קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת אישה נגד הבעל לפירוק שיתוף / תביעה לפירוק שיתוף בין בני זוג: בת.א. 94/21598 הגישה התובעת (להלן: "האשה") תביעה נגד בעלה, הנתבע (להלן: "הבעל"), לפרוק שיתוף בביתם של בני הזוג אשר נבנה על מגרש מספר 117 בישוב הקהילתי בית חורון שבצפון ירושלים (להלן: "הבית" או "הדירה"). בבית 5 חדרי מגורים, אמבטיה, מטבח ושירותים וסביבו חלקת אדמה. בת.א. 95/17087 הגיש הבעל תביעה כנגד האשה לפירוק שיתוף במטלטליהם של בני הזוג. במהלך הדיונים המקדמיים בתיק זה החלטתי לדון בשני התיקים במאוחד. הצדדים נשואים זל"ז מחודש אפריל 67' ולפיכך לא חל על נישואיהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973- (סעיף 14). הצדדים גם לא עשו ביניהם "הסכם ממון". במהלך נישואיהם נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. עד שנת 1993 חיו הצדדים ביחד עם ילדיהם וניהלו משק בית משותף. במהלך נישואיהם נתגלעו סכסוכים בין בני הזוג בעיקר על רקע כספי ועל רקע זה שהבעל לא עבד באופן סדיר ועיקר כלכלת משק הבית נפל על כתפי האשה. האשה עבדה, ועדיין עובדת, כאחות בבי"ח משגב-לדך והיא פרנסה את משק הבית ממשכורתה. הבעל עסק בעבודות שיפוץ מזדמנות ועבודתו לא היתה סדירה. במהלך 10 השנים שלפני הארועים שיתוארו להלן לא עבד כלל בטענה שהוא בונה את הבית. לאחר נישואיהם גרו בני הזוג בדירה שכורה וכעבור מספר שנים רכשו דירה בת 3 חדרים בגבעה הצרפתית. בשלב מסויים ביקש הבעל למכור את אותה הדירה כדי לכסות חובות שצברו עסקיו כקבלן שיפוצים. האשה התנגדה לכך אולם לבסוף הסכימה, לדבריה כדי לשמור על שלום בית. את כספי הדירה בגבעה הצרפתית השקיע הבעל בבורסה - השקעה שירדה לטמיון עם נפילת הבורסה בשנת 1982. בני הזוג וילדיהם נותרו ללא דירה והם שכרו דירה במעלה אדומים. כעבור שנתיים לא נותרו בידם עוד כספים לתשלום שכר דירה והם עברו להתגורר באשכובית (קרוון) בישוב בית חורון. כ5- שנים גרו בני הזוג ולידיהם באשכובית בבית חורון עד שמינהלת הישוב הודיעה להם כי עליהם לרכוש או לבנות בית בשטח הישוב ולא, יהיה עליהם לעזוב. האשה, יחד עם בני משפחתה, גייסו כ4,000- ש"ח בהלוואת מבני משפחת האשה ובהלוואות מגמ"חים, ובזה רכשו הם קרקע בשטח הישוב. לאחר מכן קיבלו בני הזוג משכנתא על סך 79,000 ש"ח לצורך בנית הבית. חלק מסכום זה לקח הבעל ורכש בו לעצמו אופנוע והחלק האחר שימש לבניית הבית. בנוסף פדתה האשה כספים שהצטברו לזכותה בקרן השתלמות - כספים ששמשו גם הם לבניית הבית. האשה משלמת את המשכנתא בעצמה ולבדה מאז קבלת הכספים ועד עצם היום הזה. לטענתה, היא משלמת את המשכנתא, למרות שכבר לא גרה עם בעלה (ועל כך ראה להלן), משום שבני משפחתה הם אלו החתומים עליה כערבים ואין היא מעוניינת שהבנק יתבע את תשלומי המשכנתא מהם. את הבית בנה הבעל בעצמו בעזרת פועלים אותם שכר, על אף התנגדות האשה - אשר ביקשה שהבעל יצא לעבוד ואילו את הבית יבנה קבלן את שירותיו ישכרו. הבעל עמד על כך שהוא יבנה את הבית בעצמו, הוא שכר פועלים והחל בבנייתו. כיוון שכך, טוען הבעל, לא יכול היה לצאת לעבוד לצורך פרנסת בני המשפחה, והאשה נשאה בעול זה ממשכורתה. בניית הבית נמשכה 10 שנים ועד היום לא הושלמה בנייתו ולמעשה אין הוא ראוי למגורי אדם - בהעדר תריסים, חלונות, חיבור נאות למים ולחשמל וכיוצ"ב ליקווים שאינם מאפשרים מגורים כאמור. במהלך השנים החל הבעל לנקוט באלימות, מילולית ופיזית, כלפי האשה והילדים ובכך הודה גם הבעל במהלך דיונים שהתנהלו בין בני הזוג בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, אם כי בחצי פה (ראה פרוטוקולים מאותם דיונים אשר צורפו לתיק ע"י ב"כ האשה). בחודש 93/12 עזבה האשה, יחד עם ילדיה, את ביתם המשותף ועברה להתגורר בדירה שכורה בת חדר וחצי עם ילדיה. לדבריה, עשתה כן לאחר שאלימותו הפיזית של הבעל גברה עד כי "הגיעו מים עד נפש". מאז חיה האשה באותה דירה שכורה, אף על פי כן ממשיכה היא לשלם בכספה את המשכנתא הרובצת על הבית מהנימוקים המפורטים לעיל. עובר לעזיבתה את ביתם גרו בני המשפחה באשכובית שבישוב בית חורון. לאחר נטישתה (ולא ברור מתי בדיוק), טוען הבעל כי עבר להתגורר בבית מחוסר ברירה ועל אף שבנייתו טרם נסתיימה והוא אינו ראוי למגורי אדם. מאז הוא מתגורר בבית. האשה חולקת על עובדה זו בטוענה כי חיפשה אותו מספר פעמים בבית והוא לא נמצא בו. לדבריה, חי הבעל במקום אחר ועם "מישהו אחר". היום אין חולק כי לא ניתן עוד לאחות את הקרע שנוצר בין בני הזוג, לאחר שנסיונות לעשות ביניהם שלום בית בבית הדין הרבני נכשלו. לאחר שהעידו לפני הצדדים ומיתר הראיות המונחות לפני, נחה דעתי כי לא ניתן עוד לשקם את נשואיהם של בני הזוג ואין מנוס מפרודם ומחלוקת המשאבים. עוד אין חולק כי לא ניתן לחלק את הבית, חלוקה בעין, בין בני הזוג - וראה מכתבו של מר אפרים כהנים ממנהלת הישוב בית חורון, מיום 95/12/19, אשר צורף לתיק. אין מחלוקת בין הצדדים כי במצב שנוצר אין מנוס מחלוקת הבית בדרך של מכירתו בשוק החופשי לכל המרבה במחיר, וחלוקת הכספים שיתקבלו בין הצדדים בחלקים שווים - לאחר נכוי המשכנתא, חובות אחרים הרובצים על הבית וההוצאות הנלוות. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי יש לחלק את המטלטלים שצברו בני הזוג במהלך נשואיהם, עד עזיבת האשה את הבית, בחלקים שווים - בין אם ע"י חלוקתם בעין ובין אם ע"י מכירתם בשוק לכל המרבה במחיר וחלוקת הפדיון בחלקים שווים. הצדדים גם מסכימים כי חובות משותפים, שנוצרו במהלך חיי השיתוף, יש לחלק ביניהם בחלקים שווים. ואומנם, בהעדר תחולה לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973- חלה בנסיבות המקרה שלפני הלכת השיתוף כפי שנתגבשה בפסיקה (וראה ע"א 80/782 פ"ד לז(2)757, ע"א 80/234 פ"ד לו(2)654, ע"א 79/630 פ"ד לח(4)359, ע"א 79/253 פ"ד כ(1)589, ע"א 77/2 פ"ד לג(3)1, ע"א 80/52 פ"ד לח(1)443). הבית רשום על שם שני בני הזוג, בחלקים שווים, והוא נבנה במהלך חייהם המשותפים ובעת שניהלו משק בית משותף לכל דבר ועניין. כיוון שכך, לא יכול להיות ספק שעל הבית חלה הלכת השיתוף. לענין הבית קיימת מחלוקת אחת בין הצדדים, והיא בשאלה אם לצורך מכירתו בשוק החופשי יש לראותו כדירה התפוסה ע"י הבעל או אם כדירה פנויה. הבעל טוען כי הוא היחיד המתגורר בדירה ולפיכך יש למכרה כדירה תפוסה ובכפוף לזכותו להמשיך להתגורר בה. טענה זו העלה הבעל לראשונה בסיכומיו ולא בא זכרה בכתבי טענותיו, גם לא במהלך הדיונים המקדמיים, שבמקרה זה היו רבים מספור, גם לא במהלך שמיעת ההוכחות, ודי בכך כדי שאדחה טענתו זו. אלא שדינה של הטענה דחיה גם לגופה; כאמור לעיל, נבנה הבית במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג ועת ניהלו הם משק בית משותף. רוב הכספים הושגו ע"י האשה וע"י המשכנתא. בחודש 93/12, עת עזבה האשה את הבעל, טרם גר איש מביניהם בדירה, גם לא ילדיהם, והבית לא היה עדיין ראוי למגורים. לאחר מכן, בשלב מסויים החל הבעל, לטענתו, להתגורר בדירה אלא שהוא עשה כן על דעת עצמו מבלי שקיבל את רשותה של האשה ומבלי שזו הסכימה לכך. נהפוך הוא, טרונייתה של האשה היא על שהבעל מתגורר לבדו בדירה בת 5 חדשים בעוד היא וילדיה גרים בדירה שכורה בת חדר וחצי, כאשר היא ממשיכה ומשלמת את המשכנתא הרובצת על הבית. בעמ' 4 שורות 3-6 אומרת האשה בפרוש: "אני לא הסכמתי שהנתבע יגור בבית הזה. אף פעם לא הסכמתי שיגור שם, אני לא יכולה להמשיך לשלם את המשכנתא והוא יגור. זה נוח לו שאני אשלם והוא ימשיך לגור." "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חיכרו - לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים - לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתא או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, התשכ"ט1969- - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר - לדורות החדש." ואומר על כך כב' השופט אלון (כתוארו אז) בע"א 82/753 פלונית נגד פלוני, פ"ד לז(4)626: "אין כל הגיון וכל אפשרות להסיק מעזיבת בן הזוג האחד, שמסכים הוא להשארת חזקה בלעדית בדירה לבן הזוג האחר, שהרי הסיבה לעזיבה היא חוסר האפשרות לדור ביחד ללא כל כוונה לוותר לבן הזוג האחר על חלקו בהחזקת הדירה. אשר על כן ההסכמה הדרושה במקרה של שותפות בני זוג בדירתם צריך שתהא פוזיטיבית, היינו שניתן להסיק באופן פוזיטיבי מהתנהגות בן הזוג, שעזיבתו אינה משום שנמלט הוא מחיים בצוותא, אלא משום שמוותר הוא על זכותו הממונית בחלקו בהחזקת הדירה ... " בנסיבות אלה יש להחיל על הפרוק את הוראת סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט1969-, המוציא את תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. אני קובע כי לצורך פירוק השיתוף בבית יש לראותו כבית פנוי. לפיכך, אני מורה על פירוק השיתוף בבית בדרך של מכירתו בשוק החופשי, לכל המרבה במחיר, כבית פנוי. מהפדיון שיתקבל תסולק המשכנתא ויתר החובות הרובצים על הבית וכן ינוכו ההוצאות הנלוות למכר. יתרת הפדיון שתיוותר תחולק בין הבעל לאשה בחלקים שווים. הבעל ישלם לאשה מחצית מהסכומים ששילמה האשה לסילוק המשכנתא החל מחודש 94/1 ועד היום. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום ביצוע כל אחד ואחד מן התשלומים ע"י האשה ועד לסילוקם ע"י הבעל בפועל. אני מורה על חלוקת המטלטלין שנצטברו במהלך חייהם המשותפים עד 94/1/1, בין בני הזוג בדרך של חלוקה בעין. הוראה זו תחול על כלי רכב שרכשו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים, לרבות האופנוע אותו רכש הבעל. אם לא יגיעו הבעל והאשה לעמק השווה ביחס לחלוקת המטלטלין בעין, ימכרו הם בשוק החופשי לכל המרבה במחיר והפדיון שיתקבל יחולק בין הצדדים בחלקים שווים. מבקש הבעל לחלק בין הצדדים, בחלקים שווים, גם את החובות שצברו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים. האשה מסכימה, בעקרון, כי עליה לשאת ב50%- מחובות אלו אך טוענת היא כי אין חובות שכאלה, והכל פרי "המצאתו" של הבעל מתוך מטרה לנשלה מרכושה. התובע אומנם לא הוכיח קיומם של חובות כאלה - לבד מחוב לדפי-זהב, בגינו ניתן פסק דין אשר הוגש לביצוע בהוצאה לפועל - ת/1. חוב זה נוצר במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג. לבד מחוב זה לא הוכיח התובע כל חוב אחר במסמך כלשהו, ולא מצאתי כל בסיס ראייתי אחר לחובות אחרים. לפיכך, אני מורה כי הבעל והאשה ישאו בחלקים שווים בתשלום החוב המפורט במסמך - ת/1. אני ממנה את עורכי הדין א. שמחה ור. המבורגר כמפרקים של נכסי בני הזוג, כמפורט לעיל. לשם כך אני מסמיך אותם לבצע כל פעולה הדרושה ומועילה למימוש הפרוק - לרבות פרסום בעתון, פניה למתווכים, עריכת הסכם מכר, פעולות רישום בלשכת רישום המקרקעין וכיוצ"ב פעולות הדרושות לביצוע הפירוק. האשה הצהירה פעמים רבות, במהלך הדיונים המקדמיים, כי היא מסכימה להסדר עם בעלה הזהה לתוצאת פסק הדין. הבעל, מצידו, דחה תחילה הסדר זה ובסופו של דבר הסכים לו, והצדדים אף הגיעו להסדר של פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 96/4/15. לאחר מכן חזר בו הבעל מהסכמתו זו ופסק הדין שניתן בהסכמה בוטל. בנסיבות אלה אני פוסק לאשה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח, בצרוף מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. פירוק שיתוף בין בני זוגפירוק שיתוףבני זוג