו נדחה. אנו דוחים לכן את הערעור ללא צו להוצאות. משפט תעבורהצבאתאונת דרכיםחייליםרישיון נהיגה