קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין ירידת ערך אופנוע עקב תאונת דרכים: 1. אופנועה של התובעת נפגע בעת "פגישה" עם מכוניתה של נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), בשעות אחר הצהריים של ה95-/10/26, בצומת הרחובות פייר קניג ויהודה (סמוך לתחנת הדלק "אורנים"); לטענת התובעת, רכבה על אופנועה, מכיוון פסי הרכב לכיוון אזור התעשיה - בנתיב הימני שהתנועה בו מותרת הן למבקשים להמשיך ישר והן לפונים ימינה, בעוד הנתבעת נהגה במכוניתה בנתיב שמשמאלה, המיועד אך ורק לממשיכים ישר נוכח פניהם. לפתע פתאום סטתה מכוניתה של הנתבעת מנתיבה, במגמה לפנות ימינה אל תוך רח' יהודה (בואך שכונת מקור חיים) ותוך כך חסמה את נתיב נסיעתה של התובעת אשר לא הספיקה לבלום, וכך ארעה "הפגישה" הבלתי נמנעת ונגרמו הנזקים (לפרטי התאונה אשוב בהמשך הדברים). 2. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת-הנהגת אשר היתה מעורבת בתאונה והמבטחת של נתבעת זו (נתבעת מס' 2 - להלן: "המבטחת"); שלא על פי השיגרה השכיחה בכגון דא, התפצלה, זאת הפעם, חזית הנתבעות: המבטחת הכירה באחריות המבוטחת (היא נתבעת 1) לגרימת התאונה ונאותה לשאת בנזקי התובעת - אך חלקה על גובה הנזקים הנתבעים ואילו הנתבעת כפרה באחריותה ואף הגישה תביעה שכנגד לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לרכבה שלה בגין אותה תאונה. 3. המחלוקת עם המבטחת התמקדה איפוא בנושא שעור נזקי התובעת בלבד. התובעת מנתה בכתב תביעתה שורה ארוכה של ראשי נזק, ואדון באלו אחד לאחד: (א) השתתפות עצמית בסך 2,180.- ש"ח והוצאות כינון הפוליסה בסך 231.- ש"ח: המבטחת לא חלקה על אלו - והסכימה לשלמם בלא אומר. (ב) הפסד הנחת העדר תביעות בסך 421.- ש"ח: צודקת המבטחת בטענתה כי הפסד זה (אשר לא הוכח) הינו במקרה הטוב נזק עתידי (שאיננו בטוח, שכן לא אחת מוחלות חברות הביטוח למבוטח אשר הן "חפצות ביקרו" על שלילת ההנחה). התובעת העידה כי בינתיים מכרה את האופנוע ולא רכשה רכב אחר, ולפיכך ספק הוא אם תסבול את הפסד ההנחה. על כן אין לפסוק לה נזק זה; עם זאת, על מנת שלא לחסום את דרכה מפני תביעתו בעתיד, אני מתיר לתובעת "לפצל סעדיה" וקובע כי תהא רשאית לשוב ולתבעו אם, בעתיד, תישא בנזק זה כתוצאה מהתאונה נשוא תביעה זו. (ג) ירידת ערך האופנוע - התובעת תבעה בגין ראש נזק זה סך 1,000.- ש"ח (אף שלטענתה סבלה מנזק גבוה יותר) בנוסף על שכר טרחתו של השמאי בסך 574.- ש"ח. בדיון הראשון הועלתה השאלה על שום מה לא כיסתה המבטחת של התובעת נזק זה, שהרי, הלכה פסוקה היא, מאז פסק דין "מוריאנו" הידוע, ועל פי הוראותיו המפורשות של הממונה על הביטוח, כי על מבטחי הרכב לשאת בנזק זה. ואכן, לאחר בירור, חזרה בה התובעת מתביעתה זו משהתברר שהמבטחת שלה נאותה לשאת בנזק זה. [איני יכול, שלא לחזור, במאמר מוסגר, ולהביע מורת רוח (ובכך להצטרף אל רבים מחברי השופטים, בפסקי דין שונים) על שעד עצם היום הזה עדיין נמצאים מבטחים השולחים את מבוטחיהם לתבוע את נזקי "ירידת הערך" מהמזיק, "מטלטלים" אותם שלא לצורך, גורמים להם הוצאות, טרחה ועגמת נפש מיותרים ואף מגבירים את העומס על בתי המשפט, העמוסים גם כך לעייפה. מן הראוי שהמפקח על הביטוח יתן דעתו לתופעה פסולה זו]. (ד) קסדה ומשקפי שמש שניזוקו בסך כולל 1,639.- ש"ח - התובעת ביססה תביעתה בענין זה על מחירן של קסדה ומשקפיים חדשים במועד הגשת תביעתה ואילו המבטחת מוכנה לשאת רק בחלק מהתשלום בטענה כי בעת התאונה היו הקסדה והמשקפיים "משומשים" ועל כן זכאית התובעת לפיצוי בשיעור של כ50%- מערכם בלבד, על פי העקרון שיש להחזיר את מצב הניזוק לקדמותו כפי שהיה אלמלא התאונה, אך לא להיטיב עמו. כבודו של עקרון זה במקומו מונח, ואולם בצידו מצוי עיקרון נוסף, והוא שכאשר לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו בלא להיטיב מצבו של הניזוק - כי אז זכאי הניזוק "אפילו" להטבה ובלבד שלא ייצא בחסרון (כך הוא למשל, כאשר אין למצוא חלף משומש לרכב שנפגע - שאז זכאי הניזוק לחלף חדש אף שבכך אולי "מיטיב" הוא את מצבו לעומת המצב קודם לתאונה). כך הוא, לסברתי, בענין הקסדה והמשקפיים - מחד גיסא, איני סבור שניתן לדרוש מהתובעת כי תחבוש לראשה קסדה זרה שאין יודעים מי חבשה בעבר או תרכיב על עיניה משקפיים אשר התנוססו בעבר על אפו של אחר; מדובר בפריטים "אישיים" המיוחדים לכל אדם ושאין הצדקה להעבירם מאחד לאחר. יתר על כן, הבלאי של שני הפריטים הללו (בודאי כך הוא לגבי הקסדה) נמוך ואין בדרך כלל כל צורך להחליפם אלא אם כן הם ניזוקים כתוצאה מפגיעה חיצונית. בשים לב לעובדה כי הפריטים הללו נרכשו על ידי התובעת רק זמן לא רב קודם לתאונה בעת שרכשה את האופנוע סבור אני כי אלמלא התאונה משמשים היו את התובעת עוד עת רבה. משני הטעמים הללו אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בערכם המלא של שני הפריטים הללו; (ה) מחלוקת דומה התגלעה בין הצדדים ביחס לבגדים שהושחתו: מעיל עור שבגינו נתבעו 1,464.- ש"ח, ומכנסי ג'ינס - בסך 300.- ש"ח. גם כאן נאותה נתבעת מס' 2 להכיר בפיצוי חלקי בלבד, מאותו טעם - בהיות המדובר בבגדים משומשים ואין לפצות את התובעת במחיר בגדים חדשים. סבורני כי בענין זה יש לקבל - בחלקה - את טענת הנתבעת - שמדובר בפריטי לבוש אשר מטבע הדברים זמן השימוש בהם מוגבל, ויש להניח כי גם אלמלא התאונה היו מגיעות אל סל הבגדים הישנים שאין בהם עוד שימוש לאחר תקופה מסויימת. הנחה זו נכונה בודאי לגבי מכנסי הג'ינס ופחות לגבי מעיל העור אשר המיועד בעיקרו לרכיבה על האופנוע; לפיכך ועל פי שיקול דעתי אני פוסק לתובעת עבור מעיל העור סך 1,200.- ש"ח ועבור מכנסי הג'ינס 150.- ש"ח. (ו) הפסד ימי עבודה - תביעתה של התובעת בראש נזק זה הינה בסך 1,000.- ש"ח ובעת עדותה בבית המשפט הבהירה כי בסמוך לאחר התאונה נאלצה להתרוצץ רבות למוסך, לשמאי, למבטחת, למשטרה וכיוצ"ב, לדבריה, עבדה אז כאחראית משמרת בקולנוע רב-חן. את מרבית "ההתרוצצויות" ניתן היה לעשות רק בשעות אחר הצהריים ואילו משמרת העבודה שלה התחילה בשעה 16: 00, ולדבריה, כאשר לא הגיעה למשמרת הפסידה את שכר אותה משמרת במלואו בסך 150.- ש"ח. יש טעם בדבריו של נציג נתבעת מס' 2, מר עמיאל, כי ראיותיה של התובעת בראש נזק זה חלשות הן; לא הובאה בפני כל ראיה, כגון תלוש משכורת, דו"ח הכנסות, אישור מעביד או כל כיוצ"ב, שיהיה בהם כדי לתמוך טענות התובעת. התובעת אף לא נתנה פירוט מדוייק של הימים בהם, כטענתה, נעדרה מעבודתה; מניח אני גם כי עם קצת מאמץ יכולה היתה לרכז את ה"התרוצצויות" השונות - ובכך לצמצם למינימום את ימי ההעדרות מהעבודה. זאת ועוד, ידוע לנו כי התובעת נפגעה גם בגופה כתוצאה מהתאונה ומן הסתם נעדרה מעבודתה תקופה מסויימת כתוצאה מפגיעה זו, התובעת לא טרחה לציין באילו ימים נעדרה בגלל פציעתה ובאילו בגלל ההתרוצצויות הקשורות לנזק הרכוש (אשר רק הוא הנדון בתביעה שבפני). יחד עם זאת, מוכן אני לקבל את הטענה כי ההתרוצצויות השונות גרמו למטרד מה ולהעדרות זו או אחרת מהעבודה - לפיכך על פי שיקול דעתי אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סך 300.- ש"ח. (ז) שכר טרחת עורך דין - בסך 293.- ש"ח. לדברי התובעת, המהימנים עלי, שילמה סכום זה לעורך דין אשר ייעץ לה וסייע לה בניסוח תביעתה לבית משפט זה. אכן, הצדדים בבית המשפט לתביעות קטנות אינם מיוצגים על ידי עורכי דין ואולם אין לפסול התייעצות ועזרה בניסוח כתבי בי-דין - כאשר הסכום הנתבע בשל כך הינו סביר ובפרופורציה סבירה לתביעה ולשאלות המתעוררות בה. 4. נזקיה של התובעת, על פי המפורט לעיל, מסתכמים איפוא ב5,993.- ש"ח. 5. עד כאן תביעת התובעת, ומכאן - לתביעה הנגדית - שסלע המחלוקת בה הוא האחריות לגרימת התאונה. פירטתי בסעיף 1 לעיל בתמצית את גירסת התובעת ביחס לארוע. גירסת הנתבעת שונה; לטענתה נסעה היא עצמה בנתיב הימני (ולא בנתיב המרכזי, כטענת התובעת) ומנתיב זה רשאית היתה לפנות ימינה לרח' יהודה כפי שביקשה לעשות, לגירסתה "נדחקה" התובעת מימינה בנסיון לעקפה שלא כדין, מימינה, ועל כן יש ליחס את עיקר הרשלנות, אם לא את כולה, דווקא לתובעת. הנתבעת מצביעה על צילומי הפגיעה ברכבה ולומדת מאלו כי התובעת היא אשר פגעה ברכבה שלה. 6. לאחר ששמעתי (באריכות רבה) את כל טענות בעלות הדין (ומסייעיהם ...) ועיינתי במסמכים רבים אשר הוגשו לי מעדיף אני את גירסת התובעת על פני זו של הנתבעת וקובע כי האחריות לגרימת התאונה נופלת, במלואה, על הנתבעת - ואלו בתמצית טעמי: (א) התובעת הורשעה בבית המשפט לתעבורה בהליך פלילי, בגין אותה תאונה, בנסיעה בחוסר זהירות; הממצאים והמסקנות של פסק דין מרשיע חלוט בהליך פלילי מהווים כידוע ראיה לכאורה בהליך אזרחי המתנהל באותו ענין כשבעל הדין המורשע הינו צד בו [סעיף 42 א' של פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א1971-]. חוסר הזהירות המיוחס לנתבעת עפ"י נוסח כתב האישום - ובו כאמור הורשעה: "בכך שפנתה ימינה במהלך נסיעתה תוך כדי סיכון ופגעה ברכב המתלוננת שנסעה במימינה ובכך שלא בלמה בעוד מועד כדי למנוע פגיעה ברכב המלוננת ..." (ב) התובעת העידה, כאמור לעיל, כי עובר לתאונה נהגה הנתבעת את מכוניתה בנתיב המרכזי, המיועד לממשיכים ישר, ואיננו מותר למי שמתכוון לפנות ימינה. התובעת אף הכחישה בתוקף כי רכבה על אופנועה בימין הנתיב הימני. לדבריה נוהגת היא לרכב במרכז הנתיב בהיותה מודעת לסכנה הנשקפת לה מכלי רכב שנהגיהם אינם משגיחים או מתעלמים מקיומו של רכב דו-גלגלי "העומד בדרכם" ונוהגים "לטאטא" אותו מן הכביש. בתמיכה לגירסתה הצביעה התובעת על כך שלאחר התאונה עמדה מכוניתה של הנתבעת במרכז הכביש באופן שכלי רכב (המבקשים להמשיך ישר) עקפו אותה מימינה ומשמאלה. דברים אלה אומתו על ידי עדות עובר אורח מר אורטיז לי-אבן, אשר הצדדים הסכימו לקבל הודעתו במשטרה: "לאחר ההתנגשות הרכב שפגע באופנוע עמד ורכבים עקפו אותו מימין ומשמאל ... ימין של הסובארו היתה במרחק של כ4- מ' מהמדרכה" (וראה אף סקיצה אשר נערכה לפי הנחיית עד זה). רק לאחר זאת הוזזה המכונית לצד הכביש. (ג) הנתבעת הודתה כי כלל לא הבחינה באופנוע עובר לפגיעה; זהו בעיני מחדל שיש בו כדי להטיל את האשמה לגרימת התאונה על הנתבעת, גם אילו הייתי מקבל במלואה את גירסתה כי נסעה בנתיב הימני ! תקנה 40 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 מורה כי "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון", תקנה 41 מצווה כי: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו אלא ... במידה שהוא יכול לעשות זאת בביטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש"; תקנה 42 מורה כי: "נוהג רכב המתכוון לפנות ימינה, לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין בצידו הימני רכב אחר בתנועה ..." - כל אלו הוראות המלמדות על הסיכון הרב שבפניה וחובת הזהירות המרובה המוטלת, כפועל יוצא מכך, על נהג המתכוון לפנות - המחוייב לוודא קודם פנייתו כי הוא יכול לעשות כן בבטחה ובלא לסכן איש. זאת ועוד יותר, כל נהג יודע כי כלי הרכב הדו-גלגליים, אופנועים, קטנועים, תילונים, אופניים - נעים בימין הכביש, עובדה המחייבת זהירות כפולה ומכופלת, שהרי מן המפורסמות היא כי כלי רכב אלו יציבותם מועטת והם חשופים ופגיעים ביותר. העובדה שהנתבעת לא הבחינה כלל בקיומו של רכב התובעת מלמדת שהחלה בביצוע הפניה בלא להסתכל במראות ו/או לצידה - ובכך, כאמור, ביצעה מחדל חמור. יצויין עוד כי קיימת אי התאמה בין טענת הנתבעת בפני כי לא הבחינה כלל בתובעת לבין דבריה שנאמרו לשוטר שהזדמן למקום לאחר התאונה כי חשבה שהנתבעת מתכוונת לפנות ימינה לרח' יהודה. 7. מכל הטעמים הללו אני קובע כי הנתבעת 1 אחראית לגרימת התאונה - ולפיכך יש לדחות את התביעה שכנגד. 8. התוצאה מכל האמור: (א) אני מחייב את הנתבעות הדדית לשלם לתובעת סך 5,993.- בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מתאריך 96/08/01. (ב) התובעת תהא רשאית לתבוע בנוסף על נזק זה נזקי הפסד הנחת העדר תביעות - אם וכאשר ייגרם נזק זה. (ג) התביעה שכנגד נדחית. (ד) מאחר שנתבעת מס' 2 (המבטחת) הציעה לתובעת עוד קודם להתדיינות פיצוי בשיעור קרוב לסכום אותו פסקתי לעיל, אין צו להוצאות כנגד נתבעת זו. (ה) נתבעת 1 תשלם לתובעת בעבור ביטול זמנה בהליך זה (ובהתחשב במספר הישיבות והזמן הרב אשר נדרש) סך 300.- ש"ח. אופנועתאונת דרכיםירידת ערך