תאונת עבודה של מלצרית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה של מלצרית:

התובענה והמסגרת הדיונית

1. התובעת - שהועסקה על-ידי הנתבעת מס' 2 (להלן - הנתבעת) כמלצרית באולם השמחות "היכל האושר" בירושלים (להלן - האולם) - עותרת בתובענה זו לפיצויים בגין נזקי גוף שהוסבו לה כתוצאה ממעידה במהלך עבודתה באולם ביום 13.7.92 בשעות הערב.

בשלב דיוני זה נדרש בית המשפט להכריע בשאלת אחריותה של הנתבעת למעידה, לאחר שמיעת ראיות בפלוגתא זו בלבד.

הרקע העובדתי

2. במועד האמור עבדה התובעת כמלצרית בחתונה שנערכה באולם. בסמוך לשעה 23:נ 00 - בעת שהאורחים החלו לעזוב את האולם והמלצרים עסקו בפינוי שולחנות הסועדים - העמיסה התובעת על מגש צלחות וכוסות שנותרו על אחד השולחנות. בדרכה לעבר המטבח, כשהיא אוחזת בשתי ידיה במגש העמוס, מעדה התובעת ונפלה על הרצפה, באיזור המשמש כרחבת כניסה הן לאולם והן למטבח. כתוצאה מהנפילה נגרמו לתובעת שבר בראש עצם הרדיוס במרפק ימין, וכן חתכים ברקמות הרכות במרפק ובאמה מפגיעת כלי זכוכית שנפלו מהמגש והתנפצו.



גורם המעידה

3. המחלוקת העובדתית שבין הצדדים מתמקדת בראש ובראשונה בשאלת הגורם למעידה. התובעת טוענת, כי נפלה כתוצאה מהסתבכות רגליה בלולאת סרט קשיח המשמש בדרך כלל לאריזה; ואילו הנתבעים גורסים, כי התובעת לא הרימה הנטל להוכחת טענתה זו, וכי המעידה לא נבעה מהיתקלות בסרט או במכשול אחר כלשהו.

על הנפילה העידו מטעם התובעת היא עצמה, וכן העד אילן שריקי, אשר עבד בבר המשקאות שניצב ברחבת הכניסה לאולם ולמטבח. מטעם הנתבעים העיד על הארוע מנהל הנתבעת, אם כי הלה לא הבחין במעידה וניגש אל התובעת רק לאחר הפגיעה.

4. התובעת העידה, כי במהלך צעידתה כשהמגש בידיה, חשה לפתע כי שתי כפות רגליה נלכדו בלולאה של חוט או סרט, והיא איבדה את שווי משקלה ונפלה על הרצפה. היא הוסיפה וציינה, כי מיד לאחר הנפילה הבחינה בסרט הכרוך סביב כפות רגליה והסירה אותו. לדבריה, מדובר בסרט קשיח בצבע לבן ברוחב של כחצי ס"מ שהיה בצורת לולאה סגורה, הדומה לסרטים שבהם נארזו מפות השולחנות באולם בעת שהוחזרו מהמכבסה. עוד ציינה התובעת בעדותה, כי לא ראתה את הסרט עובר למעידה, הואיל ובשעה שנשאה בידיה את המגש העמוס הופנה מבטה לפנים ולא לעבר הרצפה.

5. העד אילן שריקי עבד בתקופה הרלבנטית באולם בזמן חופשותיו משירותו הצבאי, ובמועד עדותו - עת למד באוניברסיטה - כבר לא הועסק על-ידי הנתבעת. הוא העיד, כי במועד האירוע עבד בכל שעות הערב בבר המשקאות, וציין כי המתלוננת מעדה במרחק של כשניים עד שלושה מטרים מהבר, בעת שפניו היו מופנות כלפיה. לדבריו, הוא לא הביט לעבר הרצפה לפני מעידת התובעת, אך תוך כדי נפילתה הבחין ממקום עמידתו בכך שרגליה נלכדו בלולאה של סרט קשיח. שריקי הבהיר, כי משהתקרב לתובעת לא הסתכל עוד על סרט האריזה וממילא לא בחן אותו, שכן התמקד אך ורק בטיפול בתובעת.

6. מנהל הנתבעת - העד עמרם אלקובי - העיד כי הוזעק לאיזור נפילתה של התובעת לאחר שזו היתה שרועה על הארץ, וציין כי בהגיעו למקום ניצבו סביב התובעת שני מלצרים נוספים ורב המלצרים שסייע לה לקום. עוד העיר אלקובי, כי לא ראה באיזור סרט או חוט, אך גם אישר כי לא הסתכל על רגליה של התובעת. הוא הוסיף והעיד, כי אינו זוכר אם מישהו מהנוכחים שוחח עימו על הימצאותו של סרט אריזה במקום.
7. ומכאן להערכת הראיות ולמסקנות בדבר הגורם למעידה.

לא מצאתי מקום להטיל ספק באמינות גירסתה של התובעת על נסיבות מעידתה, ובפרט בשעה שהגירסה נתמכה במלואה בעדותו של שריקי שהיתה מהיימנה אף היא.

בנוסף לאמינותה, הגירסה אף מתקבלת על הדעת, שכן מפות האולם נפרקו בכל ערב מאריזות שנסגרו בלולאות מסרט קשיח כמו זה שנתקלה בו התובעת; מה גם, שלא הושמעה מטעם הנתבעים עדות המעלה גירסה שונה על אופן התרחשות התאונה.

גירסת התובעת אף זוכה לתימוכין בהימנעותם של הנתבעים מלהזמין את רב המלצרים למסירת עדות. הלכה פסוקה היא, שהימנעות בעל דין מהבאת ראיה, מקימה לחובתו חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, כי אילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו. (ראו:ב ע"פ 82/437 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, בעמ' 98-97; ע"א 89/50 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, בעמ' 603-602). הימנעותה של הנתבעת מהשמעת רב המלצרים - ללא כל הסבר סביר למחדל זה - מקימה איפוא בענייננו חזקה, כי הלה - שנזעק מבין הראשונים לסייע לתובעת והקימה על רגליה - ראה את הסרט - בין בשעה שעדיין היה כרוך סביב רגליה ובין בסמוך לאחר שהוסר מהן.

גירסה זו - בדבר הסתבכות רגלי התובעת בסרט - לא הופיעה בדיווחי התובעת למוסד לביטוח לאומי ואף לא צויינה ברישומי הרופאים שבדקו אותה. ואולם, אין בכך כדי לפגום באמינות הגירסה, שכן, כפי שהעידה התובעת, התמקדו הרישומים הלקוניים בטופסי הדיווח באיזכור כללי של המעידה במהלך העבודה - שהיתה העובדה הרלבנטית היחידה לעניין הדיווחים האמורים. אמנם בדיווח הראשון למוסד לביטוח לאומי צויין כי התובעת החליקה במהלך העבודה, אך זו הבהירה בעדותה כי הרישום האמור נעשה על-ידי רואה החשבון של הנתבעת.

אשר על כן, הוכיחה התובעת, כי המעידה ארעה כתוצאה מהיתקלות רגליה בלולאות סרט אריזה קשיח שנמצא על רצפת האולם.

השאלות המשפטיות

8. הפלוגתאות בין הצדדים מתמקדות בשתי שאלות:ו

השאלה הראשונה היא - האם קמה לתובעת עילת תביעת בנזיקין בשל רשלנות הנתבעת. ההכרעה בשאלה זו נגזרת משלוש שאלות משנה:נ האם חבה הנתבעת לתובעת חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית; אם כן - האם הפרה הנתבעת חובת זהירות זו; ואם התשובה אף לכך חיובית - האם התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק. (ראו:ב ע"א 80/145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).

אם התשובה לשאלה הראשונה תוכרע בחיוב, תדרש הכרעה בשאלה נוספת - האם נושאת התובעת באשם תורם להתרחשות הנזק.

חובת זהירות מושגית

9. אין חולק, כי הנתבעת חבה כלפי התובעת חובת זהירות מושגית, מכוח יחסי מעביד-עובד שהיו ביניהן בעת הארוע. הלכה פסוקה ונטועה היא, כי ביחסי מעביד-עובד קמה חובת זהירות לראשון כלפי האחרון. חובה זו כוללת חובות משנה, ובהן החובה לנקוט צעדים סבירים ולהנהיג שיטות עבודה בטוחות כדי להגן על העובד מפני סיכונים ותקלות, שמעביד סביר צריך וחייב לצפותם מראש - נוכח מהות העבודה ואופי המקום שבו היא מתבצעת. (ראו:ו ע"א 81/417 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, בעמ' 76; ע"א 90/371 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, בעמ' 349).

בענייננו חלה על הנתבעת - כמפעילת אולם שמחות - חובת זהירות הן כלפי באי הארוע והן כלפי עובדיה. ואולם, כבר נפסק כי "אחריותו של מעביד לשמור על שלום עובדיו מסיכונים מיותרים במקום העבודה גדולה מזו של מזמין כלפי מוזמן". (ע"א 75/417 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדאנה בע"מ, פ"ד לא(1) 827).

חובת זהירות קונקרטית

10. לאחר שנקבע, כי קמה חובת זהירות מושגית בענייננו, יש לבחון אם חובה זו מתגבשת לכלל חובת זהירות קונקרטית לגבי הפציעה הנדונה.

חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות, שלפיו נדרש בית המשפט להכריע בשתי שאלות. הראשונה:נ האם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי - זוהי "הצפיות הטכנית"; והשניה:ב בהנחה שאפשר היה לצפות את הנזק - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה - וזוהי "הצפיות הנורמטיבית". (ע"א 80/145 ועקנין, לעיל, עמ' 127-125).

לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת, כבר נפסק, כי הצפיות הרלבנטית "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד". (ד"נ 63/12 לאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח(4) 701, בעמ' 712).

11. השאלה הראשונה שיש לבחון במסגרת הדיון בשאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היא האם על רקע נסיבותיו הספציפיות של המקרה מתקיימת "הצפיות הטכנית"; כלומר:ו האם הנתבעת יכולה היתה לצפות כי מלצר הנושא בידיו מגשים עמוסים, עלול - תוך כדי הליכתו החוזרת ונשנית מהאולם למטבח ובחזרה - למעוד כתוצאה מהיתקלות במכשולים. התשובה לשאלה זו הינה חיובית, שכן מעביד סביר - ככל אדם בר-דעת - יכול לצפות כי מלצר המבצע עבודה אינטנסיבית וממושכת של נשיאת מגשים עמוסים, עלול למעוד כתוצאה מהיתקלות במכשולים או מפגעים במסלול הליכתו. צפיות זו נובעת מהגבלת שדה ראייתו לפנים של מי שנושא בשתי ידיו מגש גדול, והצורך בהתמקדותו ביציבות החזקתו את המגש העמוס תוך כדי הליכה. לפיכך, מתקיימת בענייננו "הצפיות הטכנית".

12. ומכאן לבחינת "הצפיות הנורמטיבית". בעוד שהשאלה הקודמת היתה טכנית בעיקרה, הרי שהשאלה הנוכחית היא "נורמטיבית באופיה וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי". (ע"א 80/145 ועקנין, לעיל, בעמ' 126).

ככלל מובילה "הצפיות הטכנית" ל"ציפיות נורמטיבית", וההנחה היא כי מקום שבו ניתן לצפות את הנזק קמה חובה לצפותו, אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות מיוחדים המצדיקים הצרתה של החובה. (ראו:נ ע"א 83/243 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בעמ' 129; ע"א 90/2061 מרצ'לי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 802, בעמ' 818).

חובת הזהירות הקונקרטית, בהיבט של הצפיות הנורמטיבית, מבחינה בין סיכונים "סבירים" או "רגילים" לבין סיכונים שאינם "סבירים" או שאינם "רגילים", ומטילה את האחריות רק בגין האחרונים. "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (ע"פ 80/145 ועקנין, לעיל, בעמ' 127).

כפי שנפסק, "ההבחנה בין סיכון 'רגיל' לסיכון ש'אינו רגיל', משתנה מעניין לעניין על-פי נסיבותיו, ובכל מקרה תישאל השאלה:ב האם בנסיבות הנתונות היה על המעביד לצפות את התאונה." (ע"א 88/663 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, בעמ' 230).

הקריטריונים שנקבעו בפסיקה בעניין אפיון טיבה של הסכנה, מתייחסים - בין השאר - למהות הסכנה, מיהות הניזוק והערך שעליו חפצים להגן מפני הסכנה. (ע"א 91/417 מלון רמדה שלום, לעיל, בעמ' 76).

ההבחנה בין סכנה "רגילה" לסכנה "בלתי רגילה", נעוצה, בין השאר, ב"טבעיות" הסכנה. סכנה לא טבעית היא סכנה שעל-ידי נקיטת אמצעי זהירות ברמה סבירה - בהתחשב באופייה של הסכנה ובמהות הניזוק - ניתן וראוי למנעה או להקטין את סיכויי התרחשותה. סכנה שכזו הינה סכנה ש"אינה רגילה". לעומת זאת, סכנה "רגילה" היא סכנה "הנמנית עם הסיכונים הרגילים הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם" (ע"א 81/417 מלון רמדה שלום, לעיל, בעמ' 78), או כל סכנה אחרת שהיא טבעית ואינהרנטית לסוג הפעילות המצמיחה אותה, אשר החברה אינה רואה אותה כאמור במידת חומרה הדורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים כדי למנעה.

דוגמאות לסיכונים סבירים הובאו בע"א 80/145 ועקנין (לעיל):ו

השופטת מ' בן פורת בת"א (י-ם) 59/227). אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן שהרצפה חלקה (ע"א 77/683), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה..." (עמ' 126).

ועוד נפסק בעניין זה:נ

"אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או נפילה זו." (ע"א 64/250 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30; וראו גם:ב ע"א 90/371 סובחי, לעיל, בעמ' 351).

13. שאלת "הצפיות הנורמטיבית" בענייננו היא - האם הנתבעת, כמעביד סביר, צריכה היתה לצפות אפשרות מעידה של מלצר הנושא מגש בידיו כתוצאה מהיתקלות במכשול במסלול הליכתי - כמו למשל לולאת סרט האריזה הקשיח שבתוכה נסתבכו רגלי התובעת?

סבורני, כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית.

על רקע "הצפיות הטכנית" המבוארת לעיל, לא קיימים בענייננו שיקולי מדיניות מיוחדים המצדיקים הצרתה של חובת הזהירות, ובפרט כשמדובר בחובת זהירות שנועדה להגן על שלמות גופו של העובד. על המעביד לחזות מראש סיכונים שאינם טבעיים לאופי עבודת המלצרות באולם שמחות ולנקוט אמצעי זהירות לשם מניעתם. אין מדובר בנפילה סתמית ללא סיבה הנראית לעין - הנתפסת כ"סיכון סביר" גם במהלך עבודה, אלא במעידה כתוצאה מהיתקלות במכשול במסלול הליכתה של התובעת - המהווה "סיכון בלתי סביר".

הסיכון ממעידה כתוצאה מהיתקלות במכשול אינו "סיכון רגיל" לעבודת התובעת, שכן הוא לא אינהרנטי לפעילותו של המלצר בשעת עבודתו, אלא נובע מהתנאים החיצוניים של סביבת העבודה. יתירה מכך:ו הסיכון ממעידה כתוצאה מהיתקלות במכשול - כמו זה הנדון בענייננו - הינו "בלתי סביר" גם נוכח מהות העבודה ואופייה. התובעת נדרשה לשאת בידיה מגש עמוס בצלחות וכוסות והיה עליה להתמקד באחיזת המגש ולהישיר מבט לפנים או לעבר המגש על-מנת לשמור על היציבות בזמן ההליכה. בנסיבות אלו הוגבל עד מאד שדה ראייתה לעבר הרצפה במהלך צעידתה, ובהתחשב בכך שמדובר בפעילות אינטנסיבית ומעייפת לאורך זמן - קמה חובה על המעביד לדאוג לבטחונה על-ידי שמירה על סביבת עבודה נקיה שתימנע אפשרות של החלקה או מעידה כתוצאה מהיתקלות במכשולים למיניהם - כמו זה הנדון.

בענייננו, באיזון שבין הצורך להגן על שלמות גופו של העובד לבין העניין שיש לציבור במתן השירות, אין הכבדה של ממש על המעביד, אם לצורך ההגנה על האינטרס הראשון יחוייב הלה בקביעת נהלים לשמירה על סביבת עבודה ללא מפגעים ומכשולים, ויקפיד על קיומם.

סיכומם של דברים עד כאן:נ מעסיק סביר יכול היה - בנסיבות הספציפיות של המקרה - לחזות מראש מעידה של מלצר כתוצאה מהיתקלות במכשול כמו הנדון במסלול הליכתו, ואף צריך היה לצפות זאת, וסיכון כאמור הינו "בלתי רגיל" בהתחשב במהות העבודה ואופיה. לפיכך, הוכחה בענייננו אף חובת הזהירות הקונקרטית.




הפרת חובת הזהירות

14. ממכלול הראיות שהובאו לפניי שוכנעתי, כי הנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים לשמירת סביבת עבודה נקיה ממכשולים, ובכך הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעת.

נוכח העבודה האינטנסיבית, המייגעת והממושכת, שהיה על התובעת לבצע עת נדרשה לשאת בידיה מגשים עמוסים - אגב הגבלת שדה ראייתה לכיוון הרצפה הן מהסתר המגש עצמו והן מההתמקדות ביציבות האחיזה בו - חלה חובה מוגברת על הנתבעת לנקוט שיטות עבודה שיבטיחו את שלומם של המלצרים במסלול הליכתם. בנסיבות אלו התחייב פיקוח על סביבת העבודה, לשם איתור מכשולים העלולים לגרום להחלקה או למעידה, ולסילוקם.

האם הנהיגה הנתבעת שיטות עבודה אלו והקפידה הלכה למעשה על קיומן? התשובה לכך הינה שלילית.

העד עמרם אלקובי, ששימש כאמור כאחד ממנהלי הנתבעת, העיד כי לא ראה את המעידה, הואיל וישב בתוך משרדו בחצי השעה שקדמה לנפילת התובעת. הוא ציין בעדותו, כי הנתבעת העסיקה במהלך האירוע עובד נקיון שאמור היה להימצא באולם ולסלק מפגעים ומכשולים. לדבריו, על נושא הבטיחות היה אחראי רב המלצרים, שהסתובב באולם ואמור היה להנחות את המלצרים ואת עובד הנקיון. אלקובי אישר בעדותו, כי הוא עצמו לא תידרך את העובדים ואף לא וידא אם העובד שהופקד על הנקיון שהה באולם.

דא עקא, שהנתבעות נמנעו מלהזמין לדוכן העדים הן את עובד הנקיון והן את רב המלצרים שהיה ממונה על האחרון ואחראי על הבטיחות באולם ועל תידרוך העובדים בנושא זה. הימנעות הנתבעות מלזמן את מי שהיו מופקדים על שמירת הנקיון באולם, ללא כל הסבר ענייני למחדל זה, נזקפת לחובת הנתבעות, ומקימה חזקה כי השניים - רב המלצרים ועובד הנקיון - לא היו מאשרים בעדותם כי באולם ננקטו הלכה למעשה פעולות השגחה ופיקוח לשם איתור וסילוק מפגעים שיתגלו במהלך הארוע, אשר היו עשויות להביא להסרת המכשול הנדון מבעוד מועד.

מסקנה זו, בדבר אי נקיטת צעדים הולמים לאיתור וסילוק מפגעים במהלך הארוע, זוכה לתימוכין גם בעדותו של העד מטעם הנתבעות - דוד אורלב - אשר היה מופקד על ניקוי האולם לפני הארועים ולאחריהם. עד זה ציין, כי לעיתים,
לאחר הארועים, נותר על רצפת האולם לכלוך שכלל קליפות פירות - לרבות קליפות בננות, וכן חוטים של בלונים.

משהוברר, כי לולאת סרט האריזה הקשיח נמצאה במקום כה מרכזי באולם, ומשנמנעו הנתבעות מלהעלות לדוכן העדים את השניים שהופקדו לטענתן מטעם הנתבעת על איתור מפגעים וסילוקם במהלך האירוע - הורם על-ידי התובעת הנטל להוכחת טענתה בעניין העדר פיקוח ראוי להבטחת קיומה של סביבת עבודה בטוחה וללא מכשולים לכעשרים המלצרים שהועסקו בארוע הנדון ובכללם התובעת. בכך הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שלה כלפי התובעת ויתר המלצרים.

קשר סיבתי

15. ותחילה - לקשר הסיבתי העובדתי. "מקובל לומר, כי משמעות מבחן זה היא, כי הפרת החובה מהווה גורם שבלעדיו אין, כלומר שלולא הפרת החובה לא היה הנזק נגרם". (ע"א 80/145 ועקנין, לעיל, בע' 144).

את הקשר הסיבתי העובדתי די להוכיח במאזן הסתברויות, וכבר נפסק "שעל בית המשפט להשתכנע מחומר הראיות שהיה לפניו כי קיימת אפשרות מתקבלת על הדעת של קשר סיבתי". (ע"א 71/582 המוסד לביטוח לאומי נ' רשות הנמלים ואח', פ"ד כז(1) 650, בעמ' 654).

המכשול הנדון נוצר ברחבת הכניסה לאולם - בציר ההליכה הראשי של המלצרים מהמטבח לאולם וחזרה ובמסלול ההליכה של האורחים. אמנם לא הוכח באיזה שלב התהווה המפגע, ואולם - הוא נוצר במקום שכל מי שמתפקידו לודא שאין מכשולים באולם היה אמור להבחין בו ולסלקו בהקדם.

ממכלול הנסיבות עולה, כי אם הנתבעת היתה נותנת הוראות נאותות בעניין נקיון המעברים באולם ובדבר סילוק מפגעים, ואף היתה דואגת לפיקוח אפקטיבי באולם לשם איתור מכשולים או מפגעים וסילוקם בהקדם - חובות המוטלות עליה ושלא קויימו על-ידה - היה מאותר סרט האריזה הנדון ונלקח מהמקום בטרם נלכדו רגלי התובעת בתוכו.

לפיכך, הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הפרת חובת הזהירות שהוטלה על הנתבעת לבין התרחשות הנזק.




16. משהוכח הקשר הסיבתי העובדתי, יש להוסיף ולבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, דהיינו - יש לשאול האם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית".

בענייננו נותר לבחון, אם יש במעשי התובעת או במחדליה - באי הבחנתה מבעוד מועד במכשול - משום גורם המנתק את הקשר הסיבתי.

סעיף 46(2) לפקודת הנזיקין קובע, כי לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". המבחנים לקביעת "הסיבה המכרעת" הינם - מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר, ובפרשת ועקנין נפסק "כי כל אחד משלושת המבחנים הוא טוב וראוי, שכן סעיף 46(2) מבטא מבחן סיבתי גמיש, המשאיר בידי השופט חופש הכרעה ניכר". (לעיל, בעמ' 146).

הקשר הסיבתי בענייננו, נשמר לפי שלושת המבחנים. על הנתבעת היה לצפות אפשרות של מעידת מלצר עקב הימצאות מכשול בדרכו. נדרש ממנה למנוע מעובדיה סיכון של היתקלות במכשולים, והימצאות לולאת סרט אריזה קשיח במסלול הליכת המלצרים עם מגשים עמוסים אינה סיכון סביר שיש להשלים עמו. גם מבחן השכל הישר מוביל למסקנה, כי היה על הנתבעת - כמעביד סביר - לדאוג לבטיחות עובדיה ולהרחיק מהם סכנות העלולות לגרום לפגיעה גופנית. אינטרס שמירת שלמות גופו של העובד ובטחונו מטיל על המעביד דרישות מחמירות, ונראה כי הסרת מכשולים ושמירה על סביבת עבודה נקיה באמצעות קביעת נהלים מתאימים ופיקוח הולם אחר הוצאתם לפועל הלכה למעשה - אינם בגדר דרישה בלתי סבירה.

זאת ועוד:ב ההלכה הפסוקה מורה, כי מעביד צריך לצפות גם מעשים רשלניים של עובדים:ו

שלמה בראון נ' "פעמון" יעקב בנצינברג ובניו מפעלי מתכת ויציקה, פ"ד כ(3) 183, בעמ' 191).

"כבר נפסק לא אחת, כי המעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו". (ע"א 79/688 נימר אסעד יזבק נ' מונעים קובטי, פ"ד לו(1) 785, בעמ' 790).

לפיכך, אף אם יקבע, כי התובעת התרשלה - בכך שלא היתה ערה לקיומו של המפגע או שלא נזהרה שלא להיתקל בסרט גם אם הבחינה בו - אין בהתרשלות זו כדי לשלול את הקשר הסיבתי שבין מעשיה ומחדליה של הנתבעת לבין גרימת הנזק. הוכחת רשלנות מצד הניזוק יכול שתטיל עליו אשם תורם - ובכך יורחב הדיון בהמשך, אך אין בה כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות של הנתבעת לבין התרחשות הנזק. מכאן, שהוכח גם קיומו של קשר סיבתי משפטי בין הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבעת לבין הנזק.

מן המקובץ עד כאן עולה, כי הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות בעניינה של הנתבעת, וקמה איפוא לתובעת נגדה עילת תביעה בנזיקין בעוולה זו.

שאלת האשם התורם

17. הנתבעות טוענות, לחלופין, כי אם תיוחס לנתבעת אחריות לתאונה בעוולת הרשלנות, אזי יש להטיל על התובעת אשם תורם, נוכח העובדה שלא נזהרה בהליכתה ולא הבחינה מבעוד מועד בסרט האריזה.

אסקור תחילה את הרקע המשפטי בשאלת האשם התורם - בכלל, ובסוגייה זו בכל הנוגע ליחסי מעביד-עובד - בפרט.

18. בפסיקה נקבעו שני מבחנים עקריים לבחינת האשם התורם:נ האחד - הוא מבחן האדם הסביר, שלפיו יש לקבוע האם אדם סביר היה נזהר יותר מן הניזוק; והשני - מבחן "מידת האשמה", "שעיקרו בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד." (ע"א 81/417 מלון רמדה שלום, לעיל; וכן ראו:ב ע"א 81/449 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, בעמ' 75).

באשר לאופן הערכת התנהגותו הרשלנית של כל צד, זה לעומת זה, במבחן האשמה המוסרית, נפסק:ו

סימון נ' הולנדר פ"ד יז 449, בעמ' 474).

הלכה פסוקה היא, כי "משהאמור הוא בתאונה בעבודה שארעה לעובד וכשמדובר בחלוקת אחריות בין העובד למעביד - נוטה הכף למבחן של האשמה המוסרית." (ע"א 85/477 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, בעמ' 424.

עוד יש לציין את מגמת המדיניות השיפוטית להקל עם העובד באשר לאחריותו בגין רשלנות תורמת, וכה נאמר בעניין זה בע"א 88/663 שריזיאן, לעיל (בעמ' 516):

מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' (פ"ד כז(1) 650):

כשמדובר ביחסי מעביד-עובד, נפסק לא אחת, כי טעותו של עובד אינה בהכרח רשלנות תורמת.

כך נפסק בפרשת בוארון, (לעיל), כי לא חל אשם תורם על תובע, ששני גלילי אצבעותיו נקטעו, שעה שהכניס ידו לתוך מכסחת דשא על-מנת לתקן בתוכה קפיץ, מבלי שקיבל ממעבידו תדרוך על הפעלת הכלי והסיכונים הצפויים ממנו.


על הטעם שבאי החלת אשם תורם בגין טעותו של עובד, עמד כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 65/5 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד יט(3) 205:
"...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים".

על דברים אלה חזר כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 70/530 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פ"ד כה(1) 724, בעמ' 727-728) בקובעו, כי עובד אשר ניסה לשחרר קורת ברזל כבדה מקרש עץ שבו נתפסה ונפגע כתוצאה מכך, טעה, אך אין לייחס לו רשלנות תורמת:

....
קיצורו של דבר, המשיבה לא עמדה בחובה להדריך את המערער הדרכה של ממש... להוראה הכללית שניתנה לו, לא היתה, כאמור, משמעות למניעת הסכנה ואין די בה כדי להטיל על המערער אף חלק באחריות במה שקרה לו. המערער טעה בעשותו את הפעולה שעשה, אבל אין לייחס לו רשלנות תורמת בשל כך."

עוד יפים לענייננו דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 90/4114 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ ואח' (פ"ד מח'(1) 436, בעמ' 436); בהתייחסו לאי הטלת אשם תורם על עובד שטעה בהיסח הדעת במהלך ביצוע עבודה מונוטונית ושגרתית:

טענה זו אינה מקובלת עליי. כאשר מדובר באדם המפעיל בצורה שיגרתית ומונוטונית מכונה, אין בהיסח דעת רגעי כדי להוות אשם תורם, ולעניין זה אין להתחשב בהיותו עובד מיומן ובוותק שלו בעבודה. בסיטואציות אלו בהחלט ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם... וזאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר או מתעלם מסיכונים ודאיים."

דברים ברוח זו - בדבר טעותו של עובד במהלך עבודה חד גוונית המקהה את חושיו - גם נאמרו על-ידי כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 58/438 קבוצת בנין בע"מ נ' פוגל, פ"ד יג 864, בעמ' 867:

וכיוצא באלה הם מן המסיבות העלולות להקהות את חושיו של הפועל, ובמידה שהן קיימות במקרה המסויים, יש לתת להן את משקלן הראוי בבוא בית המשפט להחליט אם הפועל נקט אמצעי זהירות סבירים להבטחת שלומו הוא, נוכח סכנה שנוצרה עקב רשלנות או הפרת חובה סטטוטורית מצד מעבידו."

19. ומכאן, ליישום הדין על עובדות המקרה בעניין האשם התורם.

הנתבעת גורסת, כי לתובעת אשם תורם להתרחשות הנזק, המתבטא בחוסר תשומת לב למצב רצפת האולם, על רקע אישורה בעדותה כי ידעה שלקראת הסיום הארוע הרצפה אינה נקיה.

למותר לציין, כי הנטל להוכחת אשם תורם של עובד רובץ על המעביד. (ע"א 83/741 חנן גוריון נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, בעמ' 273).

נשאלת, איפוא, השאלה האם אי הבחנתה של התובעת בלולאת סרט האריזה מבעוד מועד, תוך כדי צעידתה עם המגש העמוס בידיה, מהווה אשם תורם, אם לאו.

גם אם טעתה התובעת, בכך שלא הבחינה במכשול האמור, הרי שיש לראות בכך, לכל היותר, טעות שאינה מגעת לדרגה של אשם תורם.

הנתבעת היתה זו שהעמידה את התובעת בפני סיכון מיותר, שכאמור - לא היה אינהרנטי לעבודתה ואשר ניתן היה למנעו באמצעים סבירים שצויינו לעיל. לעומת זאת, התובעת רק טעתה, אם בכלל, בכך שבמהלך עבודה אינטנסיבית, ממושכת ומונוטונית - עת נשאה בידיה מגשים עמוסים - לא הבחינה במכשול האמור. כמבואר לעיל, קשה היה להבחין במכשול - בשל צבעו הדומה לגוון הרצפה, נוכח הגבלת שדה הראיה כתוצאה מנשיאת המגש, ולאור הסיטואציה שחייבה ריכוז והתמקדות של התובעת ביציבותו של המגש העמוס תוך כדי הליכה. השוואה בין "האשמה המוסרית" של המעבידה-הנתבעת הנובעת ממחדליה בכל הנוגע להימנעותה מנקיטת שיטות עבודה בטוחות שיביאו לאיתור מכשולים בסביבת העבודה של המלצרים ולסילוק המפגעים, לבין מחדלה של התובעת-העובדת אשר בנסיבות שצויינו לעיל לא עלה בידיה להבחין במכשול הנדון שאף לא בלט לעין - מובילה למסקנה כי גם אם טעתה התובעת בכך שלא הביטה לעבר הרצפה בעת צעידתה עם המגש, הרי שאין לראות בטעות זו אשם תורם כלשהו.

בנסיבות אלו לא הרימו הנתבעות את נטל ההוכחה לאשמה התורם של הנתבעת.

סוף דבר

20. הנתבעת - כמעבידה של התובעת - חבה כלפי התובעת חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית. הפועל היוצא מכך בנסיבות דנן, חייב נקיטת שיטת עבודה בטוחה והסדרת אמצעי פיקוח נאותים שיבטיחו כי סביבת העבודה של המלצרים תיוותר ללא מפגעים ומכשולים. הנתבעת - שלא נקטה בשיטות עבודה בטוחות ושלא דאגה לפיקוח נאות כאמור - הפרה את חובת הזהירות, בכך שמי שאמורים היו להיות מופקדים על בטיחות העובדים, לא הבחינו מבעוד מועד במכשול הנדון וממילא לא פעלו לסילוקו. כתוצאה מהפרת חובת הזהירות מעדה התובעת ונחבלה. לפיכך, קמה לתובעת עילת תביעה נגד הנתבעת בעוולת הרשלנות.


הנתבעות לא הוכיחו, כי התובעת נושאת באשם תורם לקרות הנזק.

לפיכך חבה הנתבעת מס' 2 בפיצוי התובעת בגין מלוא נזקיה כתוצאה מפציעתה בתאונה הנדונה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונת עבודה טפסן

  2. תאונת עבודה במחסן

  3. תאונת עבודה במפעל

  4. תאונת עבודה מתנדב

  5. תאונת עבודה פיצוץ

  6. תאונת עבודה במאפיה

  7. תאונת עבודה בחו''ל

  8. תאונת עבודה - את מי תובעים

  9. דיכאון כתאונת עבודה

  10. תאונת עבודה של שוחט

  11. תאונת עבודה עם מכבש

  12. תאונת עבודה עם אקדח מסמרים

  13. אדם אשר נפטר בתאונת עבודה

  14. קטיעת אצבעות תאונת עבודה

  15. תאונת עבודה עם מנוף

  16. תאונת עבודה עם פטיש

  17. תאונת עבודה עם סכין

  18. תאונת עבודה של סייעת

  19. תאונת עבודה של חקלאי

  20. תאונת עבודה קרע בכתף

  21. תאונת עבודה התחשמלות

  22. תאונת עבודה בגן חיות

  23. תאונת עבודה בבית ספר

  24. תאונת עבודה עם עגורן

  25. תאונת עבודה עם מקדחה

  26. תאונת עבודה של מלצרית

  27. גב תפוס - תאונת עבודה

  28. חתך באצבע תאונת עבודה

  29. תאונת עבודה בטיול שנתי

  30. קריסת עץ - תאונת עבודה

  31. תאונת סקי כתאונת עבודה

  32. תאונת עבודה פגיעה בכתף

  33. נגיחת שור - תאונת עבודה

  34. תאונת עבודה בקונדיטוריה

  35. פגיעה במרפק תאונת עבודה

  36. עובדת משק - תאונת עבודה

  37. ? תאונת עבודה חשמלאי - פיצויים

  38. קוצר נשימה כתאונת עבודה

  39. משיכת כבל - תאונת עבודה

  40. תאונת עבודה בעסק משפחתי

  41. תאונת עבודה טכנאי מזגנים

  42. פגיעה נפשית כתאונת עבודה

  43. אצבעות נחתכו בתאונת עבודה

  44. מה עושים במקרה של תאונת עבודה

  45. הרמת משקל כבד תאונת עבודה

  46. פיצוי על שתי תאונות עבודה

  47. תאונת עבודה כוויה ממי חמצן

  48. שכר לא מדווח - תאונת עבודה

  49. תאונת עבודה עובד נמל אשדוד

  50. השחזת מרצפות - תאונת עבודה

  51. המשך עבודה לאחר תאונת עבודה

  52. תאונת עבודה של פועל מהשטחים

  53. ויכוח עם לקוח - תאונת עבודה

  54. חובת דיווח של המעביד על תאונת עבודה

  55. איחור בהודעה על תאונת עבודה

  56. תאונת עבודה של עובדת ניקיון

  57. תאונת עבודה בזמן תורנות לילה

  58. תאונת עבודה עם מסור - תביעת פיצויים

  59. הגדרת ''מעון'' - תאונת עבודה

  60. החמרת מום מולד - תאונת עבודה

  61. ניקוי מכונה פגיעה ביד - תאונת בעבודה

  62. מכה בראש משולחן - תאונת עבודה

  63. תאונת עבודה בזמן נסיעה על טנק

  64. ? תאונה בעבודה פריקת כתף – כמה פיצויים

  65. כניסת גוף זר בעין - תאונת עבודה

  66. תאונת עבודה פועל בניין - תביעת פיצויים

  67. מימון חמי מרפא לנפגע תאונת עבודה

  68. תאונת עבודה של רב בדרך לבית הכנסת

  69. התעוורות בעין אחת עקב תאונת עבודה

  70. תאונת עבודה של (פיקולו) מלצר זוטר

  71. ערעור על גובה הפיצוי בתאונת עבודה

  72. קטיעת אצבעות בתאונת עבודה עם מכונה

  73. תאונת עבודה במהלך עבודות צביעה בגובה

  74. פיצויים בגין פגיעה על ידי מחפר - תאונת עבודה

  75. תאונת עבודה ללא גורם חיצוני הנראה לעין

  76. תאונת עבודה בדרך מהעבודה - עצירה לאכול

  77. פיקוח על עובד חסר ניסיון - תאונת עבודה

  78. הפסקה וסטיה מהדרך המקובלת - תאונת עבודה

  79. טופס תביעה תאונת עבודה ללא חתימת המעביד

  80. ערעור מצד המעסיק על פיצויים בתאונת עבודה

  81. חשיבות גרסה ראשונית בבית חולים - תאונת עבודה

  82. תאונת עבודה - טענת עובד שלא קיבל הדרכה מהמעביד

  83. תביעה של טכנאי נגד בזק של טכנאי נגד בזק – תאונת עבודה

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון