תביעה ייצוגית בנושא העלאת הארנונה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה ייצוגית בנושא העלאת הארנונה:

1. החלטה זו מתייחסת לשתי בקשות לאישור תביעות ייצוגיות –
במסגרת ת. מ. 134/08, הגישו 4 המבקשים בקשה לאשר את התביעה שלהם כתביעה ייצוגית נגד 3 עיריות (עיריית תל-אביב יפו, עיריית ירושלים ועיריית חיפה). במסגרת ת. מ. 101/08 הגישה לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים (להלן: "לשכת התיאום") בקשה לאשר תביעה כתביעה ייצוגית נגד 249 רשויות מקומיות ועיריות, וכן נגד המשיב 1 – מרכז השלטון המקומי, והמשיב 2 – מרכז המועצות האזוריות בישראל.

2. עניינן של שתי התביעות ושתי בקשות האיחוד הוא בשאלת הפרשנות הנכונה באשר לאופן בו רשאיות הרשויות המקומיות והעיריות (שיכונו להלן יחד לשם הנוחות "הרשויות המקומיות") לעדכן את שיעור העלאת הארנונה. לכן, החלטה זו מתייחסת לשתי בקשות האישור כאחד, ומקום בו קיימות טענות המתייחסות רק לבקשה אחת, יצוין הנושא במפורש, ויידון בנפרד.

נושא המחלוקת
3. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") קבע מגבלות על האפשרות של רשות מקומית בהעלאה של שיעורי הארנונה ועדכונם. ס' 9(ב) לחוק ההסדרים קובע:
"סכום הארנונה הכללית בשל מטר רבוע שתטיל מועצה על כל אחד מסוגי הנכסים, בכול שנת כספים, יהיה הסכום שהגיע כדין בשל מטר רבוע של אותו נכס בשנת הכספים הקודמת, בלא הנחה כלשהיא אם ניתנה, בתוספת שיעור העדכון, ובלבד שהסכום שיוטל כאמור לא יפחת מהסכום המזערי ולא יעלה על הסכום המרבי שקבעו השרים בתקנות לפי סעיף קטן (א)".

שיעור העדכון הוגדר בסעיף 7 לחוק ההסדרים:
"עדכון בשיעור של שמונים אחוזים מהסכום שמתקבל מחיבור של מחצית שיעור עדכון המדד ומחצית שיעור עדכון מדד השכר הציבורי" (ההדגשה שלי – ר.ר.).

המונח "מדד" מוגדר כ"מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה", ויישומו אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

4. המונח "מדד השכר הציבורי" שהוא נושא המחלוקת, הוגדר בחוק ההסדרים כ"מדד השכר החודשי הממוצע למשרת שכיר, לפי ענפים כלכליים ראשיים נבחרים, לענין עובדים ישראלים, בענף סך כל השירותים הציבוריים, כפי שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בירחון הסטטיסטי לישראל".

"שיעור עדכון מדד השכר הציבורי" מוגדר – "שיעור השינוי במדד השכר הציבורי שהיה ידוע ב-20 באוקטובר של שנת הכספים הקודמת, לעומת מדד השכר הציבורי שהיה ידוע ב-20 באוקטובר של שנת הכספים שלפניה".

5. כל הצדדים מסכימים כי ההפניה לפרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתייחס ללוח י"א 12 של הירחון לסטטיסטיקה לישראל. בלוח י"א 12 הנ"ל בירחון, ישנן שתי טבלאות –
הטבלה העליונה שכותרתה "במחירים שוטפים – ש"ח", מציגה את נתוני השכר החודשי הממוצע במחירים שוטפים. הטבלה התחתונה היא טבלה שכותרתה "במחירים קבועים - מדדים". החישוב בטבלה זו נעשה בהתאם למדד הבסיס של שנת 2004, והוא משקף את השינוי בשכר הציבורי לאחר ניכוי מדד המחירים לצרכן. עדכון על בסיס טבלת ה"מחירים השוטפים" מביא לכן לשיעור ארנונה גבוה יותר מהעדכון על פי טבלת המחירים הקבועים, ומכאן המחלקות בין הצדדים.

המבקשים טוענים כי הטבלה הרלוונטית היא הטבלה התחתונה, ויש לעדכן את שיעורי הארנונה בהתאם לה. המשיבים טוענים כי הטבלה הרלוונטית היא הטבלה העליונה, ובפועל הם עדכנו את שיעורי הארנונה בהתאם לטבלה זו. אם תתקבל פרשנות המבקשים, פירוש הדבר כי שיעורי הארנונה עודכנו מעבר למותר על פי חוק ההסדרים.

טענות המבקשים
6. לטענת המבקשים, נקודת המוצא הפרשנית צריכה להיות לשון החוק. לטענתם, בענייננו, לשונה של הוראתו של חוק ההסדרים היא ברורה. היא אינה מאפשרת לראות בשכר במחירים שוטפים "מדד". החוק אף הפנה למדד ה"מתפרסם" בירחון הלמ"ס. לכן – אף אם כשיטת המשיבים, התוצאה הרצויה היא החלת הטבלה העליונה בלוח י"א 12, מסקנה זו איננה אפשרית, לאור לשונו הברורה של החוק. בית המשפט חייב לפרש את החוק בהתאם ללשונו הברורה, כאשר אם המחוקק יהיה סבור כי לשון זו אינה משרתת את התכלית הנכונה והרצויה, הוא יוכל כמובן להביא לתיקון החוק ולשינויו.

המבקשים טענו כי הפרשנות של המונח "מדד" לפי כל הגדרה מקובלת, היא נתון משוכלל המתייחס לערך בסיס כלשהו, במטרה למדוד שינויים בתופעה מסוימת ביחס למדד הבסיס. מסקנה פרשנית זו עולה גם מתכתובת של הלמ"ס, המתייחס למדדים המופיעים בחלק התחתון של הטבלה כאל מדד השכר הציבורי.

המבקשים טענו כי בחיקוקים כלכליים השואפים ליציבות וודאות, וקל וחומר בחיקוקים "מתמטיים", גבולות הלשון צרים עוד יותר. בחיקוקים כאלה, ובחיקוקי מס, המעבר לכללי פרשנות אחרים מעבר לפרשנות לפי לשון החוק, ייעשה רק במקרים חריגים ביותר. החזקה היא כי בחיקוקים כאלה המחוקק לא הותיר מקום לפרשנות.

7. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי פרשנות המשיבים אף אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, שהיתה להביא להתייעלות של הרשויות המקומיות. לגישתם, הפרשנות התכליתית, הן זו האובייקטיבית והן זו הסובייקטיבית, מביאה אף היא לתוצאה הלשונית. בהקשר זה נטען כי משקלו של הרכיב הסובייקטיבי בהליך הפרשנות הוא מועט יחסית. על כל פנים, כך נטען, חבר הכנסת חיים אורון סבר כי יש להציב בנוסחה שכר במדדים קבועים (ר' פרוטוקול ועדת הכספים מיום 27.12.06).

8. בהיבט האובייקטיבי נטען כי לחוק היו שתי תכליות על – הרצון לעבור לנוסחה אוטומאטית, והרצון לעודד התייעלות בשלטון המקומי. המבקשים הוכיחו לטענתם, באמצעות חוות הדעת של ד"ר בלומקין, כי תכלית זו מושגת בצורה טובה יותר בעזרת נוסחת העדכון על פי פרשנותם. תכלית נוספת היא יצירת ודאות ויציבות באשר לציפיות בדבר עליית שיעורי הארנונה.

התכלית הנטענת על ידי המשיבים (עדכון סל ההוצאות של הרשות המקומית בגובה 80% מהתייקרותו הריאלית), היא תכלית שאין ראיות אובייקטיביות לקיומה, והיא מעוררת שורה של שאלות וקשיים – ובין היתר מדוע עליה של כ-40% במדד השכר הציבורי (נתון שמשקלו האמיתי גדול ממשקל השכר במציאות, והוא עולה יותר ממדד המחירים לצרכן) – אינה מספקת כדי לפצות על שיעור העליה הכולל בעלות התשומות של הרשות המקומית, באופן המותיר שולי התייעלות.

9. עוד נטען כי מחוות הדעת שהוגשה מטעם לשכת התיאום על ידי ד"ר מינה צמח, עולה כי 85% מהנשאלים (שהם כלכלנים), הבינו את החוק בהתאם לגישת המבקשים. מסקנה זו עולה גם מדבריו של ד"ר שיינין, המומחה מטעם המשיבים, שהודה כי הנתונים בטבלה העליונה אינם מדד, אלא רק שניתן לחלץ את שיעורי השינוי במדד מתוך הנתונים הללו.

התכלית הסופית של החקיקה המתמטית היא התוצאה הכלכלית הנובעת מהתנהגות הנוסחה בעתיד, על בסיס תצפיות עבר או הנחות רציונאליות בהווה. יישום נוסחה זו הוא מסובך כאשר אין ממצאים אובייקטיביים באשר לתוצאה הכלכלית המדויקת אליה חתר החוק.

המבקשים טענו כי נוסחת העדכון שנקבעה בחוק ההסדרים (שבמסגרתו אושרו סעיפי חוק רבים), היא כלי שרירותי. בשרירות – אין תכלית. אף שאין חולק כי נוסחת העדכון נועדה לכפות על הרשויות להתייעל, הרי שלא ניתן לדעת מה היה שיעור ההתייעלות המדויק שהחוק התכוון להשיג, ולא ניתן גם לקבוע בדיעבד מה תהיה דרך ההתייעלות המדויקת שהחוק בקש להוליך בה את הרשויות.

10. עוד נטען כי על פי פרשנות המשיבים, מטרת ההתייעלות לא תושג, משום שהתמהיל של ההתייקרויות לגישתם, ממריץ את הרשויות לשמור על הקיים – ולא לשפרו. בנוסף, אם השכר יעלה יותר מהמדד או להפך, תמריץ ההתייעלות ייפגע. כן נטען כי התמהיל של 50% שכר ו-50% מדד המחירים לצרכן – הוא שרירותי גם כן, משום שבפועל הוצאות השכר הן רק 29% מהוצאות הרשויות (ברשויות הקטנות). עוד צוין בהקשר זה כי הארנונות אינן מקור ההכנסה היחיד של הרשויות. המבקשים כפרו במסקנתו של המומחה מטעם המשיבים – ד"ר שיינין, לפיה התייעלות בשיעור של 1.97% אינה סבירה.

לטענת המבקשים, טענתם מתחזקת גם נוכח העובדה כי נעשה ניסיון להוביל מהלך של תיקון החוק, לאחר הגשת הבקשה, כך שהחוק יַפנה במפורש למחירים שוטפים. העובדה כי הצעת החוק כללה תיקון לפיו מדד השכר הציבורי יחושב במחירים שוטפים, מעידה על כך כי בנוסח הנוכחי לא ניתן להציב את המחירים השוטפים בנוסחה.

11. המבקשים טענו כי המשיבים נכשלו בניסיונם להוכיח כי שיעור עדכון הארנונה לשנת 2006 נקבע לפי שיטתם. לטענת המבקשים, טענת המשיבים בהקשר זה אינה מתקבלת על הדעת משום שהיא מייחסת "כוונת זדון" למנסחי החוק, שלא הצליחו לאורך כל הדרך לגשר על הפער בין כוונותיהם כביכול לבין הנוסח שנקבע בחוק מול טבלאות הלמ"ס.

באשר לתצהירו של מר בן דרור מטעם עיריית ירושלים, טענו המבקשים כי הוא הסתיר מבית המשפט את העובדה כי הוא משמש כסמנכ"ל כספים ברשות לפיתוח ירושלים, שהיא חברה בת של עיריית ירושלים, איתה יש לה קשרי עבודה שוטפים. מר בן דרור אף לא צירף לתצהירו את התחשיב שהוא ערך, ואף לגופו של ענין אין מקום לקבל את מסקנותיו. המבקשים מפנים לדבריו של ח"כ אורון בכנסת, מהם עולה כי הוא הבין את הצעת החוק באופן שונה.

12. המבקשים טענו כי יש לדחות את טענות הסף נגדם. לטענתם, התביעות לא הוגשו בשיהוי, ועל כל פנים אין די בשיהוי כדי להביא לדחיית התביעה, ודאי לא בשלב זה של אישור הבקשה להגשת תביעה ייצוגית. עוד נטען כי לשכת התיאום כשירה להיות "תובע ייצוגי". המבקשים טענו כי ההליך של תביעה ייצוגית הוא ההליך המתאים להגשת התביעה דנן, שהיא תביעה כספית להשבה. במסגרת הדיון בבקשה, יכול בית המשפט – כך נטען – לתת גם סעד הצהרתי. לבית המשפט יש סמכות לתת סעד הצהרתי אגבי, שהוא פועל יוצא של התביעה הכספית להשבת הארנונה שנגבתה ביתר.

המבקשים טוענים כי לא היה מקום להגשת התובענה כעתירה לבג"ץ, לאור הוראות חוק תובענות ייצוגיות המתירות הגשת תביעה ייצוגית כספית נגד רשות להשבת מס שנגבה שלא כדין. עוד נטען כי המבקשים אינם מעלים כל בקשה לסעד אופרטיבי נגד שר הפנים. לגישת המבקשים ניהול ההליך בתביעה ייצוגית, הוא ההליך הראוי, כאשר קבלת התביעה תביא לביסוס שלטון החוק, להפחתת נטל הארנונה, ולהגברת התעסוקה. קבלת התביעה תעודד את הרשויות להתייעל, ותביא להקטנת האינפלציה.

המבקשים טענו כי בשלב הנוכחי, בו מתבקש אישור התביעה כתביעה ייצוגית, בית המשפט צריך לקבוע רק כי קיים סיכוי סביר לכך שהתביעה תאושר, וסיכוי כזה הוכח.

טענות המשיבים
13. מנגד טענו המשיבים בשתי הבקשות, כי יש לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. המשיבים בת. מ. 101/09 העלו טענות ביחס ללשכת התיאום, והתאמתה כתובעת אפשרית בתביעה הייצוגית. כל המשיבים העלו גם טענות לגופה של התביעה, וביחס להתאמתה להליך של תביעה ייצוגית.

טענות ביחס ללשכת התיאום
14. ביחס ללשכת התיאום, נטען כי יש לדחות את בקשתה, לאור "עסקת החבילה". המשיבים הפנו להסכמה שאליה הגיעה לשכת התיאום עם משרד האוצר, ביחס לטיוטת הצעת חוק של הממשלה שנועדה לתקן את הכשל הניסוחי בחוק ההסדרים, ולקבוע מפורשות כי מדד השכר הציבורי יחושב במחירים שוטפים.

המשיבים הפנו להסכמה הכתובה, שלשכת התיאום היא צד לה, בה הסכימה לשכת התיאום כי "ההליכים המשפטיים בנושא אופן תחשיב שיעור הארנונה יימשכו. לשכת התיאום תודיע לבית המשפט כי היא מוותרת בשמה ובשם חבריה על החזר רטרואקטיבי של תשלומי ארנונה בגין התקופה שלפני מתן פסק הדין..."

לגישת המשיבים, הסכמת לשכת התיאום במסגרת עסקת החבילה, מעידה על חוסר תום הלב המובהק בו נגועה בקשתה של לשכת התיאום. זאת, משום שבמסגרת העסקה הזו, כך נטען, ויתרה לשכת התיאום על תביעת ההשבה. לכן, ומאחר שסעד הצהרתי לבדו אינו יכול לעמוד בתביעה נגד רשות, יש לדחות את הבקשה. עוד נטען כי אף שלשכת התיאום טענה כי נפלה טעות בניסוח עסקת החבילה וכי טעות זו תתוקן – לא הודע על תיקון הטעות עד היום.

המשיבים אף טענו כי לשכת התיאום נהגה בחוסר תום לב. לטענתם, היה עליה להגיש את התביעה בטרם הוציאו הרשויות את חיובי הארנונה לשנת 2009. גם צירוף כל הרשויות לתביעה מעיד, על פי הטענה, על חוסר תום לב. המשיבים טוענים גם כי לשכת התיאום היא "תובע ייצוגי סדרתי".

15. המשיבים טענו כי לשכת התיאום אינה מקיימת את תנאי ס' 4 לחוק תובענות ייצוגיות, שכן היא אינה "ארגון" כהגדרתו של מונח זה בחוק, היא לא הוכיחה כי הענין נושא הבקשה מצוי במסגרת אחת המטרות הציבוריות של ה"ארגון", והיא לא שכנעה כי קיים קושי בהגשת הבקשה בידי אדם בעל עילת תביעה אישית.

עוד צוין כי לשכת התיאום מייצגת גופים עסקיים, שקיים שוני ניכר בין האינטרסים שלהם לבין אלה של משקי הבית הפרטיים – שגם אותם ביקשה לשכת התיאום לייצג. כלומר, לשכת התיאום כלל אינה מייצגת את האינטרסים של הציבור הרחב, אלא את אלה של הארגונים הכלכליים הגדולים במשק, שהאינטרסים שלהם שונים מאלה של כלל ציבור משלמי הארנונה שכן, הארגונים הכלכליים משלמים ארנונה בתעריפים גבוהים יחסית, ומקבלים כנגדם שירותים מצומצמים יחסית לאלה שמקבלים נישומים מהמגזר הביתי. לכן, המשיבים טוענים כי עניינם של חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל על ידי המבקשת בדרך ההולמת או בתום לב.

טענות ביחס לאישור התביעה כתביעה ייצוגית
16. המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה לאשר את התביעה כייצוגית, משום שלא ניתן לאשר תביעה ייצוגית לסעד הצהרתי. לטענתם, בתביעה נגד רשות, אם מבוקש סעד הצהרתי – יש לעתור לבג"ץ.

המשיבים טענו כי אין לאשר את הבקשה גם משום שהמבקשים לא הוכיחו סיכוי סביר שהתביעה תתקבל. בהקשר זה יש להביא בחשבון את הנזק המשוער שעלול להיגרם אם התביעה תתקבל. במקרה הנוכחי מדובר בנזק כלכלי עצום, שיכביד על הרשויות בניהול התקציב השוטף שלהן ובאספקת השירותים החיוניים אותם הן מחויבות לספק לתושביהן. הגנה נוספת העומדת לזכות הרשויות היא הגנת הבטלות היחסית, וכן עומדות לרשותן ההגנות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט (הקובע כי בית משפט רשאי לפטור מחובת ההשבה כאשר קיימות נסיבות העושות אותה בלתי צודקת).

17. המשיבים טוענים כי ההשבה במקרה דנן אינה צודקת, משום שהם פעלו בתום לב, תוך הסתמכות סבירה על פירוש החוק לפי הנחיית משרד הפנים, וכן משום שהנזק לקופה הציבורית כתוצאה מההשבה הוא עצום. מנגד, התועלת לכול אחד מיחידי הקבוצה כתוצאה מההשבה, תהיה זניחה.

עוד נטען כי עצם ניהול ההליך כתביעה ייצוגית יגרום לנזק חמור לציבור, וכי הדרך של תביעה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. המשיבים טענו כי ניהול ההליך כתובענה ייצוגית יגרום לנזק הגדול מן התועלת, ואף מטעם זה ומכוח ס' 8(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות – אין לאשר את הבקשה. מדובר בענייננו בפגיעה ודאית ובלתי הפיכה בתושבי הרשויות, שהם גם קבוצת התובעים בתובענה, שכן הרשויות ייאלצו להקטין את תעריפי הארנונה, ולהקטין את הכנסותיהן לשנים הבאות.

טענות לגופו של ענין
18. לגופו של ענין, טענו המשיבים כי אין אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בתביעה יוכרעו לטובת הקבוצה, וכי לכן אין לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית.

לטענת המשיבים, עד שנת 2006 עודכנו שיעורי הארנונה מדי שנה בחוק ההסדרים. בשנת 2006 נקבע הסדר, לפיו יעודכנו שיעורי הארנונה מדי שנה בסכום קבוע שהוא 80% מחיבור מחצית שיעור עדכון המדד, ומחצית שיעור עדכון מדד השכר הציבורי. לקראת שנת 2007, הוציא משרד הפנים חוזר, ובו ערך עבור הרשויות המקומיות את חישוב שיעור העדכון. הרשויות פעלו בהתאם לחוזר משרד הפנים.

19. לטענת המשיבים, ההלכה בדבר פרשנות חוקי מס היא כי אין להסתפק בלשון החוק בלבד, אלא יש להיזקק גם לתכליתו. אין גם מקום לפרש חוקי מס "לטובת הנישום", אלא בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים, תוך פירוש החוק על בסיס הגיונו, על מטרתו ועל תכליתו. השאלה האם הלשון היא ברורה או לא, מתבררת בסוף תהליך הפרשנות ולא בתחילתו.

לגישת המשיבים, הפרשנות המוצעת על ידיהם לחוק, היא פרשנות אפשרית מבחינה לשונית. יש לבחור בין שתי האפשרויות הלשוניות שיש להן עיגון בלשון החוק (ושאף אחת מהן אינה תואמת באופן מלא את לשון הטקסט) - את האפשרות העולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה.

20. המשיבים טענו כי חישוב עדכון שיעור הארנונה לפי נתוני מדד השכר הציבורי במחירים שוטפים הוא זהה לחישוב באמצעות הצבת נתוני השכר הציבורי במחירים שוטפים, ואין כל הבדל בין השניים מבחינה כלכלית או מתמטית. עוד נטען כי מחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, ד"ר שיינין, עולה כי חישוב שיעור עדכון השכר הציבורי במחירים שוטפים בין שתי תקופות נתונות, זהה לשיעור עדכון מדד השכר הציבורי במחירים שוטפים בין שתי תקופות אלה.

21. באשר לתכלית החקיקה, נטען כי מבחינה אובייקטיבית ההנחה שבבסיס הנוסחה היא כי הוצאותיה המרכזיות של הרשות הן הוצאות שכר וכוח אדם, והוצאות של רכישת שירותים. הנוסחה נועדה לשקף את מכלול העלייה בהוצאות הרשות, על ידי מתן משקל שווה לשינוי בהוצאות אלה. הנוסחה נתנה משקל של 50% להוצאות הצמודות למדד המחירים לצרכן, ו50% להוצאות השכר.

הנוסחה קבעה כי הרשויות "יפוצו" ב-80% משיעור ההתייקרות בהוצאות שאינן נוגעות לשכר (שהן מחצית מסכום ההוצאות), וב-80% ביחס להוצאות המשוערות של השכר (שאף הן מהוות מחצית מסכום ההוצאות). באופן זה יינתן לרשויות פיצוי על כלל השינויים בהוצאותיהן, ויחד עם זאת ולאור מקדם ההתייעלות, יהיו הרשויות מחויבות להתייעל. נוסחה זו היא המשך של המלצות הוועדה המקצועית המשותפת למשרד הפנים, האוצר ומרכז השלטון המקומי.

22. ההיגיון הכלכלי מחייב כי נקודת המבט תהיה נקודת המבט של עלות השכר למעביד, ועלות זו משתקפת במדד במחירים השוטפים, ולא במחירים הקבועים (המשקפים את נקודת המבט של העובד – בעליית כוח הקנייה שלו). הצבת המדד במחירים הקבועים הוא נטול הגיון כלכלי או אחר, ואף יביא לשחיקה ריאלית בהיקף גבוה יותר מ-20 האחוזים אשר קבע המחוקק.

לטענת המשיבים, המבקשים לא הבהירו מהי תכלית החקיקה לגישתם. המומחה מטעם לשכת התיאום, ד"ר בלומקין הודה, כי אם תכלית התיקון היא עדכון שיעור הארנונה בהתאם לעליית תשומות הרכישות והשכר, בניכוי 20% מקדם התייעלות, אז פרשנות המשיבים היא הנכונה. לגישתו, על הרשויות למצוא את התמהיל האופטימאלי של התשומות, כדי למזער עלויות. המומחה הניח כי הוצאות השכר ברשויות אינן קשיחות, הנחה שאיננה נכונה – שכן מדובר בעלויות קשיחות שקשה לשנותן.

23. באשר לתכלית הסובייקטיבית, הרי לטענת המשיבים, היה משרד הפנים מעורב בכול שלבי החקיקה וחזקה שהוא פעל בהתאם ל"כוונת המחוקק". עוד נטען כי הכוונה הסובייקטיבית עולה גם מהפרוטוקולים של ישיבות ועדת הכספים, כאשר הכוונה היתה למקדם התייעלות של 20%, בעוד שלפי הפרשנות המוצעת על ידי המבקשת, מקדם ההתייעלות הוא גבוה יותר.

אינדיקציה נוספת לכוונה הסובייקטיבית של המחוקק, נובעת משיעור העדכון שנקבע לשנת 2006. בשנה זו היה חוק ההסדרים אמור לחול באופן רטרואקטיבי, אולם בסופו של דבר נקבע לשנה זו שיעור עדכון נפרד וספציפי – 3.08%. שיעור זה מהווה חישוב על בסיס מדד השכר הציבורי במחירים שוטפים, ולא על בסיס המדד של המחירים הקבועים. מסקנה זו עולה גם מתצהירו של מר בן דרור, שהיה במועדים הרלוונטיים להליך החקיקה רכז תחום פנים באגף התקציבים במשרד האוצר, והוא היה זה שחישב את שיעור העדכון לשנת 2006.

המשיבים הפנו להלכה הפסוקה לפיה יש לתת משקל לפרשנות שניתנה לחוק על ידי מבצעו. בענייננו, הפרקטיקה בה נהגו המשיבים לאורך השנים– עשויה, במקרה של ספק, להכריע את הכף.

להלן יידונו בפירוט טענות הצדדים.

לשון החוק
24. הלשון – כך נפסק – היא לעולם המסגרת שבתוכה פועל הפרשן, ושאותה הוא אינו רשאי לפרוץ (ר' בג"ץ 4562/92 זנדברג נ. רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, בע' 803). לכן, תנאי מוקדם לפרשנות דבר חקיקה הוא כי "מבחינה בלשנית תוכל לשון החוק לשאת את הפרשנות המוצעת" (ר' רע"א 3527/96, 4539, אקסלברד ואח' נ. מנהל מס רכוש אזור חדרה, פ"ד נ"ב(5) 385 (להלן: "עניין אקסלברד"), בע' 399). השאלה הראשונה שיש לבחון במקרה דנן היא, האם לשון החוק יכולה לשאת כל אחת מהפרשנויות המוצעות על ידי הצדדים.

פרשנות שלשון החוק אינה יכולה לשאת אותה – איננה פרשנות שניתן לפרש את החוק על פיה, והפרשן יכול לבחור רק אחת מבין הפרשנויות שלשון החוק יכולה לשאתה. מבין כל האפשרויות הללו, צריך הפרשן לבחור את זו שעולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק.

כלל זה חל גם בדיני המס, שגם בהם "נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא אם לאפשרויות השונות יש עיגון ולו מינימאלי בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות המגשימה את מטרתה של חקיקת המס" (ר' ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ. פקיד שומה רחובות, פ"ד ל"ט(2) 60, בע' 75-76).

בבחינת לשון החוק, כאשר מדובר בחוק פיסקאלי "על השופט להתחשב בלשון הטבעית והרגילה של הטקסט הפיסקאלי ובלשונו המיוחדת ויוצאת הדופן. הן הלשון הטבעית הן הלשון החריגה היא מתחם האפשרויות הלשוניות אשר מתוכו תישלף האפשרות המשפטית. אין לומר מראש כי לטקסט של חוק המס תינתן רק המשמעות הטבעית והרגילה. זאת ועוד: המשמעות הלשונית של חוק המס היא לעיתים מפורשת ולעיתים משתמעת. לעיתים המשמעות בולטת ולעיתים היא נלמדת בין השיטין" (ר' א' ברק, "פרשנות דיני המסים", בע' 432, כפי שצוטט בפס"ד אקסלברד שלעיל).

25. כלומר, המעבר מלשון החוק לתכליתו, מותנה בכך שקיימות מספר אפשרויות שיש להן עיגון, ולו מינימאלי, בלשון החוק. מבין האפשרויות הללו, בוחר בית המשפט את האפשרות הלשונית המגשימה את תכלית החקיקה – וזאת, גם כאשר בחוק מס.

האם לגישותיהם של שני הצדדים ישנו עיגון בלשון החוק?

26. ראשית, אני סבורה כי המונח "מדד השכר הציבורי" אינו מתיישב במדויק עם אף אחד מאופני הפרשנות המוצעים על ידי הצדדים. באשר למבקשים, הם מפנים לטבלה שכותרתה היא "מדד השכר במחירים קבועים" – כאשר הביטוי "מחירים קבועים" אינו מופיע בחוק. באשר למשיבים, הם מפנים לטבלה שכותרתה היא "השכר במחירים שוטפים בש"ח" – כאשר המילה "מדד" אינה מופיעה בה.

27. יחד עם זאת, אני סבורה כי לשתי הגישות הפרשניות יש עיגון אפשרי בלשון בחוק. באשר למבקשים, העיגון הלשוני נובע מהעובדה שהכותרת של הטבלה אליה הם מפנים היא "במחירים קבועים – מדדים". כותרת זו מעידה על פניה על הפרשנות לפיה המחוקק, שהתייחס אל המונח "מדד השכר הציבורי", אותו הוא הגדיר כ"מדד השכר החודשי הממוצע למשרת שכיר", הפנה אל טבלת המדדים – ולא אל טבלה השנייה, שהיא טבלת המחירים השוטפים.

המבקשים אף הפנו את בית המשפט להגדרות מילוניות שונות, מהן עולה לגישתם כי המונח "מדד" מתייחס לציון, המראה - באחוזים או בשיטת נקודות - את השינויים שחלו במשך הזמן בתופעה מסוימת. לפי הגדרות אלה, ה"מדד" המצוין בטבלה התחתונה בלוח הלמ"ס, הוא אכן "מדד" כהגדרתו במילונים ובאינדקסים אליהם הפנו המבקשים.

28. אולם, בכך שלשון החוק עשויה לתמוך בטענת המבקשים – לא סגי. יש לבחון האם גם לגישת המשיבים ישנו עיגון – ולו מינימאלי – בלשון החוק. המבקשים טענו כאמור כי אין כל עיגון לשוני אפשרי לפרשנות המוצעת על ידי המשיבים. לגישת המבקשים, הטבלה של המחירים השוטפים איננה, ואינה יכולה להיות מבחינה לשונית טבלה של "מדד". לכן, אף לו היה בית המשפט מקבל את טענות המשיבים בדבר תכלית החוק, הוא לא יכול היה ליישם תכלית זו על החוק, שלשונו מונעת זאת מיניה וביה.

אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי בתוך מתחם האפשרויות הלשוניות – הן ה"טבעיות" והן יוצאות הדופן והחריגות, קיימת גם האפשרות הלשונית לפיה ה"מדד" אליו התייחס המחוקק, היה המדד שניתן לגזור אותו מהטבלה של המחירים השוטפים. אף שמדובר בהליך הדורש חישוב אריתמטי (חילוץ הערך המשולש בין שני ערכים שקליים המופיעים בטבלה בין שתי נקודות זמן נתונות), אין מקום לשלול את האפשרות הזו כאפשרות לשונית המעוגנת בלשון החוק. יוער כי ד"ר שיינין, המומחה מטעם המשיבים, הבהיר בחוות דעתו את הסיבה בשלה הלמ"ס אינה מפרסמת "מדד שכר במחירים שוטפים" – משום שתוספת המידע ב"מדד" כזה אינה משמעותית כלל.

29. יש לציין בהקשר זה כי גם הטבלה אליה מפנים המבקשים אינה מנוסחת בדיוק בהתאם להוראות החוק. כך, בפרסום הלמ"ס אין נתונים המתייחסים מפורשות ל"מדד השכר החודשי הממוצע למשרת שכיר לפי ענפים כלכליים נבחרים..." כפי שנקבע בחוק. ישנם שני סוגי נתונים – השכר הממוצע למשרת שכיר במחירים שוטפים, ונתונים של מחירי השכר במחירים המעובדים בעיבוד סטטיסטי מיוחד, תוך נטרול השינוי שחל במדד המחירים לצרכן בתקופה הרלוונטית, כדי שיתאימו לסדרי הגודל של המחירים שהיו קיימים בשנה מסוימת (אלה המחירים ה"קבועים").

30. המשיבים טענו, וטענתם מקובלת עלי, כי בלשון מדוברת ניתן להתייחס ל"מדד" כאל כל מכשיר מספרי המודד תופעה בתחום מסוים. מבחינה זאת, נתוני המחירים השוטפים הם "מדד". המשיבים הפנו למילון הלמ"ס בו מוגדר מדד כ"ציון מספרי המורכב מכמה משתנים שמשולבים יחד. המדד משמש למדידה של תופעה בתחום מסוים... ולמדידה של השינויים שחלו בתחום זה במשך פרק זמן מוגדר". לגישתם, אין עוררין על כך שהנתונים בהם מדובר בטבלת המחירים השוטפים הם ציונים מספריים, המורכבים מכמה נתונים המשולבים יחד: מדובר בנתונים של שכר ברוטו ושל מספר משרות השכיר, המשולבים יחד בדרך של חלוקה של אחד הנתונים במשנהו. לכן, גם לאור הגדרה זו ניתן לראות את הטבלה אליה הפנו המשיבים כטבלה המתייחסת ל"מדד".

31. זאת ועוד, פרסום הנתונים על ידי הלמ"ס נועד לשמש למדידת השינויים שחלו בתחום השכר הממוצע במשך פרק זמן מוגדר. אכן, נתוני השכר השוטף אינם מתייחסים ל"שנת בסיס" כלשהי. אולם, גם כך, הנתונים מאפשרים לבחון את השינויים בתופעה (השכר הממוצע) במשך תקופה מסוימת. המונח מדד אינו חייב להימדד דווקא בנקודות או באחוזים, ועל כל פנים אינני סבורה כי העובדה כי נתוני השכר השוטפים אינם מוצגים בנקודות או אחוזים, שוללת את האפשרות הלשונית כי נתונים אלה ייחשבו כ"מדד".

32. לטעמי, אין מניעה לשונית כי מדד ייקבע באמצעי מדידה שונים כגון ערך נקוב, במחירים שוטפים או בכול דרך אחרת. במקרה דנן, שני ה"מדדים" בשתי הטבלאות – הן זה במחירים שוטפים והן זה שבמחירים קבועים, נועדו לבחון את השינויים שחלו בשכר הממוצע למשרת שכיר במגזרים השונים. ההבדל ביניהם הוא כי ה"מדד" במחירים שוטפים מציג את השינויים הממשיים, בעוד שהמדד במחירים קבועים מציג רק את השינויים הריאליים, לאחר ניטרול הרכיב האינפלציוני.

יש לציין בהקשר זה כי בהערת השוליים המתייחסת לשתי הטבלאות שבלוח י"ב, צוין כי "השוואת הנתונים שקדמו לשנת 2005 עם נתוני 2005 ואילך, תיעשה על ידי הפיכת המדד על בסיס 2004 – 100.0. זאת באמצעות הכפלת המדד של כל משתנה במדד הממוצע שלו ל-2004 (על בסיס) וחלוקתו ל-100". הערה זו מתייחסת לשתי הטבלאות כאחת – קרי המחוקק היה סבור כי שתי הטבלאות מתייחסות ל"מדדים".

33. מעבר לכול אלה, יש להוסיף, כי המבקשים הגישו חוות דעת מומחה מטעמם של ד"ר מינה צמח, שכללה סקר שנערך על ידי המומחית. בסקר זה פנתה המומחית לסטודנטים בעלי השכלה מתחום הכלכלה, וביקשה מהם לפרש את הטקסט שבמחלוקת. על פי הסקר, 85% מהנשאלים הבינו את הטקסט בהתאם לגישת המבקשים. מכאן, כי 15% מהנשאלים הבינו את הטקסט בהתאם לגישת המשיבים. מקובלת עלי עמדת המשיבים כי סקר זה יש בו כדי להעיד כי האפשרות הנטענת על ידי המשיבים היא לפחות אחת האפשרויות הלשוניות שהטקסט מאפשר אותן, וכי לכן 15% מהסטודנטים לכלכלה שהופנו אליו, היו סבורים כי יש לפרש אותו באופן זה.

34. עוד יש לציין בהקשר זה כי ניתן להגיע לאותה מסקנה לאור השוואה לדברי חקיקה אחרים שעשו שימוש בביטוי זהה. כך למשל בתוספת החמישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994, נקבע כי מדד יוקר הבריאות מורכב מ-38% "מדד השכר למשרת שכיר במגזר הציבורי". היישום של הגדרה זו הוא בהתאם לטבלת המחירים השוטפים.

35. לכן, מאחר ששתי האפשרויות הפרשניות הנטענות על ידי הצדדים הן בתוך מתחם האפשרויות שלשון החוק יכולה לשאת אותן, יש לבחור את האפשרות הפרשנית המתאימה בהתאם ליתר כללי הפרשנות, ובעיקר לאור תכלית החוק.
לכן, נבחן להלן מהי הפרשנות הנכונה לאור תכלית החוק.

התכלית האובייקטיבית של החוק
36. ההלכה הפסוקה חזרה וקבעה לא אחת כי כול חוק, ובכלל זה חוקי מס, מתפרש לאור תכליתו, כאשר על הפרשן "להניח כי המחוקק בקש להטיל מס ולא ליצור פרצות, עליו להניח כי בכוונתו היא ליצור כלי יעיל ולא חסר ערך. עליו להניח כי המגמה היא ליצור מערכת סבירה וקוהרנטית" (ר' ההפניה בע"א 1194/03 פקיד שומה חיפה נ. אסתר מנו, , וכן ברק, בע' 543).

יש להחיל על החוק את החזקה לפיה לחוק ישנה תכלית סבירה והגיונית, שאין בה אבסורד (ר' למשל ברק, בע' 285). תוצאה לא סבירה – כך נפסק "עשויה ללמד שהחוק לא פורש כ'כוונת המחוקק' היינו כמטרתו" (ר' ע"א 603/67 מדינת ישראל נ. מנהל מס רכוש, פ"ד יח(3) 524, בע' 529).

37. תיקון חוק ההסדרים נושא הדיון דנן, נועד כדי לייתר חקיקה מדי שנה ביחס לשיעור העדכון (כפי שנעשה עד לחקיקתו), על ידי קביעת נוסחת עדכון רב שנתית. נוסחת העדכון נועדה לשתי תכליות – האחת – עדכון הארנונה בהתאם להתייקרויות, והשניה – התייעלות ברשויות המקומיות. ההצמדות נועדו להבטיח את העדכון, קרי - את ההגנה על הכנסות הרשויות מארנונה מפני שחיקת מחירים. מקדם ההתייעלות נועד להבטיח כי הרשויות יתייעלו. כלומר, נוסחת העדכון נועדה הן כדי לפצות את הרשות על ההתייקרות, והן כדי להמריץ אותה להתייעל. פרשנות החוק צריכה להביא בחשבון את כל התכליות הללו.

מלשון החוק כפי שהובאה לעיל, עולה כי המנגנון שנקבע בו נועד לאפשר עדכון של הארנונה בהתאם להוצאות המשוערות של הרשות המקומית. ההוצאות הללו הוערכו על ידי המחוקק כך - מחצית מההוצאות הן הוצאות על תשלום שכר, ומחציתן – הוצאות אחרות על רכישת מוצרים ושירותים (הוצאות שיכונו להלן: "ההוצאות האחרות"). ההצמדות אמורות היו לשקף את השינוי במחירים הרלוונטיים, על פי משקלו היחסי של כל אחד מסוגי ההוצאות.

את ההוצאות האחרות (שהמחוקק העריך כי הן מחצית מהוצאות הרשויות), התיר המחוקק לרשות להצמיד במלואן למדד המחירים לצרכן. העיקרון הנובע מהצמדה זו הוא כי המחוקק התכוון – בכפוף למקדם ההתייעלות, לאפשר לרשות להצמיד את הוצאותיה למחירים העדכניים שלהן, באופן שישקף נכונה את השינוי בעלויות שלהן. ההנחה ביחס להוצאות האחרות, היא כי הן התייקרו בשיעור מדד המחירים לצרכן. הצמדה למדד זה משקפת את ההתייקרות הצפויה מנקודת המבט של הרשות בהוצאות אלה. ההנחה כי היא הצמדה למדד (ללא מקדם ההתייעלות) תביא לכך שמבחינה ריאלית יעמוד לרשותה של הרשות אותו סכום כסף לצורך תשלום עבור ההוצאות האחרות.

38. על בסיס אותו היגיון, יש לפרש את התייחסות המחוקק ליתר ההוצאות של הרשות, המחצית השנייה של ההוצאות, שהמחוקק הניח שהן הוצאות שכר. גם ביחס לרכיב זה בהוצאות יש להחיל אותו מנגנון, היינו הצמדה מלאה של ההוצאה למדד הרלוונטי. התוצאה ביחס להוצאות השכר צריכה להיות אותה תוצאה כמו ביחס להוצאות האחרות, קרי – שלרשותה של הרשות יעמוד מבחינה ריאלית אותו סכום כסף, לצורך תשלום הוצאות השכר.

המדד במחירים קבועים אינו מציג את השינוי שחל בהוצאות השכר של הרשות המקומית, אלא רק את הפער בין השינוי בהוצאות השכר לבין השינוי במדד המחירים לצרכן. מדד זה משקף את השינוי בשכר מנקודת המבט של העובד – מבחינת כוח הקנייה של השכר שלו.

לכן, כדי להגיע לתוצאה המשקפת את הצמדת הוצאות השכר מבחינת הרשות – אין מקום להצמדת הסכום למדד המחירים הקבועים. מדד המחירים הקבועים בשכר הציבורי אינו משקף את הגדלת הוצאות המעביד בקשר עם התשלומים לעובדיו. כדי לבחון בכמה עלו הוצאות המעביד בקשר עם הוצאות השכר, יש לבחון את התשלומים השוטפים שהמעביד משלם להם. לכן, יש לפנות אל הטבלה התחתונה בלוח י"ב 2, שממנה עולים נתונים אלה.

39. באופן זה תיווצר סימטריה בין ההצמדה של הוצאות השכר לבין הצמדת ההוצאות האחרות – אלה כאלה יוצמדו באופן שישקף את עלייתן במשך השנה מנקודת הראות של הרשות, המעביד.

ביחס לשני סוגי ההוצאות, המחוקק קבע כי לאחר הצמדתם, יילקח בחשבון מקדם התייעלות, כלומר ההצמדה תהיה בשיעור של 80% בלבד. כלומר, תכליתו של המחוקק היתה כי ההתייעלות תהיה בשיעור של 20% משיעור ההוצאות.

40. יישום הפרשנות הנטענת על ידי המבקשים יביא לכך כי הכנסות הרשויות יישחקו בשיעור גבוה הרבה יותר מאשר השיעור של 20%. פרשנות לפיה יהיה על הרשויות להתייעל בשיעור של מעבר ל-20%, היא פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק.

לגישת המבקשים, ההצמדה היא בשיעור של 40% מעדכון השכר הציבורי במחירים שוטפים. זאת, משום שנוסחת המבקשים מבטלת את השפעת מדד המחירים לצרכן על שיעור עדכון הארנונה (ר' ההסבר המפורט והנוסחאות בס' 18-19 בסיכומי עיריית חיפה). לטעמי, אין היגיון לפרש את הוראת החוק באופן הזה – לאור האופן בו היא נוסחה, ממנו עולה כי המחוקק התכוון לתת משקל של 50% למדד המחירים לצרכן. מאחר שלפי פרשנות המבקשים אין למעשה משמעות למדד המחירים לצרכן בנוסחה, לא ברור מדוע מדד זה נכלל מלכתחילה בנוסחת העדכון.

41. פרשנות המבקשים משמעה כי שיעור הארנונה לא ישתנה אף אם תחול אינפלציה, אלא רק אם ישתנה השכר הציבורי. פרשנות כזו איננה סבירה.

אין גם היגיון בהצמדה לפי שיטת המבקשים, המתייחסת רק לאחד מרכיבי ההוצאה של הרשות – רכיב הוצאת השכר, שלגישת המבקשים מהווה 30% מהוצאות הרשות בלבד. הצמדה כזו אינה מתייחסת למכלול ההוצאות של הרשות, ואינה קשורה לשינוי שחל בהן.

42. המבקשים טענו כי נוסחת העדכון כלל אינה קשורה להוצאות של הרשויות המקומיות. בין היתר נטען בהקשר זה כי הוצאות השכר הממוצעות ברשויות המקומיות הן כ-29% ולא 50% כפי שעולה מהפרשנות של המשיבים. מסקנה זו עולה מחוות הדעת של המומחה מטעם המבקשים, ד"ר בלומקין.

בהקשר זה נטען ע"י ב"כ עיריית ת"א כי התחשיב שנערך על ידי ד"ר בלומקין, השווה את עלות השכר לסך כל ההוצאות של הרשויות, הכוללות גם תקציב שאסור לשימוש לצרכים שוטפים – תקציב התב"ר. גזבר עיריית תל אביב אף הצהיר כי הוצאות השכר בעיריית תל אביב הן בשיעור של 43% מכלל הוצאות העירייה (המבקשים טוענים כי הוצאות שכר גבוהות מאפיינות רשויות מקומיות גדולות).

כך או אחרת, מקובלת עלי בהקשר זה טענת המשיבים לפיה ההחלטה לתת משקל של 50% לשכר הציבורי נובעת מלשון החוק. על כל פנים, גם לפי שיטת המבקשים (על פיה רכיב השכר בנוסחה הוא 40%), רכיב השכר אינו מקביל להוצאת השכר בפועל.

43. טענה נוספת של המבקשים היתה כי לא ברור – לשיטת המשיבים – מדוע ההצמדה היא למדד השכר הציבורי בכללותו, ומדוע לא נעשה שימוש בנתוני השכר ברשויות המקומיות. אני סבורה כי מלשון החוק עולה כי המחוקק ראה את מדד השכר הציבורי כאינדיקציה להוצאות השכר של הרשויות, אינדיקציה שאף אם אינה מדויקת, היא נועדה לשקף את השינוי בהוצאות אלה משנה לשנה.

44. המבקשים טענו כי יישום הנוסחה המוצעת על ידיהם, תביא להתייעלות אצל הרשויות המקומיות. מחוות הדעת של המומחה מטעמם, ד"ר בלומקין עולה, כי לשיטתו "הנחת המוצא היא שהוצאות הרשויות המקומיות אינן קשיחות לחלוטין, ולכן הרשות יכולה לשנות את אופן הקצאת המשאבים העומדים לרשותה בתגובה לשינוי בסביבה הכלכלית" תוך ניסיון למצוא את התמהיל האופטימאלי של התשומות הנדרשות (כוח אדם, חומרי גלם ועוד) המביא למזעור סך העלויות והקצאת העלויות בין התושבים.

לענין זה יש לציין קודם כל, כי גישת הרשויות היא כי הוצאותיהן הן קשיחות כמעט לחלוטין (ר' בהקשר זה תצהירו של גזבר עיריית חיפה, ס' 11 בו). מעבר לכך, אני סבורה כי מדברי הכנסת והפרוטוקולים של ועדת הכספים עולה בבירור כי הכוונה במקדם ההתייעלות היתה למקדם של 80% ולא מעבר לכך. מסקנה זו עולה כאמור גם מלשון החוק. מאחר שיישום נוסחת המבקשים תביא לשחיקה מעבר לשיעור זה – אין מקום לקבלה.

45. זאת ועוד - הנחתו של ד"ר בלומקין היא כי תכלית נוסחת העדכון היא "הבטחת אספקת מוצרים ציבוריים ברמה נאותה, תוך מתן תמריצים לרשות המקומית להתייעל" או "מתן תמריצים להתייעלות של הרשות המקומית קרי אבטחת שירותים ציבוריים בהיקף ואיכות נתונים במינימום עלות". אולם, תכלית זו אינה תכלית הנובעת מלשון החוק ומההיסטוריה החקיקתית שלו (שתפורט להלן). כפי שהובהר – מקדם ההתייעלות שהמחוקק בחר בו הוא מקדם התייעלות בשיעור של 20%. לכן, עמדתו של ד"ר בלומקין לפיה נדרש מקדם בשיעור שונה, שהוא אפשרי אם הרשות תבצע תחלופה בין גורמי הייצור, ותשנה את תמהיל התשומות שלה – איננה עמדה העולה מלשון החוק או מתכליתו.

התכלית הסובייקטיבית
46. התכלית הסובייקטיבית של החוק הן המטרות, הערכים והמדיניות אשר חברי הגוף המחוקק בקשו להגשים באמצעות דבר החקיקה (ר' א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה (1993) 201). עוד נקבע שם כי:
"כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק היא אמצעי אשר בעזרתו לומד הפרשן על תכלית החוק. אין זה האמצעי היחידי, ולעיתים אין זה האמצעי החשוב ביותר; עם זאת, ברוב רובם של המקרים, זה האמצעי המרכזי. המחוקק יצר את החוק, והוא עשה כן כדי להגשים תכלית מסוימת" (ר' ברק, שם, בע' 143).

הפרשנות הסובייקטיבית נלמדת "בין היתר מההיסטוריה החקיקתית, מהצהרותיו המפורשות של המחוקק, ומהמערך החקיקתי שעל רקעו נחקקה ההוראה" (ר' ע"א 8570/06 פקיד שומה תל אביב נ. אברהם בז'ה) . ככול שהדבר נוגע לפרשנות ה"סובייקטיבית", ישנם מספר עניינים שיש בהם כדי לחזק את הפרשנות שננקטה על ידי המשיבים.

47. המשיבים טענו כי התכלית הסובייקטיבית נלמדת מההיסטוריה הטרום חקיקתית, מההיסטוריה הפרלמנטארית, ומההיסטוריה ה"פוסט חקיקתית". כן היא נלמדת לטענת המשיבים מעמדת היועץ המשפטי לממשלה, מתצהירו של מר בן דרור, מדברי הכנסת ומאופן חישוב העדכון של הארנונה לשנת 2006 על ידי המחוקק.

בשנת 2004 המליצה ועדה מקצועית משותפת למשרד הפנים, האוצר ולמרכז השלטון המקומי לקבוע נוסחת עדכון רב שנתית שתתבסס על 50% משיעור עליית מדד המחירים לצרכן ו-50% משיעור השינוי במדד השכר הציבורי, תוך הפחתה של חלק יחסי משיעור העדכון כמקדם התייעלות. ההנחה היתה כי רכיבים אלה מהווים את הרכיבים העיקריים בהוצאות הרשות, וכי נדרש מקדם התייעלות כדי להביא להקטנה של הוצאות הרשות.

48. הצעת החוק ביחס לנוסחת העדכון היתה אמורה לחול רטרואקטיבית מתחילת שנת 2006 – כפי שעולה מהצעת חוק ההסדרים (ס' 78 להצעה, ה"ח תשס"ו ע' 14 בע' 110). מאחר שמשרד המשפטים התנגד לשינוי הרטרואקטיבי, נוסח החוק באופן שתחולתו תהיה החל מיום 1.1.07. לכן, היה צורך לקבוע בנפרד את שיעור העדכון לשנת 2006.

מהפרוטוקולים של ועדת הכספים שדנה בנושא עולה כי שיעור העדכון שנקבע בחוק לשנת 2006 – 3.08%, היה אמור לשקף את נוסחת העדכון שנקבעה לשנים 2007 ואילך, בהתאמה לשנת 2006. מסקנה זו עולה מתצהירו של מר אודי בן דרור, שהיה בתקופה הרלוונטית רכז תחום פנים באגף התקציבים של משרד האוצר. מר בן דרור היה שותף בניסוח תיקון סעיף 7 לחוק ההסדרים, ואף היה אחראי לחישוב שיעור עדכון הארנונה לשנת 2006.

הוא התבקש להכין את תחשיב שיעור העדכון לשנת 2006 תוך יישום הוראות סעיף 7 לחוק ההסדרים גם ביחס לשנה זו. על פי התחשיב שנערך על ידיו, שיעור העדכון נקבע להיות 3.08%. מר בן דרור הצהיר כי לצורך חישוב עדכון הארנונה לשנת 2006, הוא חישב את העלייה במדד המחירים לצרכן, ואת העליה בשכר הציבורי במחירים שוטפים.

49. מר בן דרור הצהיר כך:
"מטרת החלטת הממשלה והחקיקה היתה להעלות את הארנונה בשיעור שישקף בקירוב את שיעור עליית ההוצאות של הרשות המקומית בתוספת מקדם ההתייעלות שתואר לעיל. הוצאותיה של רשות מקומית מורכבות בחלקן מהוצאות הצמדות למדד המחירים לצרכן ובחלקן הינן שכר או צמודות שכר. היות שרשות מקומית משלמת שכר במחירים שוטפים ולא במחירים קבועים, אין כל רלוונטיות להתייחסות לעלות השכר הציבורי במחירים קבועים. השינוי משנה לשנה הינו במחירים שוטפים, ולכך היתה הכוונה בעדכון הארנונה.
על כן, לצורך חישוב עדכון הארנונה לשנת 2006, חישבתי את העליה במדד המחירים לצרכן, ואת העליה בשכר הציבורי במחירים שוטפים" (ס' 11-12 לתצהיר).

מר בן דרור לא נחקר על תצהירו, ולכן האמור בו לא נסתר. יוער כי אינני סבורה כי יש לקבל את עמדתם של המבקשים ביחס לתצהירו של מר בן דרור וביחס למידת האמינות שיש לייחס לו. לשכת התיאום טענה ביחס למר בן דרור, כי הוא עובד היום בחברה לפיתוח ירושלים, ויש להביא ענין זה בחשבון ביחס למשקלו של תצהירו ולמהימנות טענותיו. אני סבורה כי מאחר שהמצהיר לא נחקר בחקירה נגדית על תצהירו, לא ניתן לקבוע – רק בשל התפקיד שהוא נושא בו היום – כי אין לתת אמון באמור בתצהירו, ללא שקיים כל טעם אחר למסקנה זו.

50. האופן בו חושב שיעור העדכון לשנת 2006, מעיד על האופן בו התכוון המחוקק ליישם את נוסחת העדכון. שיעור העדכון בשנת 2006, עמד על 3.08%. המשיבים טענו כי שיעור זה מעיד על כך שנעשה שימוש בנתוני המחירים השוטפים, ולא באלה הקבועים. בסעיף 82 לסיכומים מטעמה של עיריית אילת, ובס' 63 לסיכומי עיריית תל אביב, הודגם האופן בו נערך החישוב, והובהר בהתאם לנתונים הרלוונטיים כי החישוב נעשה תוך שימוש בנתונים השוטפים שבלוחות בירחון הלמ"ס. מעמדת עיריית אילת עולה עוד, כי חישוב על פי טענת המבקשים – היה מביא לתוצאה של 3.19% ביחס לשנת 2006.

51. בסיכומי התשובה מטעמם, טענו המבקשים כי גם לפי הנוסחה שהם טוענים לה, התוצאה של יישום נוסחת העדכון על שנת 2006 מביאה לתוצאה של 3.08%. לטענתם, הטעות בחישוב המשיבים נבעה מהעובדה שהמשיבים הפנו למקדם לא נכון (0.957 ולא 0.955 שהוא המקדם הזמני – שכן נתוני חודש יולי המתפרסמים בחודש ספטמבר ומשמשים בסיס לנוסחה הם זמניים ומשתנים בשלב מאוחר יותר). לשיטת המבקשים, אילו היו המשיבים מציבים את הנתונים מחודשים יולי 2004 ויולי 2005 כפי שפעלו ביחס לכול השנים מאז, היה עליהם להציב בנוסחה מספרים שונים, והתוצאה שהיתה מתקבלת היא 3.458% ולא 3.08%.

52. אינני מקבלת את טענת המבקשים בהקשר זה. זאת, משום שכעולה מתצהירו של מר בן דרור, אשר הוא שערך את החישוב, הוא ערך אותו בהתאם לנוסחה כפי שהמשיבים מבינים אותה. לכן, טענות המבקשים ביחס לאופן בו לשיטתם היה על המשיבים לערוך את החישוב בשנת 2006, אינן משנות ביחס לאופן בו בוצע החישוב בפועל – כפי שמעיד במפורש מי שערך אותו.

גם אם תתקבל עמדת המבקשים לפיה חישוב העדכון לשנת 2006 לשיטתם שלהם, מביא אף הוא לעדכון בשיעור של 3.08%, לא יהיה בכך די כדי לקבוע כי יש לקבל את עמדת המבקשים. לכול היותר יהיה מקום לקבוע כי שיעור העדכון בשנת 2006 אינו יכול לשמש אינדיקציה לדרך הנכונה לפרשנות החוק.

53. המשיבים הפנו גם לאמור בדברי הכנסת, כאינדיקציה לפרשנות הסובייקטיבית של החוק. הם הפנו לאמור בפרוטוקול ועדת הכספים של הכנסת מיום 23.5.06. מהאזכורים אליהם הפנו המשיבים אכן עולה המסקנה כי חברי הכנסת שדנו בהצעת החוק התכוונו כי מקדם ההתייעלות היה אמור להיות בשיעור של 20% בלבד, וכי היתה כוונה לחלק את מנגנון ההצמדה למדד המחירים לצרכן ולמדד השכר הציבורי.

המשיבים אף ציינו כי אין לקבל את טענת המבקשים ביחס לדבריו של ח"כ חיים אורון – שנאמרו בישיבה מיום 27.12.06 – חצי שנה לאחר תחיקת החוק ביום 15.6.06. אכן, אינני סבורה כי ניתן ללמוד מהציטוט הקצר בדבריו של ח"כ חיים אורון (שנאמר לאחר שהחוק היה כבר בתוקף), על כוונת המחוקק – גם לאור הקונטקסט הכללי בו נאמרו הדברים.

האם הוכחה "אפשרות סבירה" כי התביעה תתקבל?
54. אני סבורה כי לאור כל האמור לעיל, אין מקום להעתר לבקשת המבקשים לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית – משום שהמבקשים לא הוכיחו כי קיים סיכוי סביר שהתביעה תתקבל.

המבקשים טענו בהקשר זה כי מכלול הטענות שהועלו על ידיהם מביא למסקנה כי "יש אפשרות סבירה" לכך שהשאלות נושא התובענה "יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה" (ר' ס' 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). לטענתם של המבקשים, הנטל של "סיכוי סביר" הוא נמוך מהנטל בתביעה עצמה. המחלוקת בין הצדדים בתובענה מערבת – על פי הטענה – שאלה משפטית נכבדה עם שאלות עובדתיות העשויות להשפיע על הכרעת התביעה לגופה, לאחר בירורן, שאלות הנוגעות לתכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החוק גם יחד. לטענת המבקשים, המשיבים בקשו להסתמך על ראיות לצורך העיגון של פרשנותם, ומכאן כי הם מודים שללא הראיות יתכן ותתקבל פרשנות המבקשים. די בכך – כך נטען – כדי לקבוע כי קיים סיכוי סביר שהתביעה תתקבל.

55. אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים, היא מחלוקת משפטית – על פרשנות דבר חקיקה. אכן, הצדדים ניסו לתמוך את טענותיהם בחוות דעת ובתצהירים, אולם המבקשים לא ציינו קיומה של מחלוקת עובדתית ספציפית, בה עמדות הצדדים הן שונות באופן קוטבי, מחלוקת שיש בה כדי להשפיע על תוצאת ההליך. אני סבורה כי ניתן כבר בשלב הנוכחי של הדיון, בין היתר לאור העובדה שהצדדים בהליך בקשת האישור ויתרו על חקירת המצהירים, להעריך את הסיכויים שהתביעה תתקבל. ניתן לקבוע כבר עתה, כי סיכויים אלה אינם מגיעים לדרגה של "סיכוי סביר" שנקבעה בחוק תובענות ייצוגיות.

56. יוער בשולי הדברים כי המבקשים הפנו גם לעובדה כי נעשה ניסיון לשנות את החוק באופן שנוסחת החישוב תוגדר בו באופן מפורש כשיטת המשיבים. ניסיון זה לא עלה יפה. אני סבורה כי אין בכך כדי להשליך על הפרשנות הנכונה של החוק – שנובעת מכול מה שנאמר בפסק דין זה עד כה.

האם עומדת הבקשה ביתר הוראות ס' 8 לחוק תובענות ייצוגיות?
57. ס' 8 לחוק תובענות ייצוגיות קובע את התנאים לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. כפי שצוין לעיל, המשיבים בתביעת לשכת התיאום העלו טענות שונות ביחס לתום לבה, ביחס לאפשרות שלה כ"ארגון" להגיש את הבקשה, ביחס לאפשרותה לייצג את כל חברי הקבוצה (הכוללים גם משקי בית, שהאינטרס שלהם שונה מזה של הארגונים אותם מייצגת לשכת התיאום). בין היתר הפנו המשיבים בהקשר זה לעובדה שבמסגרת "עסקת החבילה" שנערכה בין לשכת התיאום לבין הממשלה, הסכימה לשכת התיאום כי הצעת החוק לפיה המונח "מדד השכר הציבורי" מתייחס לשכר במחירים שוטפים – תוסר, ובתמורה תוותר לשכת התיאום בשמה ובשם חבריה, על החזר רטרואקטיבי של תשלומי ארנונה.

58. לאור האמור בפסק דין זה לעיל, אין מקום לדון בטענות שהועלו על ידי המשיבים נגד לשכת התיאום. יחד עם זאת אציין למעלה מן הצורך, כי לו הייתי סבורה שיש ממש בטענות המבקשים, וכי יש מקום לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית, לא היה מקום לדחות את הבקשה – גם לו הייתי מקבלת את הטענות נגד לשכת התיאום, כולן או חלקן.

הטעם לכך הוא משום שס' 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי אם
"מצא בית המשפט כי התקיימו כל התנאים האמורים בסעיף קטן (א) ואולם לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף 4(א)(1) עד (3) לפי הענין, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית, אך יורה בהחלטתו על החלפת תובע מייצג".

59. סעיף זה מפחית, אם כן, את החשיבות של ההתאמה של התובע המסוים, המבקש כי תביעתו האישית תתברר כתביעה ייצוגית, ושם את הדגש על עילת התביעה של הקבוצה. אכן, המחוקק לא ויתר על קיומו של תובע ייצוגי שהוא בעל עילת תביעה אישית, ומתאים להגיש את התביעה בשם הקבוצה גם מכול יתר הבחינות האחרות. אולם, אם התובע המסוים שהגיש את התביעה מלכתחילה – אינו כזה, מורה המחוקק לבית המשפט לאשר את התביעה הייצוגית (ללא שיקול דעת שלא לעשות כן), תוך קביעה שיש מקום להחליף את התובע המייצג.

לכן, לו היה מקום לאשר את הבקשה להגשת תביעה ייצוגית, הרי לכול היותר היו יכולות טענות המשיבים להביא לכך כי בית המשפט יורה על החלפת תובע מייצג, במקום לשכת התיאום.

טענות בדבר הנזק שהתביעה תגרום לרשויות
60. המשיבים טענו גם כי התביעה אינה מתאימה לדיון כתביעה ייצוגית, משום עצם ניהול ההליך יגרום למשיבים נזק חמור וודאי.

הטענה הראשונה של המשיבים בהקשר זה, מתייחסת להוראת ס' 8(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. הסעיף קובע:
"הוגשה בקשה לאישור נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על פי דין, ושוכנע בית המשפט כי עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע או לציבור בכללותו, לעומת התועלת הצפויה מניהולו ברך זו לחברי הקבוצה ולציבור, ולא ניתן למנוע את הנזק בדרך של אישור בשינויים כאמור בסעיף 13, רשאי בית המשפט להתחשב בכך בבואו להחליט אם לאשר תובענה ייצוגית".

61. אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי המשיבים שכנעו את בית המשפט כי עצם ניהול ההליך, יגרום להם לנזק העולה על התועלת מניהולו. לו היו המבקשים מוכיחים כי הרשויות גבו מתושביהן ארנונה בשיעור העולה על המותר, היה מקום לדון בנושא זה במסגרת תביעה ייצוגית. הנזק שהיה עלול להגרם לרשויות היה נובע בעיקרו מהסיכון שהתביעה תתקבל, ושהן יצטרכו להשיב כספים לתושבים. אולם ענין זה היה נבחן רק בשלב הבא של הדיון.

על כל פנים, אינני סבורה כי הוכח בפניי שעצם ניהול ההליך (בניגוד לתוצאותיו) יכול היה להסב נזק לרשויות – ודאי לא נזק שיש בו כדי לאיין את האינטרס הציבורי של בירור השאלות העולות במסגרתו.

62. המבקשים טענו עוד כי אין לאשר את התביעה, לאור הנזק שעלול להיגרם אם התביעה תתקבל. מדובר בנזק כלכלי עצום, שיכביד על הרשויות בניהול התקציב השוטף שלהן ובאספקת השירותים החיוניים אותם הם מחויבות לספק לתושביהן. הגנות נוספות העומדת לזכות הרשויות הן הגנת הבטלות היחסית, הגנת התקציב, וההגנות העומדות לרשותן מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט (הקובע כי בית משפט רשאי לפטור מחובת ההשבה כאשר קיימות נסיבות העושות אותה בלתי צודקת).

המשיבים טוענים כי ההשבה במקרה דנן אינה צודקת, משום שהם פעלו בתום לב, תוך הסתמכות סבירה על פירוש החוק לפי הנחיית משרד הפנים, וכן משום שהנזק לקופה הציבורית כתוצאה מההשבה הוא עצום. מנגד, התועלת לכול אחד מיחידי הקבוצה כתוצאה מההשבה, תהיה זניחה.

63. אני סבורה כי לו היה מקום לקבל את הבקשה לאישור התביעה הייצוגית לגופה, הרי מקומו של הדיון בטענות אלה היה צריך להיות בשלב השני של הדיון בתביעה הייצוגית, קרי – בדיון בתביעה עצמה.

לאחרונה התייחסתי בהחלטה בענין איצקוביץ נ. עיריית נס ציונה (ת. מ. 139/07) לשאלת העלאת טענת בטלות יחסית כמגן מפני תביעת השבה בתביעה נגד עירייה. כפי שקבעתי באותו ענין, אני סבורה כי המחוקק התייחס לאפשרות של רשות להמנע מתביעת השבה במסגרת הוראת ס' 9ב' לחוק תובענות ייצוגיות. בסעיף זה נקבע כי "בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור, והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגבייה כאמור לכול המאוחר במועד הקובע". המועד הקובע הוא 90 ימים מהמועד בו הוגשה הבקשה לאישור (ס' 9 א' לחוק).

64. מהאמור בסעיף זה עולה כי עמדתו של המחוקק היא כי כדי להמנע מהשבה – על הרשות להודיע תוך פרק הזמן שנקבע בחוק על חדילת הגבייה הבלתי חוקית. לא ברור – וענין זה טרם נדון וטרם הוכרע - האם יכולה רשות לא לעשות שימוש במנגנון של ס' 9ב', ולאחר מכן לטעון כי אין מקום להורות על השבה של הסכומים אותם היא גבתה שלא כדין, משיקולים של הגנת התקציב, או תוך יישום תאוריית הבטלות היחסית.

ס' 20ד(1) לחוק תובענות ייצוגיות מתייחס לאפשרות שלא להורות על השבה, תוך התחשבות בנזק שעלול להיגרם בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע או לציבור המשתמש בשירותיו. כשלעצמי אני סבורה כי במסגרת תביעות ייצוגיות, יש מקום לעשות שימוש בהוראה זו – ולא במנגנונים של בטלות יחסית או הגנת התקציב, לצורך בחינת הנזק האפשרי לנתבע מקבלת התביעה. יישומו של סעיף זה הוא לאחר שהתביעה מאושרת כתביעה ייצוגית, ולא בשלב הראשון של בקשת האישור.

65. נושא אחרון שעלה אף הוא בפס"ד איצקוביץ, הוא שאלת ההשבה של כספי ארנונה שנגבו שלא כדין. שאלה זו עתידה להתברר במסגרת דיון נוסף בפני 9 שופטים בדנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ. שירותי בריאות כללית, . תהיה אשר תהיה התוצאה באותו פסק דין, יהיה מקום לבחון את השלכת האמור בו (המתייחס לתביעה פרטית), על תביעות ייצוגיות נגד רשות מקומית. אולם, כפי שהובהר לעיל, כל הנושאים הללו אינם טעונים הכרעה בתובענה דנן, משום שלטעמי אין מקום לאשר אותה כתביעה ייצוגית.

66. טענה נוספת שהעלו המשיבים היא כי הדרך של הגשת תביעה ייצוגית אינה הדרך ה"יעילה וההוגנת" בנסיבות הענין לדון בשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים. הדרך היעילה וההוגנת – לגישת המשיבים, היא דרך של עתירה ציבורית עקרונית, בין אם בבית המשפט לעניינים מנהליים ובין אם בבית המשפט העליון (מכוח ס' 6 לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים). דיון כזה היה צריך להיערך בין עותר ציבורי אחד, לבין משיבים מייצגים. על פי הטענה, הליך מנהלי לא יפגע בזכות הציבור לסעד כספי, משום שאילו היה הליך כזה ננקט ועולה יפה, היו הרשויות המקומיות חדלות מגביה בניגוד לדין, ולציבור היתה עומדת זכות לתבוע השבה באופן ייצוגי או פרטני.

אינני מקבלת את הטענה. חוק תובענות ייצוגיות קבע הסדר מפורט, ביחס לאפשרות להגיש תביעה ייצוגית נגד רשות מרשויות המדינה, או רשויות מקומיות. מדובר בתביעה שמטיבה ומטבעה היא תביעה לסעד כספי של השבה – ולא לסעד הצהרתי כמו זה שנתבע בדרך כלל בבג"ץ. היתרון בתביעה הייצוגית לעומת עתירה מנהלית, הוא קודם כל בכך שהסעד הראשוני במסגרתה הוא סעד כספי, וכדי להמנע מתשלומו, על הרשות הנתבעת להוכיח כי מוצדק שלא לפסקו.

67. החוק קבע מערכת כוללת של הסדרים בהקשר זה, שנועדו לאזן בין האינטרס של התובע ושל הקבוצה לקבל סעד של השבה, לבין האינטרס של הרשות לשמור על המסגרת התקציבית שלה. כך, ניתנה לרשות האפשרות להודיע על חדילת גבייה – ולהמנע מהשבה (ס' 9ב' לחוק שנזכר לעיל), ונקבעה תקופת התיישנות מקוצרת בת 24 חודשים בלבד (ס' 21 לחוק).

קביעה לפיה הדרך הנכונה להסדיר ספקות פרשניים כמו במקרה דנן, היא רק על ידי עתירה לסעד הצהרתי במסגרת המשפט המנהלי, תרוקן למעשה מתוכן את הוראות חוק תובענות ייצוגיות ביחס לרשויות. תוצאה כזו איננה רצויה לטעמי, ואינה עולה בקנה אחד עם מטרותיו של חוק תובענות ייצוגיות – כפי שהן פורטו בס' 1 לחוק.

68. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית.

באשר להוצאות – לא היה מקום כי יוגשו מטעם כל המשיבים סיכומים, אשר במידה רבה חזרו על עצמם. המשיבים היו יכולים להתארגן להגשת סט סיכומים אחד, בו ירוכזו כל טענותיהם. היה בכך כדי להקל על ההליך ולייעל אותו. לכן, שכר הטרחה שייפסק לזכות המשיבים, יתחלק בין כל המשיבים שהגישו סיכומים מטעמם, שווה בשווה.

שתי קבוצות המבקשים יחד ולחוד ישאו בהוצאות כל המשיבים ובשכר טרחת עורכי דינם בסכום כולל של 50,000 ₪ + מע"מ. הסכום יתחלק שווה בשווה בין כל המשיבים שהגישו סיכומים מטעמם.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי תביעה ייצוגית ?

  2. ביטול תביעה ייצוגית

  3. תביעות סרק ייצוגיות

  4. תביעה ייצוגית בשטחים

  5. פסיקת שכר לתובע ייצוגי

  6. תביעה ייצוגית אומגה 3

  7. הסתלקות מתביעה ייצוגית

  8. התיישנות תביעה ייצוגית

  9. עורך דין תביעה ייצוגית

  10. הסתלקות מתובענה ייצוגית

  11. תביעה ייצוגית נגד תנובה

  12. מחיקת נתבע מתביעה ייצוגית

  13. תעריפי מים - תביעה ייצוגית

  14. העברת הדיון בתביעה ייצוגית

  15. תנאים לאישור תביעה ייצוגית

  16. תביעה ייצוגית נגד אולג'ובס

  17. תגובה לתשובה בתביעה ייצוגית

  18. בקשה לאישור תובענה ייצוגית

  19. תביעה ייצוגית נגד נושאי משרה

  20. מי יכול להגיש תביעה ייצוגית

  21. מי רשאי להגיש תביעה ייצוגית

  22. אישור תביעה ייצוגית נגד בזק

  23. החזר ארנונה - תביעה ייצוגית

  24. תביעה ייצוגית להחזר שכר לימוד

  25. פשרה לפני הגשת תביעה ייצוגית

  26. הפרת הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  27. בדיקת מונה גז - תביעה ייצוגית

  28. פשרה בתביעה ייצוגית נגד מנורה

  29. תביעה ייצוגיות חוק חניה לנכים

  30. תביעה ייצוגית של אגודת החרשים

  31. תשלום לעורך דין בתביעה ייצוגית

  32. פשרה בתביעה ייצוגית נגד שטראוס

  33. תביעה ייצוגית בבית הדין לעבודה

  34. שתי תביעות ייצוגיות באותו נושא

  35. אישור תביעה ייצוגית נגד שטראוס

  36. בקשות דומות לאישור תביעה ייצוגית

  37. על מה אפשר להגיש תביעה ייצוגית ?

  38. תביעה ייצוגית בנושא מגה גלופלקס

  39. חיוב על אס אמ אסים תביעה ייצוגית

  40. תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות

  41. אישור הסדר הסתלקות תביעה ייצוגית

  42. פסיקת הוצאות לתובע בתביעה ייצוגית

  43. הגשת ראיות נוספות בתביעה ייצוגית

  44. תנאים לאישור פשרה בתביעה ייצוגית

  45. פשרה בתביעה ייצוגית נגד פיצה האט

  46. בקשה לצירוף תובעים לתביעה ייצוגית

  47. דוגמא לבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  48. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד בזק

  49. תביעה ייצוגית בנושא העלאת הארנונה

  50. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד כלל

  51. הסדר פשרה לפני אישור תביעה ייצוגית

  52. פשרה בתביעה ייצוגית נגד הדיוטי פרי

  53. אישור תביעה ייצוגית נגד חברת שמירה

  54. פשרה בתביעה ייצוגית נגד בנק דיסקונט

  55. בקשה לאישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  56. שתי בקשות דומות לאישור תביעה ייצוגית

  57. הגשת תביעה של עובדים כתביעה ייצוגית

  58. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד יטבתה

  59. עיכוב תביעה ייצוגית עד להכרעה בבג''צ

  60. מינוי בודק להסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  61. בקשה לדחיית מועד בירור תביעה ייצוגית

  62. פשרה בתביעה ייצוגית בנושא חניית נכים

  63. פתיחת כרטיס סים נעול - תביעה ייצוגית

  64. הסדר פשרה צופה פני עתיד בתביעה ייצוגית

  65. תנאים לאישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  66. סילוק בקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף

  67. מחיקת בקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף

  68. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד סטימצקי

  69. תביעה ייצוגית בנושא גביית יתר על גרירה

  70. העברת הדיון בבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  71. תביעה ייצוגית בנושא חישוב תגמולי ביטוח

  72. הפסקת גבייה על פי חוק תובענות ייצוגיות

  73. פשרה בתביעה ייצוגית לפני הגשת כתב הגנה

  74. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד סופר פארם

  75. פסיקת הוצאות לאחר הסתלקות מתביעה ייצוגית

  76. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד תחנות דלק

  77. בקשת הסתלקות מבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  78. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד לאומי קארד

  79. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד דואר ישראל

  80. חובת פרסום בקשה להסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  81. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד ביטוח לאומי

  82. הפסקת גבייה לאחר בקשת אישור תביעה ייצוגית

  83. בדיקת משכון רכב דואר ישראל: תביעה ייצוגית

  84. פליטת חומרים מזהמים - פשרה בתביעה ייצוגית

  85. תביעה ייצוגית בנושא גביית דמי חבר הסתדרות

  86. בקשה בהסכמה להסתלקות מאישור תביעה ייצוגית

  87. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד הולמס פלייס

  88. בקשה לאישור תביעה ייצוגית בבית הדין לעבודה

  89. אישור תביעה ייצוגית בנושא הסתרת תאריך תפוגה

  90. בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנושא ביטוח דירה

  91. אין צורך לאשר תביעה ייצוגית נגד ביטוח לאומי

  92. פשרה בתביעה ייצוגית נגד בית חולים בילינסון

  93. הפיכת תביעה בבית הדין לעבודה לתביעה ייצוגית

  94. ביטול אישור תביעה ייצוגית בבית המשפט העליון

  95. אישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית בבית הדין לעבודה

  96. תביעה ייצוגית: שינוי גודל האריזות של דגני הבוקר

  97. הגשת בקשה לתביעה ייצוגית ללא "פניה מוקדמת" לנתבע

  98. תביעה ייצוגית: טעות בחישוב מע"מ בתשלום צריכת מים

  99. טוען כי פוטר מהעבודה בגלל שהגיש בקשה לתביעה ייצוגית

  100. תביעה ייצוגית: חוסר אפשרות להשתחרר מחוזה במשך שנה

  101. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד בנק לאומי למשכנתאות

  102. בקשה לאישור הסתלקות לפי סעיף 16 של חוק תובענות ייצוגיות

  103. זכות לגילוי ועיון במסמכים בשלב הגשת בקשה לאישור תביעה ייצוגית

  104. תביעה ייצוגית: חובות הדיווח החלות על בעלי עניין בחברה ציבורית

  105. תביעה ייצוגית - אי השבת יתרות זכות שנרשמות לטובת נישומים בגין תשלומי חובה

  106. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון