לאיזה בית משפט מגישים תביעה נגד איגוד הכדורסל ? קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית בתביעה נגד איגוד הכדורסל: נתוני רקע 1. התובע הוא מאמן כדורסל במקצועו. הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת") מפעילה בין היתר קבוצות כדורסל שהתובע היה המאמן שלהן. הנתבע 2 (להלן-"האיגוד") הוא איגוד הכדורסל בישראל. 2. כעולה מכתב התביעה התובע עבד מספר שנים כמאמן כדורסל אצל הנתבעת בתנאים שונים. בתחילת שנת 1995 פרצו סכסוכים בין התובע לבין נציג הנתבעת. בחודש יוני 1995 רשם התובע אצל האיגוד את קבוצות הכדורסל לליגת המשחקים לקראת עונת 1996-1995, שילם דמי הרשמה ונערך במקביל לתחילת הפעילות בעונת הכדורסל. הנתבעת, כך טענתו, פעלה לנישולו של התובע ממעמדו ובין השאר פנתה לאיגוד וגרמה להסבת זכות החתימה שהיתה לתובע בגין הקבוצות אצל האיגוד לעובד אחר שלה בשם יוני גולדברג. כמו כן שלחה הנתבעת מכתב אל שחקני הקבוצות בו נאמר כי שחקנים שיתאמנו אצל התובע לא יוכלו להשתתף במשחקי הליגה. עקב המעשים הנטענים הגיש התובע תביעה כספית בגין פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו ובגין הפסדי הכנסות ונזקים שונים אחרים. 3. הן הנתבעת והן האיגוד התגוננו בפני התביעה. בתחילה טענה הנתבעת כי הסמכות העניינית לדון בתביעה מוקנית לבית-הדין לעבודה. לימים הסכימו התובע והנתבעת כי בימ"ש זה הוא בעל הסמכות העניינית לדון ולהכריע בתביעה. 4. האיגוד, מצידו, טען כי בימ"ש זה אמור למשוך ידו מלדון בתביעה האמורה. לטענת האיגוד אמורה התביעה להתברר במסגרת הטריבונלים שהוקמו מכוח חוק הספורט, התשמ"ח1988- (להלן-"חוק הספורט") ובהם בית-הדין העליון של האיגוד ו/או המוסד לבוררות של האיגוד. יצויין כי אף הנתבעת, בגדר כתב הגנתה, טענה טענה זהה לטענת האיגוד. 5. לנוכח הטענות המקדמיות האמורות הוריתי לב"כ התובע ולב"כ האיגוד להגיש טיעונים בכתב בסוגיה האמורה והם עשו כן. לאחר שעיינתי בסיכומי טענותיהם סברתי כי ראוי להתיר אף לב"כ הנתבעת להשמיע דברו בסוגיה האמורה. אכן הנחתי כי השקפת הנתבעת זהה להשקפת האיגוד. ואולם, למקרא הודעת ב"כ הנתבעת מיום 99/1/4 למדתי כי היא חוזרת בה מן הטענה המקדמית האמורה והיא בדעה כי המחלוקת שבין התובע לבין הנתבעת אמורה להתברר בבימ"ש זה. 6. במצב דברים זה, ולנוכח ההתפתחות הדיונית האמורה, היתרתי לב"כ הצדדים להגיש טיעון משלים כרצונם וזאת תוך התייחסות לסוגיה אפשרית של פיצול הדיון בין פורומים שונים. ב"כ הנתבעת וב"כ האיגוד הגישו טיעון משלים. ב"כ התובע לא עשה כן. למרבה הצער ב"כ האיגוד, בטיעונו המשלים והלקוני המשתרע על שלוש שורות בלבד, לא ראה אף לנסות ולהתמודד עם הסוגיה החדשה שהתעוררה. 7. הגעתי לכלל מסקנה כי התביעה, הן כנגד הנתבעת והן כנגד האיגוד, תתברר בפניי. אכן הגעתי לכלל מסקנה כי במחלוקת הראשונית שבין התובע לבין האיגוד, הדין הוא עם האיגוד. ואולם, לנוכח האפשרות של פיצול הדיון בין פורומים שונים, שהצריכה מערכת שיקולים שונה כפי שיבואר, הגעתי לכלל המסקנה האמורה. אדון, איפוא, בשתי הסוגיות. לנוכח מסקנתי הסופית אצמצם את הדיון בסוגיה הראשונה ואתמקד בעיקר בעניין הסוגיה השניה. הטענות המקדמיות של האיגוד 8. סעיף 10 לחוק הספורט מורה כדלקמן: "10(א'). התאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהם מרכזים, לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי, העברת ספורטאים בכפוף לסעיף 11א', שכר ותשלומים לספורטאים, למאמנים ולבעלי תפקידים אחרים. (ב'). בתקנונים כאמור ייקבעו הוראות בעניין מתן הזדמנות שונה לפעילות נשים בספורט. (ג'). התקנונים האמורים, יחייבו את אגודות הספורט, הספורטאים, ובעלי התפקידים שבאותו ענף, או באותם ענפי ספורט". סעיף 11 לחוק הספורט מורה כדלקמן: "11. הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בעניינים הקשורים לפעולות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון. החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני בית משפט". 9. אין חולקין כי התובע שימש כמאמן וכמנהל קבוצות כדורסל אצל הנתבעת, אשר היא חברה באיגוד. הוא אף שימש כמורשה חתימה וממילא הוא היה בבחינת "בעל תפקיד" אשר כפוף להוראות תקנוני האיגוד כאמור בסעיף 10(ג') הנ"ל לחוק הספורט. דומה, איפוא, כי לנוכח האמור לעיל שומה היה על התובע להיזקק להליכים השיפוטיים הפנימיים באיגוד, שהם פרי הוראה חקוקה כדבר חוק הספורט. לשיטת האיגוד הרי ככל שהתובע שימש כמאמן כדורסל - חובה היתה עליו להיזקק לבוררות בפני המוסד לבוררות של האיגוד. לא למותר לציין כי הוצגו בפניי ההוראות הרלוונטיות בגין תקנון האיגוד. נחה דעתי כי ערכאות השיפוט הפנימיות של האיגוד מורכבות ממשפטנים. הערכאות האמורות זכו, זה מכבר, להכרה כוללת וליוקרה רבה בגין פעילותן הרבה תוך שמירה מוקפדת על הליכי דיון נאותים, בנתון לכך שמדובר בטריבונל פנימי. 10. בשורה ארוכה של הלכות הורה וחזר והורה כב' ביהמ"ש העליון כי יש להיזקק למיצוי הליכים פנימיים בגדר מוסדות השיפוט הפנימיים האמורים. אין בדעתי להרחיב את היריעה בסוגיה האמורה לנוכח מסקנתי הסופית, כפי שיבואר מטה. 11. אכן, יש טעם רב בהשגתו של התובע כי בנדוננו עסקינן בסכסוך רציני וחמור שעלול לפגוע ולשלול את פרנסתו של התובע. במצב דברים זה ראוי להתיר את הרצועה במידת מה (וראה את דעת הרוב של כב' השופטים דב לוין ובך ב-ע"א 93/835 איגנט נ' אגד, פ"ד מ"ט(2) עמ' 793). מכאן, וככל שלא אמור הייתי להידרש לאפשרות של פיצול הדיון בין הפורומים, הייתי נעתר לעתירתו של האיגוד ומורה כי על הסכסוך בין התובע לבין האיגוד להתברר בפני מוסדות השיפוט הפנימיים של האיגוד; ואולם, וזה העיקר, במקרה זה הייתי קובע כי קביעת מוסדות השיפוט הפנימיים אינה בבחינת סוף פסוק ולאחר מיצוי ההליכים האמורים יש מקום לשקול התערבותו של ביהמ"ש הרגיל. אכן גבולות התערבותו של ביהמ"ש אינם מגיעים לכדי בחינת סבירותן וצדקתן של החלטות מוסדות השיפוט הפנימיים אם כי בנסיבות חריגות ביותר יכול ביהמ"ש להתערב אף לגבי צדקת וסבירות ההחלטות האמורות (וראה פסק דינו של כב' השופט בך ב-ע"א 93/853 הנ"ל). 12. הנה כי כן, ואלמלא ההתפתחות הדיונית בעקבות הודעת ב"כ הנתבעת, כסבור הייתי כי יש לשעות לטענת האיגוד ולהפנות את בירור המחלוקת בין התובע לבין האיגוד למוסדות הפנימיים של האיגוד. לנוכח ההתפתחות הדיונית האמורה שומה עלי לשקול מערכת שיקולים נוספת. לבחינתה של זו אגיע עתה. אפשרות פיצול הדיון בין הפורומים 13. עד כה נמצא לנו כי הנתבעת מבקשת לכוף ראשה ולהתדיין בפני בימ"ש זה. האיגוד דורש, לכאורה כדין, כי בימ"ש זה ימשוך ידו מלדון בתביעת התובע כנגדו כל עוד לא מוצו ההליכים במוסדות השיפוטיים הפנימיים של האיגוד. במצב דברים זה מה הדין? 14. לכשהוצאתי תחת ידי את החלטתי האחרונה מיום 99/1/24 ציפיתי, בעיקר מב"כ האיגוד, כי ירחיב את הדיון בסוגיה האמורה. סבור הייתי כי כיועץ משפטי קבוע של האיגוד הוא נתקל במצבים דומים ויוכל להאיר עיניי בתקדימים בסוגיה האמורה. כאמור, הוא לא עשה כן. בחנתי, איפוא, הסוגיה האמורה ולא מצאתי כל תקדים שיכול היה להנחות אותי מקום שעסקינן באפשרות של פיצול הדיון בין פורומים שונים, בהקשר לטריבונלים שהוקמו מכוח חוק הספורט. 15. במצב דברים זה ראיתי ללמוד אנלוגיה מדיני הבוררות. אכן בסוגיה האמורה התעוררה לא אחת השאלה מה יהא דין כאשר תובע מגיש תביעה כנגד שני נתבעים אשר כנגד אחד מהם הוא קשור בתניית בוררות, בעוד שכנגד משנהו הוא אינו קשור בתניה כאמור. המלומדת, פרופ' סמדר אוטולנגי, בספרה "בוררות דין ונוהל" דנה בסוגיה האמורה בעמודים 137 - 143 לספרה. דומה כי השיקולים הנוגדים שעומדים בפני ביהמ"ש שעה שעליו להכריע בסוגיה האמורה "הם חוסר הנוחיות של הצדדים בפיצול הדיון, לעומת עיקרון כיבוד הסכמים" (שם, עמ' 138). פיצול הדיון משמעו חוסר נוחות הנגרם, מיניה וביה, לצדדים. לא זו אף זו: פיצול כאמור עלול לגרום לסכנה של "מתן פסקי דין נוגדים עקב פיצול הדיון". יכול כי "הבורר יפטור את הנתבע שבפניו מחבותו, בהיותו בדעה שהנתבע האחר, זה שמתדיין בביהמ"ש, הוא שאחראי לנזק; ומצידו הוא, יפטור ביהמ"ש את הנתבע שבפניו מחבותו, בסוברו כי דווקא הנתבע האחר, זה שאיננו בפניו, הוא שצריך לשאת בנזק. תוצאה כזאת היתה נמנעת, אילו התביעה נגד שני הנתבעים היתה מתבררת בפני אותה ערכאה, במקרה זה - ביהמ"ש" (שם, עמ' 138). לעומת השיקול האמור "קיימת פסיקה נוגדת הקובעת, ככלל, שאם יש הסכם בוררות בין אחדים מהצדדים לדיון המשפטי - יעכב ביהמ"ש את ההליכים, אפילו אם כתוצאה מכך ייגרם פיצול הדיון, על כל הכרוך בכך. אומנם עקב ההפרדה בין הנתבעים למיניהם תיגרם כפילות, שאינה רצויה כשלעצמה, אך 'אין זו סיבה מספקת לבטל את זכות המשיבה להתדיין בפני בורר... והדבר אינו יכול להיעשות כדבר שבשגרה, אלא אך בנסיבות מיוחדות'" (שם, עמ' 140). דומה שמסקנתה של פרופ' אוטולנגי, בסופו של דבר היא כי "הדעה הכללית היא, שהמדיניות המשפטית הרצויה היא 'לשאוף לריכוז כל התביעות הנובעות מעילה אחת למהלך דיוני אחד, ולמנוע ריבוי התדיינויות סביב אותה עילה'" (שם, עמ' 142). 16. הסוגיה האמורה זכתה לליבון מפורט ע"י כב' ביהמ"ש העליון ב-רע"א 93/985, אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטא המפריס (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מ"ח(1) 397 (להלן-"פרשת אלרינה"). בפרשה ההיא נחלקו הדעות בין דעת הרוב אותה הוביל כב' השופט גולדברג, אליו הצטרף כב' השופט ברק, מול דעת המיעוט שיוצגה ע"י כב' השופט חשין. כב' השופט גולדברג מורה כי ראוי בנסיבות כאמור לערוך "מבחן דו- שלבי". ראשית, כך הוא מורה, יש לבחון את "הנחיצות הדיונית". על פי מבחן זה יש לבחון האם צורף לתובענה מי שאינו צד להסכם הבוררות צרוף של אמת, או רק כדי שיהא בידי התובע עילה להתחמק מהתחייבותו ליישב את הסכסוך בבוררות. ככל שמוצא ביהמ"ש כי צרוף הנתבעים היה אמיתי וכן שומה על ביהמ"ש לעבור לשלב השני הוא מבחן "'הנחיצות המהותית' שבקיום הליך אחד בביהמ"ש כנגד הנתבעים כולם; דהיינו אם חיוני הוא, כדי שיהא בידי התובע לזכות בסעד אפקטיבי, כי הדיון לא יפוצל אלא יתנהל כמקשה אחת" (וראה עמ' 403 לפרשת אלרינה). דעת המיעוט של כב' השופט חשין מפורטת ומעמיקה. אכן כב' השופט חשין אף הוא מודע לאינטרסים המתנגשים שהם הצורך לכבד הסכמים המפנים סכסוכים להליך של בוררות דווקא, מחד גיסא לעומת הצורך למנוע כפל דיון שעמו סכנה כי "מערכת המשפט תשיר בשני קולות בדיסהרמוניה" (וראה עמ' 405 לפרשת אלרינה). לשיטתו של כב' השופט חשין יש להבדיל בין מערכת חוזית בה לא חזו הצדדים מראש, במהלך הדברים הרגיל, אפשרות של פיצול הליכים, לבין מערכת חוזית שממנה ניתן ללמוד כי הצדדים חזו אפשרות זו. ברי כי כב' השופט חשין מייחס משמעות רבה לצורך לכבד הסכמים ולו במחיר של פיצול הדיון. 17. בחנתי, איפוא, את מערכת השיקולים האמורה. ראיתי, ראש לכל, לבחון את הסוגיה לאור דעת הרוב שבוטאה ע"י כב' השופט גולדברג מבלי שאני מתעלם מדעת המיעוט של כב' השופט חשין. כאשר בחנתי את השיקולים האמורים הגעתי לכלל דעה כי אין לפצל את הדיון בתביעה שבפניי. למקרא כתב התביעה, וכאשר עלי לבחון את מבחן "הנחיצות הדיונית", ברור לי כשמש כי התובע לא צרף את הנתבעת באורח מלאכותי כנתבעת נוספת רק על מנת "לתפוס פורום" בביהמ"ש הרגיל. ברור, למקרא כתב התביעה, כי עיקר טענותיו של התובע מופנות כנגד הנתבעת דווקא, באופן שצרופו של האיגוד כנתבע נוסף נעשה בתום לב ובאורח ראוי. בחנתי את מבחן "הנחיצות המהותית". נראה לי כי המסכת העובדתית בין התובע לנתבעת והכרעה בה תשפוך אור גם לגבי טענות התובע כלפי האיגוד. הסוגיות העובדתיות אחוזות ושלובות זו בזו. לא ניתן, איפוא, לפצל את הדיון בין שתי המערכות העובדתיות. יתירה מזו: נראה לי כי יש אינטרס לאיגוד, לשם שמירת זכויותיו, ליטול חלק בהתדיינות שבין התובע לבין הנתבעת. אף לאור פסיקתו של כב' השופט חשין דומה בעיניי, אף לשיטתו, כי הוא היה מכריע במקרה שבפניי נגד פיצול הדיון. "ההסכם" על פיו אמור התובע להתדיין עם האיגוד בפני מוסדות האיגוד הוא מעשה חקיקה. לא ניתן, איפוא, לשקול ברצינות את כל מסכת השיקולים של "כיבוד הסכמים" מקום ש"ההסכם" האמור הוא פרי כפייה של המחוקק. בהקשר זה לא למותר לציין כי לדעתי חזקה על האיגוד כי צפה כי ייתכנו סכסוכים הקשורים גם בו וגם בצדדים אחרים, כמו אגודות המסונפות אליו שאינן חייבות להתדיין בפני מוסדותיו, באופן שיידרש פיצול הדיון. והרי, אף לשיטתו של כב' השופט חשין "מקום בו חזו הצדדים מראש אפשרות של פיצול הליכים - או שחזקה עליהם כי חזו אפשרות זו - ייקל עד למאוד ערכו של גורם זה כגורם משפיע לכיוון של אי עיכוב הליכים" (עמ' 412 לפרשת אלרינה). כאשר אני שוקל מכלול השיקולים האמורים, ובשים לב למסקנתה של פרופ' אוטולנגי בזכות ריכוז כל התביעות הנובעות מעילה אחת למהלך דיוני אחד, כמבואר מעלה, הכף נוטה בברור לכיוון של שמיעת התובענה, הן כנגד הנתבעת והן כנגד האיגוד בפני בימ"ש זה. כך בדעתי לפסוק. סוף דבר 18. לפיכך, הנני מורה כי הדיון בתובענה, הן כנגד הנתבעת והן כנגד האיגוד, יישמעו בבימ"ש זה ובפניי, ואינני מורה על עיכוב ההליכים בתביעת התובע כנגד האיגוד. לנוכח העובדה כי קיבלתי את השקפתו של האיגוד, דרך עיקרון, ואולם לנוכח מסקנתי הסופית והערתי ביחס לסיכומיו של ב"כ האיגוד בסוגיה השניה, אין בדעתי ליתן צו בדבר הוצאות. 19. הנני מורה לב"כ הצדדים להשלים הליכי ביניים ו/או להגיש בקשות בכתב בגינם לא יאוחר מ10- ימים לפני ישיבת ק"מ הבאה. דיני ספורטאיגודאיגודי ספורטאיגוד הכדורסלכדורסל