קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בסדר דין מקוצר נגד חברה בחו''ל: .1המשיבה, שהינה חברה הרשומה בישראל, הגישה ב-ת"א 200/81 של בית המשפט המחוזי בחיפה תביעה בסדר דין מקוצר ובה נתבקש בית-המשפט לחייב את המבקשת, אשר הינה חברה הרשומה בארצות-הברית ומנהלת את עסקיה שם, לשלם לה סכום של 418, 44דולר בשקלים, בצירוף ריבית והוצאות. המשיבה ביקשה רשות להמציא למבקשת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה והרשות ניתנה לה. .2בתגובה לנטען בכתב-התביעה שהוגש ב-ת"א 200/81הנ"ל שהומצא למבקשת, הוגשו מטעמה לבית-המשפט המחוזי בחיפה, בעת ובעונה אחת, שתי בקשות: האחת - בתיק המ' 1353/81 למתן רשות להתגונן בפני התביעה, והשניה - לדחיית תביעה זו על הסף מחמת היעדר סמכות. בתמיכה לשתי הבקשות הנ"ל צורף לכל אחת מהן תצהיר מנהלה של המבקשת. .3בסעיף 11של כתב-התביעה שהוגש ב-ת"א 200/81הנ"ל נטען כלהלן: "בית-משפט נכבד זה מוסמך לדון בתביעה לאור סכום התביעה וכן מאחר שההסכמים בין הצדדים נקשרו בישראל, וישראל הינה מקום הביצוע של ההסכמים האמורים באופן חלקי." המבקשת כופרת בנטען בסעיף 11הנ"ל שלכתב התביעה, עד כמה שהוא מתייחס למקום שבו נקשרו ההסכמים ולמקום ביצועם, וטוענת בבקשתה שבתיק זה, כי למעשה נקשר ההסכם בינה לבין המשיבה בארצות-הברית, שם מנהלת המבקשת את עסקיה, וכי בארצות-הברית עמד ההסכם להתבצע. מתצהיר מנהלה של המבקשת, הנספח לבקשה שבתיק זה, עולה, כי האדם אשר שמו הוא יהודה קאליש, שהמשיבה ראתה בו נציג של המבקש כנטען בכתב-התביעה, ייצג למעשה את המשיבה. כמו כן, נאמר באותו תצהיר, כי הטובין שהוזמנו אצל המשיבה היו צריכים להגיע למקום שבו מנהלת המבקשת את עסקיה והמבקשת התחייבה לבצע את התשלום עבורם בבנק בניו-יורק. .4פרקליטה המלומד של המבקשת ביקש במכתבו מיום 26.6.81, שהופנה למזכירות בית-המשפט, להקדים את הדיון בבקשה שבתיק זה, שבה כופר הוא בסמכותו של ביתהמשפט לדון בתביעה שב-ת"א 200/81הנ"ל, לדיון בבקשה לרשות להתגונן. אולם כב' הרשם, שד בבקשה לרשות להתגונן שהוגשה בתיק המ' 1353/81 עור בטרם נדונה שאלת הסמכות, נתן למבקשת רשות להתגונן וקבע שתצהירו של מנהל המבקשת ישמש כתב-הגנה. בסעיף 4של תצהיר זה שהיה לכתב-הגנה נטענה הטענה של חוסר סמכות של בית-המשפט לדון בתביעה שהוגשה ב-ת"א 200/81הנ"ל. מיטיב היה אולי הרשם המכובד לעשות אילו נהג בהתאם להנחיית בית-המשפט העליון ב-המ' 482/63 עמבר ופרץ נ' עמבר, בע' 392[1], אשר לפיה: "אם מובאת לפני בית-המשפט בקשה לרשות להתגונן והמבקש כופר בסמכות, על בית-המשפט לברר קודם את שאלת הסמכות". ברם, העובדה, שהבקשה לרשות להתגונן נדונה לפני ששאלת הסמכות הוכרעה, אינה צריכה להיות למבקשת לרועץ ואין לראות בהשתתפותה בדיון בבקשה זו וויתור על טענתה בדבר חוסר סמכות. .5במהלך הדיון בבקשה לרשות להתגונן נחקר מנהלה של המבקש, סם קאהן, ועל גבי תצהירו, שהוגש בתיק זה שלפני, רשם פרקליטה של המשיבה דברים אלה: "אני מסכים בזה שחקירתו של העד סם קאהן במסגרת הבקשה לרשות להתגונן תשמש גם כחקירה בבקשה זו ואני מוותר על כל חקירה נוספת בהקשר לטענת חוסר סמכות בית-המשפט. 28.10.81(-)" .6בישיבה מיום 21.1.82הודיע פרקליטה המלומד של המבקשת, כי הוא מסתמך על דברי מנהלה של המבקשת, אשר נחקר על תצהירו במהלך הדיון בתיק המ' 1353/81 הנ"ל ואין לו ראיות נוספו. באותה הישיבה הודיע פרקליטה המלומד של המשיבה, כי אין למשיבה ראיות נוספות על אלה שהובאו כבר לגבי הבקשה בתיק זה. באי-כוחם של שני הצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב. .7תמצית טענותיו של פרקליטה המלומד של המבקשת היא, כי לא נתמלאה בתביעה שהוגשה ב-ת"א 200/81 אף לא אחת מן החלופות המנויות בתקנה 3לתקנות סדר הדין האזרחי תשכ"ג- 1963[6] (להלן: התקנות הנ"ל) ולפיכך אין סמכות לבית-משפט זה או לכל בית משפט אחר בישראל לדון בה. הפרקליט המלומד צרף לסיכום טענותיו כתב-תביעה שהמשיכה הגישה נגד המבקשת במדינת טקסאס של ארצות-הברית כדי לחזק את טענתו כי התביעה שהוגשה ב-ת"א 200/81הנ"ל היא בסמכותו של בית-המשפט במדינת טקסאס. יוטעם כבר כאן, כי לא היה מקום לצירוף העתק מכתב-התביעה שהגיה המבקשת, אם אמנם הגישה, נגד המשיבה בבית-המשפט של מדינת טקסאס, לסיכום טענותיה. גם לגופו של הענין, אין בהגשת התביעה על-ידי המשיבה כדי לשלול סמכות מבית-משפט זה לדון בתביעה שהוגשה לפניו אלא אם נעדר הוא סמכות כזאת מסיבה אחרת. ב-בר"ע 55/76 עמיתי מלון ירושלים נ' טייק ואח’, בע' 700, מול האות ב' [2], נאמרו מפי כב' השופט ח' כהן (כתוארו אז) דברים אלה: "וכבר נפסק באנגליה שאין בית-המשפט נועל את דלתו בפני תובע, אך באשר נתבע הוא בתביעה שהגיש נגדו הנתבע שלו בארץ אחרת..." בבואי לדון בשאלת הסמכות מתעלם אני, איפוא, מאותו העתק של כתב התביעה שצורף לסיכום טענות פרקליטה המלומד של המבקשת. .8לטענת פרקליטה המלומד של המשיבה, בהתחשב בכך כי המדובר הוא בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, לפי האמור בתקנה 469(ב) לתקנות הנ"ל [6] היתה לפני המבקשת רק דרך אחת לכפור בסמכות בית-המשפט והיא, לבקש את ביטולו של הצו המחיר את המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה ומשלא בחרה בדרך זו מנועה היא מלכפור בסמכות אותו בית-המשפט שהתיר את המצאת כתבי בי-דין כאמור. בתקנה 469)( לתקנות הנ"ל [6] נאמר כלהלן: "הומצא לבעל דין כתב בי-דין מחוץ לתחום המדינה, רשאי הוא לבקש את ביטול הצו המתיר ההמצאה או לכפור בכתב ההגנה בסמכות בית-המשפט לדון בתובענה, והכל לא יאוחר מהיום שטען לראשונה לגופה של התובענה". מהאמור בתקנה 469(ב) הנ"ל עולה, איפוא, ברורות, כי קיומו של צו המתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה, כשלצמו, אינו סותם את הגולל על טענה של חוסר סמכות ומאפשר לכפור בסמכותו של בית-המשפט לדון בתובענה בכתב-ההגנה. במקרה זה שלפני, כמתואר לעיל, ביחד עם הבקשה לדחיית התובענה על הסף, שהוגשה בתיק זה, הגישה המבקשת בתיק המ' 1353/81 בקשה לרשות להתגונן; הרשות המבוקשת ניתנה והוחלט לראות בתצהיר, שבו נתמכה הבקשה לרשות להתגונן, כתבהגנה, כאמור בתקנה 278לתקנות הנ"ל [6]. גם בתצהיר זה, שנהיה לכתב-הגנה, כפרה המבקשת בסמכותו של בית-המשפט לדון בתובענה שב-ת"א 200/81הנ"ל. עינינו הרואות, כי המבקשת נהגה בהתאם לאמור בתקנה 469(ב) הנ"ל משכפרה בכתב-הגנתה כסמכות בית-המשפט לדון בתובענה. מכאן, שאין ממש בטענת פרקליטה המלומד של המשיבה אשר לפיה נהגה המבקשת שלא כדין בהעלותה את הטענה של חוסר סמכות בכתב-ההגנה. אוסיף כאן, כי גם אילו נדחתה בקשתה של המבקשת לרשות להתגונן, גם אז, לעניות דעתי, לא היה בכך כדי לפטור את בית-המשפט מלדון בטענת המבקשת בדבר חוסר סמכות. לא יהיה זה אולי למותר לציין גם, כי ביטולו של הצו המתיר המצאת כתבי בי-דין אינו פוגע בתביעה שהוגשה וזו נשארת תלויה ועומדת, בעוד טענת חוסר סמכות יכולה לגרום, בנסיבות מסויימות, לדחייתה (ראה ע"א 348/69 נתיב עם בע"מ נ' א.ס.ט. טורס, בע' 168[3]). .9פרקליטה המלומד של המשיבה מוסיף וטוען בסיכום טענותיו, כי בנוסף על המצאת כתבי בי-דין לפי צו שהתיר את המצאתם אל מחוץ לתחום המדינה, בוצעה המצאה של כתבי בי-דין אלה לפרקליטה של המבקשת שהציג יפוי-כח כללי מטעמה. ברם, גם המצאת כתבי בי-דין לידי פרקליט שבידו יפוי-כוח כללי מטעם המבקשת, איננו משחרר את המשיבה מהחובה להוכיח קיומה של אחת החלופות המפורטות בתקנה 3לתקנות הנ"ל [6], דבר השנוי במחלוקת. המשיבה הסתפקה בהוכחת קיומה של הסמכות לדון בתובענה מהבחינה הביןלאומית, וזנחה לחלוטין את ענין סמכותו של בית-המשפט לדון בתובענה כאשר לא נתמלאה אחת החלופות של תקנה 3הנ"ל. פרקליטה המלומד נמנע מלבקש בבקשה הנדונה בתיק זה, שלא להאמין למנהלה של המבקשת, שנחקר על תצהירו, שהוגש בתיק זה, במהלך הדיון בתיק המי 1353/81הנ"ל, ולא הובאה מטעם המשיבה בתיק זה, ראיה כלשהי לסתור את דבריו. לאור מצב דברים זה, אין לתמוה, כי בסיכום הטענות מטעם המשיבה אין זכר לקיומה של אחת החלופות שבתקנה 3וענין זה נזנח. בנקודה זו איטיב לעשות אם אביא קטע מפסק-דינו של הנשיא זוסמן בע"א 301/77 מנצורה נ' עוזי כהן, בע' 406[4], שזו לשונו: "....אומרים המערערים שאם הוזמן נתבע, על-פי תקנה 467, בחוץ- לארץ, על-פי היתר שניתן לו על-ידי בית-המשפט, מתבטל הצורך שביתהמשפט המזמין יהיא בעל סמכות מקומית על-פי תקנה .3אף טענה זו כבר נדונה בבית-משפט זה ונדחתה על-ידי השופט זילברג המנוח בהמרצה 420/63(4), והיא חסרת הגיון. אם נתבע שהוזמן כדין בתוך הארץ רשאי להתייצב לפני השופט ולכפור בסמכות, אם עניינית ואם מקומית, מה רבות יש בכך שההזמנה הומצאה לו אל מחוץ לתחום השיפוט מכוח התקנה 467?" בדברים שזה עתה צוטטו מוסבר היטב, כי הסמכות מהבחינה הבין-לאומית, המושגת באמצעות הזמנה שהומצאה על-פי היתר אל מחוץ לתחום המדינה, אינה שוללת מהצד שהוזמן בדרך זאת את הזכות לכפור בסמכותו של בית-המשפט אשר התיר את המצאת ההזמנה, בין אם מדובר בסמכות עניינית ובין אם מדובר בסמכות מקומית. אין חולק על כך, שהמבקשת נמנעה מלבקש את ביטולו של הצו המתיר את המצאת כתבי בי-דין שהוגשו ב-ת"א 200/81הנ"ל ובחרה לכפור בסמכותו של בית-המשפט לדון בתובענה שהוגשה כאותו תיק. כבר הצבעתי לעיל על השוני שבין תוצאה היכולה להיות מושגת על-ידי בקשה לביטול צו המתיר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה ובין תוצאה שבה חפצה המבקשת בהגישה את בקשתה בתיק זה. ברם, משבחרה המבקשת שלא לבקש את ביטולו של הצו המתיר את ההמצאה מחוץ לתחום המדינה, נשאר צו זה בעינו עומד. בנוסף על כך, מסרה המבקשת בידי פרקליטה יפוי-כוח כללי ועל-כן במסירת מסמכים שנועדו למבקשת, לידיו, ניתן לראות המצאה כדין. בנסיבות האמורות לעיל, ברור הא, כי הוקנתה לבית-משפט זה הסמכות מהבחינה הבין-לאומית, שכאמור כבר לעיל, אין בה כדי למנוע את המבקשת מלכפור בסמכותו והמבקשת אמנם בסמכותו בטענה, כי בית-משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה שהוגשה ב-ת"א 200/81הנ"ל וכי סמכות כזאת אינה מסורה לבית-משפט אחר בישראל. .10טענתה של המבקשת בדבר חוסר סמכות מקומית נשענת על דברי מנהלה, סמי קאהן, אשר תצהירו תומך בבקשה שבתיק זה ואשר נחקר על תצהירו זה במהלך הדיון בבקשה לרשות להתגונן, שהתנהל בפני כב' הרשם. לא ניתן לי) איפוא להתרשם ישירות ממנהלה של המבקשת בעמדו על דוכן העדים בשעה שנחקר על תצהירו. מתוך עיון באמור בתצהירו של מנהל המבקשת ובדבריו שנרשמו בפרוטוקול של תיק המ' 1353/81, אין לומר שיש בהם סתירות משמעותיות או שהם משוללי הגיון. פרקליטה המלומד של המשיבה, כפי שציינתי כבר, אף לא ביקשני שלא ליתן אמון בדברי מנהלה של המבקשת בכל הנוגע לבקשה שבתיק זה. מכאן, שאין מקום להעדפת האמור בתצהיר של מנהל המשיבה, שהוגש לצורך קבלת היתר על-פי תקנה 467לתקנות הנ"ל על פני דבריו של מנהלה של המבקשת. לא למותר יהיה להוסיף, כי פרקליטה המלומד של המשיבה לא התייחס כלל בסיכום טענותיו לשאלת הסמכות המקומית של בית-משפט זה ואף לא טרח לחוות את דעתו אם מסורה סמכות כזאת לבית משפט אחר בישראל. ניתן לומר, איפוא, כי המשיבה זנחה לחלוטין את הטענה שלבית-משפט זה הסמכות המקומית לדון בתובענה שב-ת"א 200/81הנ"ל. בהסתמך על האמור עד כאן הגעתי לכלל דיעה, כי לא עלה בידי המשיבה לשכנע אותי בדבר קיומה של אחת החלופות שבתקנה 3לתקנות הנ"ל [6] המקנה סמכות מקומית לבית-משפט זה לדון בתובענה שהוגשה ב-ת"א 200/81הנ"ל ולא נטען שסמכו זו מסורה לבית-משפט אחר בישראל. השאלה הנשאלת, איפוא, היא, מה דינה של בקשת המבקשת במצב הדברים כפי שהוא נקבע לעיל. כאן מן הראוי להביא קטע מספרו של ד"ר זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי (מהדורה רביעית) בע' 323-ת 32[7], שזו לשונו: "כאשר תביעה שהוגשה אינה בסמכותו של בית-המשפט בו הוגשה ואף אינה בסמכותו של בית-משפט (או בית-דין) אחר בישראל, לא יוכל בית-המשפט להעבירה לדיון למקום אחר, אלא ידחה את התביעה מחוסר שיפוט לפי קנה .106הוא הדין, למשל, אם לא נתמלאה בתביעה אף לא אחת מן החלופות שבתקנה 3, ושום משפט ישראלי אינו מוסמך לדון בה". גם ב-ע"א 211/73שורפה נ' וקסלר, בע' 517[5], נאמרו, בין השאר, דברים אלה: "לשון אחרת, אין לדון בישראל בתובענה נגד אדם כאשר לשום בית- משפט בישראל לא הוקנתה סמכות שיפוט בתקנה 3הנ"ל". לפי המצב המשפטי שמצא את ביטויו בדברים שצוטטו לעיל, דינה של הבקשה בתיק זה להתקבל. אולם, מצב משפטי זה שונה עם הוספת תקנה 4ב' לתקנות הנ"ל [6] בשנת 1979, וזו לשון התקנה שהוספה: "תובענה שבסמכות השיפוט של בית-משפט בישראל, ואין מקום שיפוט המתאים לה לפי תקנות אלה או לפי כל דין אחר, יכול שתוגש לבית- משפט בירושלים שבסמכותו העניינית לדון בה, אולם רשאי בית-המשפט בירושלים להורות הוראה אחרת, אם ראה שלפי נסיבות הענין יהיה הדיון בבית-משפט אחר נוח יותר לבעלי-הדין". משהגעתי למסקנה, כאמור לעיל, כי הוקנתה לבית-משפט זה סמכות שיפוט מהבחינה הבין-לאומית, לאור האמור בתקנה 4ב' לתקנות הנ"ל [6] נמצא בית-משפט בישראל אשר בסמכותו המקומית לדון בתובענה שהוגשה ב-ת"א 200/81הנ"ל (ראה ע"א 318/81, אשר בינתיים רק תמציתו פורסמה בתקציר פסקי-דין, כרך יח' )2), בע' 344). .11על יסוד כל האמור לעיל, על אף מסקנתי כי אין בסמכותו המקומית של בית-משפט זה לדון בתובענה שב-ת"א 200/81 הנ"ל, הרי כמצוות האמור בתקנה 106[6] אינני נעתר לבקשה לדחיית תובענה זו על הסף, אלא הנני מעביר את הדיון בה לבית-המשפט המוסמך הוא בית-המשפט המחוזי בירושלים. לאור התוצאה שאליה הגעתי, נראה לי, כי מן הראוי הוא שכל צד ישא בהוצאותיו וכך אני מחליט.משפט בינלאומיסדר דין מקוצרבעל דין בחו"ל / חברה בחו"ל