תאונת עבודה במאפיה

ביום 21.7.93 לקראת חצות, בעיצומה של מלאכת ההטענה, נשא התובע בידיו ארגז מלא בככרות לחם ממשטח ההטענה אל תוך משאית, להערכתו - העשירי במניין שהספיק להעמיס עליה. בעת שהניח את כף רגלו הימנית על שפת ארגז המשאית וכאשר רגלו השניה נותרה עדיין על משטח ההטענה, החליקה הרגל הימנית על פירורי לחם שהיו על רצפת המשאית, ונשמטה אל בינות לחלל ברוחב של כ20-15- ס"מ שנפער בין ירכתי המשאית למשטח ההטענה. הרגל נפלה מטה עד שנעצרה בגובה הברך, ונלכדה בין המשאית לבין המשטח. כתוצאה מפגיעה זו נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה ברגלו.


קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה במאפיה:

הפלוגתא

1. התובע - שהועסק כעובד של הנתבעת מס' 1 במאפיה שבבעלותה (להלן - המאפיה) - עותר בתובענה הנדונה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מפציעתו בתאונה שארעה ביום 21.7.93 במאפיה (להלן - התאונה).

התביעה הוגשה הן נגד הנתבעת מס' 1 שהיתה המעבידה של התובע בעת התאונה, והן נגד הנתבעת מס' 2 אשר שימשה במועד הרלבנטי כמבטחת אחריותה של הנתבעת מס' 1 (להלן - הנתבעת) - בין השאר - כלפי עובדיה.

הפלוגתא שבית המשפט נדרש להכריע בה בשלב זה היא בשאלת החבות בלבד. במסגרת הדיון בסוגיית האחריות, נשמעה עדותו של התובע, והנתבעות נמנעו מהבאת ראיות כלשהן מטעמן.

עיקר העובדות

2. להלן עיקר העובדות - כפי שהוכחו מעדותו של התובע.

התובע הועסק במאפיה משנת 1983 ועד למועד התאונה. הוא עבד במשמרות לילה, בדרך כלל מהשעה 09:נ 30 בערב ועד לשעה 5:ב 30 בבוקר, ועיקר תפקידו התמקד בהעמסת לחם על משאיות המאפיה. ההעמסה התבצעה במשטח הטענה מוגבה, שאליו נצמדו ירכתי משאיות המאפיה - כנחזה בתצלום ת/1 (להלן - משטח ההטענה). יצויין, כי רצפת ארגזי המכוניות היתה גבוהה בכ20- ס"מ ממפלס משטח ההטענה, ועל כן, עם הצמדות המשאיות למשטח נוצרה מדרגה בגובה האמור.
על משטח ההטענה ניצבו עגלות עם ככרות לחם שהוצאו מהתנורים. תפקידו של התובע היה לפרוק את ככרות הלחם מהעגלות, להכניסן לארגזים ולהעמיס הארגזים על המשאיות. משקלו של כל ארגז, אשר הכיל כ20- ככרות לחם, היה כ15- ק"ג, והוא היה רחב מידות באופן יחסי:ו אורכו כ75- ס"מ וגובהו כ40-35- ס"מ. במלאכה ההטענה האמורה עסק התובע מדי לילה ובמשך כל שעות המשמרת, פרט להפסקה בת כמחצית השעה, ובמהלך עבודתו העמיס יחד עם צוות העובדים עד כ45- משאיות, כאשר בכל אחת הוטענו כ150- ארגזים בממוצע.

ביום 21.7.93 לקראת חצות, בעיצומה של מלאכת ההטענה, נשא התובע בידיו ארגז מלא בככרות לחם ממשטח ההטענה אל תוך משאית, להערכתו - העשירי במניין שהספיק להעמיס עליה. בעת שהניח את כף רגלו הימנית על שפת ארגז המשאית וכאשר רגלו השניה נותרה עדיין על משטח ההטענה, החליקה הרגל הימנית על פירורי לחם שהיו על רצפת המשאית, ונשמטה אל בינות לחלל ברוחב של כ20-15- ס"מ שנפער בין ירכתי המשאית למשטח ההטענה. הרגל נפלה מטה עד שנעצרה בגובה הברך, ונלכדה בין המשאית לבין המשטח. כתוצאה מפגיעה זו נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה ברגלו.

מעדותו של התובע הוברר, כי המצב שלפיו נוצר רווח בין ארגז המשאית לבין משטח ההטענה באיזור ההעמסה הנדון, היה חריג; שכן עד למקרה שלפנינו הוחנו המשאיות באיזור זה בצמוד למשטח, ובאופן שלא נותר למעשה חלל ביניהן אלא מרווח צר ביותר - שהוערך על-ידי התובע בכ2- ס"מ. עוד הוברר מהעדות, כי התובע לא היה ער לקיומו של החלל בטרם צנחה רגלו לתוכו, וכי רק בסמוך לאחר הנפילה נוכח לדעת שירכתי המשאית היו במרחק של כ20-15- ס"מ מהמשטח, ושהרווח האמור נוצר בשל העובדה שהפגוש האחורי של המשאית היה עקום ומנע הצמדותה למשטח ההטענה.

התובע הוסיף והעיד, כי היו מקומות העמסה בודדים, לאורך רציף ההטענה, שבהם מנעו עמודים את התקרבות המשאית לרציף. במקרים אלו חנו המשאיות במרחק של כמטר מהרציף, ומעל המרווח שנוצר נפרס משטח גישור כלשהו. ואולם, מדבריו עולה, כי ההעמסה הנדונה לא בוצעה במקום שבו ניצב עמוד כאמור, אלא באיזור שבו נהוג ומקובל היה, במשך עשר שנות עבודתו במקום, להצמיד את ירכתי המשאיות למשטח ההטענה.

עוד העיד התובע, כי במהלך כל שנות עבודתו אצל הנתבעת לא קיבל הוראות בטיחות כלשהן בעניין העמסת המשאיות; ועדותו, כאמור, לא נסתרה, שכן הנתבעת בחרה שלא להשמיע עדים מטעמה.


השאלות המשפטיות

3. הפלוגתאות בין הצדדים מתמקדות בשתי שאלות:נ

השאלה הראשונה היא - האם קמה לתובע עילת תביעה בנזיקין בשל רשלנות הנתבעת, וההכרעה בה נגזרת משלוש שאלות משנה:ב האם חבה הנתבעת לתובע חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית; אם כן - האם הפרה הנתבעת חובת זהירות זו; ואם התשובה אף לכך חיובית - האם התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק. (ראו:ו ע"א 80/145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113).

אם התשובה לשאלה הראשונה תוכרע בחיוב, תדרש הכרעה בשאלה נוספת - האם נושא התובע באשם תורם להתרחשות הנזק.

חובת זהירות מושגית

4. אין חולק, כי הנתבעת חבה כלפי התובע חובת זהירות מושגית, מכוח יחסי מעביד-עובד שהיו ביניהם בעת הארוע.

הלכה פסוקה היא, כי ביחסי מעביד-עובד קמה חובת זהירות לראשון כלפי האחרון, לנקוט בשיטות עבודה בטוחות, שתמנענה סכנות הצפויות לעובד, אשר מעביד סביר צריך וחייב לחזותן מראש:נ

השופט ברנזון בע"א 75/17)". (ע"א 81/417 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 72, בעמ' 76).

"הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו - שמא ייפגעו במהלך עבודתם, וחובה כל-כוללת זו נחלקת לחובות משנה, ובהן החובה להנהיג 'שיטת עבודה אשר תשמור עליהם (על העובדים) מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש'... (ע"א 57/601)." (ע"א 90/371 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, בעמ' 349.

חובת זהירות קונקרטית

5. לאחר שקבעתי, כי קמה חובת זהירות מושגית בענייננו, יש לבחון אם חובה זו מתגבשת לכלל חובת זהירות קונקרטית לגבי הפציעה הנדונה.

חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות, שלפיו נדרש בית המשפט להכריע בשתי שאלות. הראשונה:ב האם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי - זוהי "הצפיות הטכנית"; והשניה:ו בהנחה שאפשר היה לצפות את הנזק - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה - וזוהי "הצפיות הנורמטיבית". (ע"א 80/145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, לעיל, עמ' 127-125).

לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת, כבר נפסק, כי הצפיות הרלבנטית "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד". (ד"נ 63/12 לאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח(4) 701, בעמ' 712).

עוד מורה ההלכה הפסוקה, כי ככלל, מובילה "הצפיות הטכנית" ל"צפיות נורמטיבית", וההנחה היא כי מקום שבו ניתן לצפות את הנזק קמה חובה לצפותו, אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות מיוחדים המצדיקים הצרתה של החובה. (ראו:נ ע"א 83/243 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בעמ' 129; ע"א 90/2061 מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', לעיל, בעמ' 818).

השאלה הראשונה שיש לבחון, במסגרת הדיון בקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היא האם על רקע נסיבותיו הספציפיות של המקרה מתקיימת "הצפיות הטכנית", כלומר - האם יכולה היתה הנתבעת לצפות את פציעת התובע. הואיל וכאמור, לא נדרש לצפות את כל פרטי העניין אלא את הליך ההתרחשות בקווים כלליים בלבד - השאלה הינה, איפוא, האם הנתבעת יכולה היתה לצפות בנסיבות
המקרה, כי אחד מעובדיה עלול במהלך ההעמסה למעוד לחלל שנפער בין משטח ההטענה לבין ירכתי המשאית.

התשובה לשאלה זו הינה חיובית. מעביד סביר - ככל אדם בר-דעת - יכול לצפות כי עובד במלאכת העמסה אינטנסיבית וממושכת, המתהלך הלוך ושוב ממשטח הטענה לתוך משאית כשבידיו ארגזים רחבי מידות וכבדי משקל, עלול למעוד לחלל צר ברוחב של 20-15 ס"מ שנפער במסלול הליכתו בין ירכתי המשאית למשטח. לפיכך - מתקיימת איפוא בענייננו "הצפיות הטכנית".

ומכאן, לבחינת "הצפיות הנורמטיבית". בעוד שהשאלה הקודמת היה טכנית בעיקרה, הרי שהשאלה הנוכחית היא "נורמטיבית באופיה וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי". (ע"א 80/145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, לעיל, בעמ' 126).

חובת הזהירות הקונקרטית, בהיבט של הצפיות הנורמטיבית, מבחינה בין סיכונים "סבירים" או "רגילים" לבין סיכונים שאינם "סבירים" או שאינם "רגילים", ומטילה את האחריות רק בגין האחרונים. "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (ע"פ 80/145 ועקנין, לעיל, בעמ' 127).

כפי שנפסק, "ההבחנה בין סיכון 'רגיל' לסיכון ש'אינו רגיל', משתנה מעניין לעניין על-פי נסיבותיו, ובכל מקרה תישאל השאלה:ב האם בנסיבות הנתונות היה על המעביד לצפות את התאונה." (ע"א 88/663 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, בעמ' 230).

הקריטריונים שנקבעו בפסיקה בעניין אפיון טיבה של הסכנה, מתייחסים - בין השאר - למהות הסכנה, מיהות הניזוק והערך שעליו חפצים להגן מפני הסכנה. (ע"א 91/417 מלון רמדה שלום, לעיל, בעמ' 76).

ההבחנה בין סכנה "רגילה" לסכנה "בלתי רגילה", נעוצה, בין השאר, ב"טבעיות" הסכנה. סכנה לא טבעית היא סכנה שעל-ידי נקיטת אמצעי זהירות ברמה סבירה - בהתחשב באופייה של הסכנה ובמהות הניזוק - ניתן וראוי למנעה או להקטין את סיכויי התרחשותה. סכנה שכזו הינה סכנה ש"אינה רגילה". לעומת זאת, סכנה "רגילה" היא סכנה "הנמנית עם הסיכונים הרגילים הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם" (ע"א 81/417 מלון רמדה שלום, לעיל, בעמ' 78), או כל סכנה אחרת שהיא טבעית ואינהרנטית לסוג הפעילות המצמיחה
אותה, אשר החברה אינה רואה אותה כאמור במידת חומרה הדורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים כדי למנעה.

דוגמאות לסיכונים סבירים הובאו בע"א 80/145 ועקנין (לעיל):ו

השופטת מ' בן פורת בת"א (י-ם) 59/227). אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן שהרצפה חלקה (ע"א 77/683), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה..." (עמ' 126).

ועוד נפסק בעניין זה:נ

"אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או נפילה זו." (ע"א 64/250 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30; וראו גם ע"א 90/371 סובחי, לעיל בעמ' 351).


סבורני, כי הסיכון הנשקף מקיומו של החלל הנדון לעובד המעמיס ארגזים על משאית אינו אינהרנטי כלל לפעולת ההעמסה. סיכון אינהרנטי לפעולת הטענה הוא, למשל, הסיכון שמעמיס ישמוט מידיו ארגז עם ככרות לחם ויפצע. הסיכון שבו עסקינן אינו תולדה של פעולת ההעמסה עצמה, אלא נובע מהתנאים החיצוניים של סביבת ההטענה, בכך שנפער חלל במסלול הליכתו של העובד ממשטח ההטענה לתוך ארגז המשאית. בנסיבות אלו, אין לומר כי הסכנה בקיומו של חלל בין משטח ההטענה לבין המשאית המועמסת היא "סכנה רגילה" האינהרנטית לפעולת ההעמסה. יתרה מכך - בהתחשב בסיכון הרב למעידה כתוצאה מיצירת החלל האמור, ובפרט במהלך הטענה אינטנסיבית וממושכת כשבידי המעמיס ארגזי לחם רחבי מידות וכבדי משקל המגבילים את שדה ראייתו לפנים, יש לראות את הסיכון מהחלל כסיכון "בלתי רגיל" ו"בלתי סביר", המחייב נקיטת אמצעי זהירות לשם מניעת פגיעה גופנית בעוסקים במלאכת ההטענה. בענייננו, ניתן היה לנטרל את הסיכון האמור על-ידי נקיטת אמצעי זהירות ברמה סבירה. כך למשל, אפשר היה להבטיח, כי ירכתי המשאית יוצמדו לשפת משטח ההטענה, או לחלופין להציב בין המשאית לבין רציף ההטענה משטח גישור כלשהו.
7. הנתבעות טוענות, כי המרווח שנוצר בין משטח ההטענה למשאית, אינו מהווה סיכון בלתי סביר בנסיבות העניין, וזאת בהתחשב - הן בכך שהמרווח - של 20-15 ס"מ - קטן מגודל כף רגלו של אדם ממוצע, והן בכך שמשטח ההטענה היה מוגבה מפני הכביש ב50- ס"מ בלבד.

אין ממש בטענה זו. בעובדה שכף רגל ממוצעת גדולה ממידת המרווח שנוצר בין משטח ההטענה לבין המשאית, אין כדי לשלול את אופיו המסוכן של החלל שנפער כתוצאה ממרווח זה. כף הרגל יכולה להיקלע אל תוך החלל - הן כשהיא מוטה והן כאשר רק חלק ממדרך כף הרגל מוצא אחיזה ברצפה. גם גובהו הנמוך יחסית של משטח ההטענה מעל פני הכביש אינו מבטל את טיבו המסוכן של החלל הנדון, שכן הסיכון שנוצר היה מהילכדות רגל בתוך חלל צר ומאורך תוך כדי הליכה, ללא קשר לגובהו של משטח ההליכה.

8. זאת ועוד - הנתבעת לא היתה יוצאת ידי חובה, אף אם היתה מתריעה לפני התובע על הסכנה הנשקפת לו מהחלל שבין המשאית למשטח ההטענה. התובע העמיס מדי לילה מאות ארגזי לחם, ויש להניח שחד-גווניות עבודתו והמאמץ הפיזי הכרוך בה, מקהים את חושיו ומכבידים על עירנותו. בנסיבות אלו אין די בהתרעה ובאזהרה בלבד, ומוטלת איפוא חובה על המעביד לנקוט אמצעי בטיחות מוחשיים להבטחת שלומו של העובד בדרך של סגירת החלל שעליו נאלץ העובד לחלוף מדי רגע, וזאת כאמור - בין על-ידי הצמדת ירכתי המשאית למשטח ההטענה ובין על-ידי הצבת משטח גישור כלשהו באם לא מתאפשרת הצמדת המשאית למשטח.

במקרה שנדון בפרשת שיריזיאן (לעיל), הוטל על עובד, במסגרת עבודתו, לעמוד על ערימת עצים. העובד איבד את שווי משקלו ונפל מראש הערימה. נפסק, כי בנסיבות המקרה לא היה די בתדרוך העובדים על מנת לפטור את המעביד מאחריותו לקרות הנזק, וכי היה על המעביד לנקוט אמצעי בטחון מוחשיים, דוגמת הצבת סולם או אמצעי פיזי אחר, שיהא בהם כדי להקטין את הסכנה שנשקפה לעובד - "העובדה כי המשיבה תדרכה את עובדיה ואף הזהירה אותם היא אמנם רצויה, אך אין בה די". (עמ' 231 לפסק הדין). לטעמי, אף בענייננו כך הוא.

סיכומם של דברים עד כאן:ב מעסיק סביר יכול היה - בנסיבות הספציפיות של המקרה - לחזות מראש את קרות הנזק, ואף צריך היה לצפות את התרחשות התאונה, והסיכון שהועמד בו התובע על-ידי מעסיקתו היה סיכון "בלתי רגיל". בנסיבות אלו, הוכחה בענייננו אף חובת זהירות קונקרטית.




הפרת חובת הזהירות

9. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע.

ההפרה באה לידי ביטוי - הן ביצירת החלל על-ידי נהג המשאית, שהוא עובד של הנתבעת, אשר החנה את הרכב במרחק-מה משפת משטח ההטענה; והן של מי בהמנעותו שהיה מופקד מטעם הנתבעת על ההטענה מלוודא שהרכב ייצמד לרציף ההטענה, בטרם תחל מלאכת ההעמסה, או לחלופין - להציב משטח גישור בין ירכתי הרכב לבין הרציף. הנתבעת חבה על מעשים ומחדלים אלו באחריות שילוחית בגין מעשיהם של עובדיה או שליחיה, אשר יצרו בהתרשלותם סביבת עבודה שנשקף ממנה סיכון של ממש לעוסקים בהטענה. ואולם, אין לפטור את הנתבעת גם מאחריותה הישירה לתאונה, בכך שנמנעה מלהנהיג נוהלי עבודה בטוחים, שכן ניתן וצריך היה לצפות תקלה של היווצרות רווח בין המשאיות למשטח ההטענה. על הנתבעת היה, איפוא, להנהיג נוהלי בטיחות מתאימים, כמו תדרוך האחראי על המשמרת שלא להתיר העמסה כל עוד לא וידא כי ארגז הרכב צמוד למשטח ההטענה כיאות, וכי אין בין השניים רווח העלול לסכן את העובדים המעמיסים. ניתן היה לאפשר הטענה במקרה שנוצר רווח כאמור, רק אם זה היה מכוסה במשטח גישור הולם. אין באמצעי הבטיחות האמורים משום הכבדה של ממש על המעביד, מה גם שיישומם אינו כרוך בהוצאה כספית משמעותית או בסרבול רב של העבודה ופגיעה ממשית ביעילותה.

משלא נקטה הנתבעת אמצעי בטיחות למניעת היווצרות החלל בין ירכתי המשאית לבין משטח ההטענה, ומשלא הנהיגה שיטת עבודה שתמנע את מעבר העובדים המעמיסים מעל לחלל כאמור או מעל לחלל לא מגושר - הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שלה כלפי התובע.

הקשר הסיבתי

10. ותחילה - לקשר הסיבתי העובדתי. "מקובל לומר, כי משמעות מבחן זה היא, כי הפרת החובה מהווה גורם אשר בלעדיו אין, כלומר, שלולא הפרת החובה לא היה הנזק נגרם." (ע"א 80/145, ועקנין, לעיל, בעמ' 144).

במקרה דנן, הוטלה על הנתבעת חובת זהירות כלפי התובע, להבטחת סביבת העבודה שבה פעל, כמבואר לעיל, והיא הפרה כאמור חובתה זו. אילו מילאה הנתבעת את חובתה כלפי התובע, לא היתה נגרמת התאונה. לפיכך, מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הפרת חובת הזהירות שהוטלה על הנתבעת לבין התרחשות הנזק.


11. משהוכח הקשר הסיבתי העובדתי, יש להוסיף ולבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, דהיינו - יש לשאול האם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית".

בענייננו נותר לבחון אם יש במעשי התובע או במחדליו משום גורם המנתק את הקשר הסיבתי.

שאלת הגורם המנתק את הקשר הסיבתי, תיבחן על רקע טענת הנתבעות בדבר התרשלות התובע בכך שלא בדק אם נתהווה חלל במקום ולא שם ליבו לרווח שנוצר. הנתבעות סומכות טענתם זו, בין השאר, על עדותו של התובע, שלפיה היה מודע לכך שלעיתים לא היתה למשאיות אפשרות להיצמד למשטח ההטענה.

לעניין מודעות התובע לחלל שבין המשאיות למשטח ההטענה אעיר, כי אכן העיד התובע שהיו מקרים שבהם לא נצמדו המשאיות למשטח; ואולם, לדברי התובע מצבים אלו נוצרו בשעה שירכתי המשאית הופנו כלפי עמוד שמנע את היצמדות שפת משטח ההטענה לתא המטען. במקרה שלפנינו, המרווח נפער כתוצאה מכך שהפגוש העקום של המשאית מנע היצמדות כאמור. על מרווח זה למד התובע, לפי עדותו, רק לאחר מעידתו.

סעיף 46(2) לפקודת הנזיקין קובע, כי לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". המבחנים לקביעתה של "הסיבה המכרעת" הם למעשה:ו מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. על מבחנים אלה נאמר בפסק הדין בעניין ועקנין (ע"א 80/145, לעיל) כדלקמן:נ "נראה... כי כל אחד משלושת המבחנים הוא טוב וראוי, שכן סעיף 46(2) מבטא 'מבחן סיבתי גמיש, המשאיר בידי השופט חופש הכרעה ניכר'." (עמ' 146 לפסק הדין).

הפסיקה קבעה, כי מעביד צריך לצפות גם מעשים רשלניים של עובדים:ב

שלמה בראון נ' "פעמון" יעקב בנצינברג ובניו מפעלי מתכת ויציקה, פ"ד כ(3) 183, בעמ' 191).
"כבר נפסק לא אחת, כי המעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו". (ע"א 79/688 נימר אסעד יזבק נ' מונעים קובטי, פ"ד לו(1) 785, בעמ' 790).

לפיכך, אף אם יקבע, כי התובע התרשל - בכך שלא היה ער לקיומו של החלל או שלא נזהר שלא למעוד לתוך החלל גם אם הבחין בו - אין בהתרשלות זו כדי לשלול את הקשר הסיבתי שבין מעשיה ומחדליה של הנתבעת לבין גרימת הנזק. הוכחת רשלנות מצד הניזוק יכול שתטיל עליו אשם תורם - ובכך יורחב הדיון במשך, אך אין בה כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות של התובעת לבין התרחשות הנזק. מכאן, שהוכח גם קיומו של קשר סיבתי משפטי בין הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבעת לבין הנזק.

מן המקובץ עד כאן עולה, כי הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות בעניינה של הנתבעת, וקמה איפוא לתובע נגדה עילת תביעה בנזיקין בעוולה זו.

שאלת האשם התורם

12. הנתבעות טוענות, לחלופין, כי אם תיוחס לנתבעת אחריות לתאונה, אזי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור גבוה, המגיע להערכתן לכדי 50% לפחות.

בפסיקה נקבעו שני מבחנים עקריים לבחינת האשם התורם:ו האחד - הוא מבחן האדם הסביר, שלפיו יש לקבוע האם אדם סביר היה נזהר יותר מן הניזוק; והשני - מבחן "מידת האשמה", "שעיקרו בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד." (ע"א 81/417 מלון רמדה שלום, לעיל; וכן ראו:נ ע"א 81/449 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, בעמ' 75).

באשר לאופן הערכת התנהגותם הרשלנית של כל צד, זה לעומת זה, במבחן האשמה המוסרית, נפסק:ב

סימון נ' הולנדר פ"ד יז 449, בעמ' 474).

הלכה פסוקה היא, כי "משהאמור הוא בתאונה בעבודה שארעה לעובד וכשמדובר בחלוקת אחריות בין העובד למעביד - נוטה הכף למבחן של האשמה המוסרית." (ע"א 85/477 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, בעמ' 424.

עוד יש לציין את מגמת המדיניות השיפוטית להקל עם העובד באשר לאחריותו בגין רשלנות תורמת, וכה נאמר בעניין זה בע"א 88/663 שריזיאן, לעיל (בעמ' 516):ו

מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' (פ"ד כז(1) 650):

כשמדובר ביחסי מעביד-עובד, נפסק לא אחת, כי טעותו של עובד אינה בהכרח רשלנות תורמת.

כך נפסק בפרשת בוארון, (לעיל), כי לא חל אשם תורם על תובע, ששני גלילי אצבעותיו נקטעו, שעה שהכניס ידו לתוך מכסחת דשא על-מנת לתקן בתוכה קפיץ, מבלי שקיבל ממעבידו תדרוך על הפעלת הכלי והסיכונים הצפויים ממנו.


על הטעם שבאי החלת אשם תורם בגין טעותו של עובד, עמד כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 65/5 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד יט(3) 205:
"...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים".

על דברים אלה חזר כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 70/530 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פ"ד כה(1) 724, בעמ' 727-728) בקובעו, כי עובד אשר ניסה לשחרר קורת ברזל כבדה מקרש עץ שבו נתפסה ונפגע כתוצאה מכך, טעה, אך אין לייחס לו רשלנות תורמת:

....
קיצורו של דבר, המשיבה לא עמדה בחובה להדריך את המערער הדרכה של ממש... להוראה הכללית שניתנה לו, לא היתה, כאמור, משמעות למניעת הסכנה ואין די בה כדי להטיל על המערער אף חלק באחריות במה שקרה לו. המערער טעה בעשותו את הפעולה שעשה, אבל אין לייחס לו רשלנות תורמת בשל כך."

עוד יפים לענייננו דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 90/4114 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ ואח' (פ"ד מח'(1) 436, בעמ' 436); בהתייחסו לאי הטלת אשם תורם על עובד שטעה בהיסח הדעת במהלך ביצוע עבודה מונוטונית ושגרתית:

טענה זו אינה מקובלת עליי. כאשר מדובר באדם המפעיל בצורה שיגרתית ומונוטונית מכונה, אין בהיסח דעת רגעי כדי להוות אשם תורם, ולעניין זה אין להתחשב בהיותו עובד מיומן ובוותק שלו בעבודה. בסיטואציות אלו בהחלט ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם... וזאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר או מתעלם מסיכונים ודאיים."

דברים ברוח זו - בדבר טעותו של עובד במהלך עבודה חד גוונית המקהה את חושיו - גם נאמרו על-ידי כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 58/438 קבוצת בנין בע"מ נ' פוגל, פ"ד יג 864, בעמ' 867:


13. ומכאן, ליישום הדין על עובדות המקרה בעניין האשם התורם.

הנתבעת טוענת, כי אשמו התורם של התובע מתבטא בכך שהבחין במרווח המסוכן ולא נזהר מפניו, ולחלופין - כי היה עליו להבחין במרווח זה. למותר לציין, כי הנטל להוכחת אשמו התורם של עובד רובץ על המעביד. (ע"א 83/741 חנן גוריון נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט(4), 266 בעמ' 273.

הואיל והתובע העיד, כי לא הבחין במרווח שבין ירכתי המשאית למשטח ההטענה, בפרק הזמן הקצר שהעמיס במשאית ארגזים ספורים בלבד, והואיל ולא מצאתי מקום לפקפק במהימנות גירסתו בעניין זה, נותר לדון בשאלה אם אי הבחנתו בחלל הצר הנדון מהווה אשם תורם, אם לאו.

גם אם טעה התובע בכך שלא שת ליבו לרווח שנוצר בין המשאית לבין משטח ההטענה, יש לראות בכך, לכל היותר, טעות שאינה מגעת לדרגה של אשם תורם.
הנתבעת היתה זו שהעמידה את התובע בפני סיכון מיותר, שלא היה אינהרנטי לעבודתו ואשר ניתן היה למנעו באמצעים סבירים שצויינו לעיל. לעומת זאת - התובע רק טעה, אם בכלל, בכך שבמהלך עבודה אינטנסיבית ממושכת ומונוטונית, עת העמיס במשך שעות ארגזים גדולים וכבדים, לא הבחין ברווח הצר שנפער בין משטח ההטענה לבין המשאית שזה עתה החל להעמיסה. השוואה בין "האשמה המוסרית" של המעבידה-הנתבעת הנובעת ממעשיה ומחדליה בכל הנוגע ליצירת המפגע ולאי נקיטת שיטות עבודה בטוחות למניעת הסיכון הנדון כמבואר לעיל, לבין מחדלו של העובד-התובע אשר בנסיבות האמורות לא הבחין מתוך היסח הדעת ברווח הצר, שלא בלט לעין נוכח מימדיו הצרים (כ15- ס"מ) והתהוותו במקום שבו היה הפרש גובה של כ20- ס"מ בין המשטחים הנ"ל - מובילה למסקנה כי גם אם טעה האחרון בכך שלא היה ער לקיומו של הרווח, הרי שאין לראות בטעות זו אשם תורם כלשהו.

בנסיבות אלו לא הרימו הנתבעות את נטל ההוכחה לאשמו התורם של התובע.

סוף דבר

14. הנתבעת חבה חובת זהירות - הן מושגית והן קונקרטית - כלפי התובע. הפועל היוצא מכך בנסיבות דנן, חייב נקיטת שיטת עבודה והסדרת אמצעי בטיחות פיזיים או אחרים שיבטיחו כי בין משטח ההטענה לבין תא המטען של המשאית המועמסת לא יווצר חלל שיסכן את שלומם של העובדים המעמיסים. למצער, היה על הנתבעת להבטיח, כי אם יווצר חלל כאמור, לא תשקף ממנו סכנה לבטחונם של העוסקים במלאכת ההטענה. הנתבעת הפרה חובת זהירות זו, וכתוצאה מכך מעד התובע ונחבל ברגלו. לפיכך, קמה לתובע עילת תביעה נגד הנתבעת בעוולת הרשלנות.

מנגד, לא הוכיחו הנתבעות כי התובע נושא באשם תורם לקרות הנזק.

הואיל ואין חולק כי הנתבעת מס' 2 שימשה כמבטחת אחריותה של הנתבעת בין השאר כלפי עובדיה (כנטען בסעיף 3 לכתב התביעה, אשר לא הוכחש בכתב ההגנה) - מוטלת, איפוא, חבות על שתי הנתבעות, יחד ולחוד, לפצות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מפציעתו בתאונה הנדונה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונת עבודה טפסן

  2. תאונת עבודה במחסן

  3. תאונת עבודה במפעל

  4. תאונת עבודה מתנדב

  5. תאונת עבודה פיצוץ

  6. תאונת עבודה במאפיה

  7. תאונת עבודה בחו''ל

  8. תאונת עבודה - את מי תובעים

  9. דיכאון כתאונת עבודה

  10. תאונת עבודה של שוחט

  11. תאונת עבודה עם מכבש

  12. תאונת עבודה עם אקדח מסמרים

  13. אדם אשר נפטר בתאונת עבודה

  14. קטיעת אצבעות תאונת עבודה

  15. תאונת עבודה עם מנוף

  16. תאונת עבודה עם פטיש

  17. תאונת עבודה עם סכין

  18. תאונת עבודה של סייעת

  19. תאונת עבודה של חקלאי

  20. תאונת עבודה קרע בכתף

  21. תאונת עבודה התחשמלות

  22. תאונת עבודה בגן חיות

  23. תאונת עבודה בבית ספר

  24. תאונת עבודה עם עגורן

  25. תאונת עבודה עם מקדחה

  26. תאונת עבודה של מלצרית

  27. גב תפוס - תאונת עבודה

  28. חתך באצבע תאונת עבודה

  29. תאונת עבודה בטיול שנתי

  30. קריסת עץ - תאונת עבודה

  31. תאונת סקי כתאונת עבודה

  32. תאונת עבודה פגיעה בכתף

  33. נגיחת שור - תאונת עבודה

  34. תאונת עבודה בקונדיטוריה

  35. פגיעה במרפק תאונת עבודה

  36. עובדת משק - תאונת עבודה

  37. ? תאונת עבודה חשמלאי - פיצויים

  38. קוצר נשימה כתאונת עבודה

  39. משיכת כבל - תאונת עבודה

  40. תאונת עבודה בעסק משפחתי

  41. תאונת עבודה טכנאי מזגנים

  42. פגיעה נפשית כתאונת עבודה

  43. אצבעות נחתכו בתאונת עבודה

  44. מה עושים במקרה של תאונת עבודה

  45. הרמת משקל כבד תאונת עבודה

  46. פיצוי על שתי תאונות עבודה

  47. תאונת עבודה כוויה ממי חמצן

  48. שכר לא מדווח - תאונת עבודה

  49. תאונת עבודה עובד נמל אשדוד

  50. השחזת מרצפות - תאונת עבודה

  51. המשך עבודה לאחר תאונת עבודה

  52. תאונת עבודה של פועל מהשטחים

  53. ויכוח עם לקוח - תאונת עבודה

  54. חובת דיווח של המעביד על תאונת עבודה

  55. איחור בהודעה על תאונת עבודה

  56. תאונת עבודה של עובדת ניקיון

  57. תאונת עבודה בזמן תורנות לילה

  58. תאונת עבודה עם מסור - תביעת פיצויים

  59. הגדרת ''מעון'' - תאונת עבודה

  60. החמרת מום מולד - תאונת עבודה

  61. ניקוי מכונה פגיעה ביד - תאונת בעבודה

  62. מכה בראש משולחן - תאונת עבודה

  63. תאונת עבודה בזמן נסיעה על טנק

  64. ? תאונה בעבודה פריקת כתף – כמה פיצויים

  65. כניסת גוף זר בעין - תאונת עבודה

  66. תאונת עבודה פועל בניין - תביעת פיצויים

  67. מימון חמי מרפא לנפגע תאונת עבודה

  68. תאונת עבודה של רב בדרך לבית הכנסת

  69. התעוורות בעין אחת עקב תאונת עבודה

  70. תאונת עבודה של (פיקולו) מלצר זוטר

  71. ערעור על גובה הפיצוי בתאונת עבודה

  72. קטיעת אצבעות בתאונת עבודה עם מכונה

  73. תאונת עבודה במהלך עבודות צביעה בגובה

  74. פיצויים בגין פגיעה על ידי מחפר - תאונת עבודה

  75. תאונת עבודה ללא גורם חיצוני הנראה לעין

  76. תאונת עבודה בדרך מהעבודה - עצירה לאכול

  77. פיקוח על עובד חסר ניסיון - תאונת עבודה

  78. הפסקה וסטיה מהדרך המקובלת - תאונת עבודה

  79. טופס תביעה תאונת עבודה ללא חתימת המעביד

  80. ערעור מצד המעסיק על פיצויים בתאונת עבודה

  81. חשיבות גרסה ראשונית בבית חולים - תאונת עבודה

  82. תאונת עבודה - טענת עובד שלא קיבל הדרכה מהמעביד

  83. תביעה של טכנאי נגד בזק של טכנאי נגד בזק – תאונת עבודה

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון