תביעה של מנהל חשבונות בבית דין לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של מנהל חשבונות בבית דין לעבודה: התביעה בתיק זה הוגשה כתביעתו של מר פרגו כנגד חברת פ.א.י.ה מלונות בה עבד כמנהל חשבונות החל מ 15.9.97 ועד 30.6.99 בתפקיד מנהל חשבונות ראשי. התובע דורש הפרשי שכר ותנאים סוציאליים בסכום כולל של 12,901 ₪ כאשר הוא מפרט כי מרבית הסכומים הנתבעים מתייחסים לאי תשלום מלוא השכר וניכויים שנעשו במשכורתו ששולמה ב-7/99. מעבר לכך טוען התובע כי בניגוד לסיכום שהיה עימו בוצעו ההפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות רק עפ"י חלק משכרו ולכן הוא זכאי להשלמת הפרשות עפ"י יתרת השכר. הנתבעת בכתב ההגנה מכחישה את טענות התובע וטוענת כי עבודתו של התובע הופסקה ב 28.6.99 וכי עבד בחודש יולי 99 הועסק התובע במשך 17 ימים ותמורתם שולמה במלואה. באשר לניכוי של 40 שעות עבודה שבוצע משכרו האחרון של התובע, הרי שמדובר בהעדרות ללא אישור ולכן נעשה הניכוי לאחר שהתובע לא המציא אישורים המצדיקים אותן שעות העדרות. כמו כן הניכוי של 500 ₪ נטו מהמשכורת בוצע בעקבות קנס שהוטל ע"י שלטונות המע"מ על הנתבעת בשל דיווח שביצע התובע בניגוד לחוק. התובע לא היה זכאי לתוספות השכר שנקבעו במסגרת הסכם העבודה הקיבוצי בענף המלונאות בשנים 99-2000 וזאת כיוון שקיבל תוספות שכר במשכורתו, שמבטלות זכאות זו. התשלומים לביטוח מנהלים וקרן השתלמות בוצעו עפ"י שכרו הנכון של התובע לחודש יולי 99 בהתאם לימי העבודה בפועל ואם חל איחור בהעברת הכספים לביטוח המנהלים הרי שהנתבעת השלימה את ההפרש שנוצר בגין העיכוב בהעברת התשלום. בכתב התביעה שהוגש ע"י התובעת שכנגד בתיק עב 1748/00 ביום 8.2.00, נתבעו 57,640 ₪ שהוא הסכום הכולל שהופרש עבור רישוי וביטוח הרכב של הנתבע שכנגד לכל תקופת עבודתו, לפי חישוב של 2,620 ₪ לחודש. לטענת התובעת שכנגד, הנתבע שכנגד לא המציא, למרות דרישותיה החוזרות ונשנות קבלות בגין פוליסת ביטוח חובה או פוליסת ביטוח מקיף של הרכב, המאמתות סכומים אלו ולכן יש לחייבו בהחזרת הסכום. הנתבע שכנגד בכתב הגנתו טען כי כל הסכומים ששולמו לו היו עפ"י המוסכם בחוזה ההעסקה וטענות התובעת שכנגד נולדו רק לאחר סיום העסקתו במטרה להרתיע את הנתבע שכנגד מלהגיע לגמר חשבון בעניין השכר ופיצויי הפיטורין. לטענתו הציג בפני התובעת שכנגד הצעה לביטוח רכב ובהתאם לכך שולמו תשלומים ומנכ"ל התובעת שכנגד היה מודע בפועל לכך שרכבו של הנתבע שכנגד מבוטח כל תקופת העסקתו והיא התחייבה לשאת בעלויות הביטוח עפ"י שווי החזקת הרכב בלבד לאחר שבתחילה שולם לו גמול החזקת רכב בהתאם לתעריפון "חשב" שהיא גבוהה משיעור הביטוח שבו בוטח הנתבע שכנגד. לאחר ששמעתי את עדותו של התובע והעדים מר יהודה מיימון וגב' איטח שהיו מנהל כספים וחשבת שכר בנתבעת וכן את עדותו של מנכ"ל הנתבעת מר איתן גולדמן ושל חשבת השכר גב' סגמון וכן עיינתי בסיכומי הצדדים הגעתי למסקנות כדלקמן: אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע החל את עבודתו כמנהל חשבונות ראשי ב 15.9.97 וכי בין הצדדים נחתם הסכם העסקה שצורף כנספח א' לתצהיר התובע שבו נקבעו תנאי ההעסקה של התובע הכוללים מעבר לשכר היסוד תוספות עבור שעות נוספות, עבודת שבת, הפרשות לביטוח מנהלים, קרן השתלמות וכן התייחסות לשכר שממנו תיעשה ההפרשה לזכויות סוציאליות. באשר לתביעה להשלמת שכר שני ימי עבודה בחודש יולי 99, חודש סיום עבודתו של התובע: ב"כ התובע הצביע בסיכומיו על הודאת מנכ"ל הנתבעת בעובדה כי אכן התובע עבד 19 יום ולא 17 יום בחודש 7/99, דבר שקיבל אישור גם בסיכומי ב"כ הנתבעת. לאור זאת אני קובעת כי התובע זכאי הוא לתוספת של 820 ₪ לשכר יולי 99. באשר להחזר 40 שעות שנוכו משכר העבודה: התובע טוען כי ההעדרויות מהעבודה נעשו בקשר עם צרכי העבודה ובעניין זה מפנה ב"כ התובע בסיכומיו לעדות מר יהודה מיימון, מנהל הכספים של קבוצת ימית על כך כי היה אחראי מקצועית על התובע והורה לתובע לבצע עבודות מחוץ למשרדי החברה וכי מנכ"ל הנתבעת, גם אם לא ידע על נסיעות אלה מראש, הרי שהיה מודע להן בדיעבד, מה גם שהנתבעת נהנתה מהכנסות כתוצאה מנסיעות אלה. לאור זאת טוען ב"כ התובע כי יש לקבוע שהתובע לא נעדר מהעבודה ללא אישור אלא שכל נסיעותיו היו בהנחיית הממונה המקצועי הישירו והניכוי משכרו נעשה שלא כדין. בעניין זה מפנה ב"כ הנתבעת לכך שהתובע עצמו לא העלה בעדותו גרסה לגבי אותן 40 שעות העדרות והוא נסמך בעניין זה על עדותו של מנהל הכספים מר מיימון אלא שמר מיימון היה אחראי אף מבחינה מקצועית ולא מבחינה אדמיניסטרטיבית על התובע והוא שלח את התובע לבצע עבודות מחוץ למשרדי הנתבעת ללא תיאום עם מנכ"ל הנתבעת. אותו עד גם לא ידע אם התובע ציין בפניו כי מנכ"ל הנתבעת מתנגד לאותן נסיעות בזמן העבודה. מכל מקום, גם אם העבודה בוצעה עפ"י הנחייתו של מר מיימון מחוץ למשרדי הנתבעת, הרי שלא היה בכך כדי לחייב את הנתבעת בתשלום אותן שעות עבודה שניטלו מהנתבעת. לאחר שעיינתי במכתבי הנתבעת אל התובע, נספחים ג' ו-ז' לתצהיר מנהל הנתבעת עולה כי אותם 40 שעות שהופחתו ממשכורתו של התובע בחודש יולי 99 מתייחסים לאי נוכחות של התובע בעבודה בנתבעת בימים: 9, 11 ו-25 במרץ 99, ימים 26.4.99 ו- 23.6.99. התובע איננו מכחיש כי בימים אלה לא עבד במשרדי הנתבעת וכפי שעלה מעדותו של מנהל הכספים מר מיימון עבד התובע בימים אלה עפ"י הנחייתו בבתי מלון של קבוצת ימית שהיא שותפה בנתבעת כאשר בתי המלון ממוקמים באילת, אשקלון, טבריה, ירושלים. העד הוסיף כי הוא שלח את התובע לבצע עבודות אלה מחוץ למשרדי הנתבעת ומנכ"ל הנתבעת ידע על הנסיעות אם לא מראש אז בדיעבד, כאשר לנתבעת גם היו הכנסות כתוצאה מנסיעות אלה. נוכח דברים אלה, שלא נסתרו ע"י הנתבעת המסקנה המתבקשת היא כי התובע היה זכאי לשכר רגיל עבור ימי עבודה אלה שמסתכמים ב-40 שעות עבודה. התובע ביצע את הוראת הממונה עליו ועבד במלונות קבוצת ימית באותם ימים. גרסת העד מיימון כי מנכ"ל הנתבעת ידע על מטרת הנסיעות מראש או בדיעבד, נתמכת בעובדה שאותם ימי עבודה לא הופחתו במהלך עבודתו של התובע אף שמדובר בחודשים מרץ, אפריל ויוני 99 אלא רק לאחר פיטוריו וחזקה על מנהל הנתבעת שידע בזמן אמת על העדרות התובע והסיבה לאותן העדרויות שלנתבעת גם היתה הכנסה כתוצאה מהן. מכל הטעמים האלה אני קובעת כי הניכוי של 40 השעות משכר התובע בחודש יולי 99 נעשה שלא כדין והתובע זכאי להחזר הסך 2,058 ₪ שמופיע בתלוש המשכורת. באשר לניכוי 500 ₪ בגין קנס שהוטל ע"י מע"מ על הנתבעת: התובע טוען בעניין זה כי לא קיבל הסבר לניכוי זה. בתצהיר מנהל הנתבעת נטען כי הניכוי בוצע בגין קנס שהוטל ע"י שלטונות מע"מ על החברה בשל דיווח שביצע התובע בניגוד לחוק וכי הדבר הוסבר לו במסגרת מכתב שנשלח לתובע וצורף כנספחים ב' ו-ז' לתצהיר. לאחר שעיינתי בנספחים הללו ובסיכומי באי כח הצדדים לעניין זה מצאתי כי הנתבעת מצאה לנכות את הסכום של 500 ₪ משסכום זה הוטל כקנס ע"י מע"מ בקשר לביצוע דוח שהוגש ע"י התובע כאשר הנתבעת מסתמכת על הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר כמתיר ניכוי זה. גם בעניין זה מקובלת עליי טענת ב"כ התובע כי סעיף 25 לחוק הגנת השכר קובע רשימה סגורה של ניכויים אותם רשאי מעביד לנכות משכר עובד ונזק בגין עבודה רשלנית איננו נמנה בין הסכומים שניתן לנכותם עפ"י אותו סעיף חוק. גב' סגמון הסבירה בעדותה כי ניכתה את הסך 500 ₪ עפ"י הוראת מנכ"ל הנתבע מר גולדמן. בסיכומי ב"כ הנתבעת נטען כי הניכוי נעשה כדין עפ"י סעיף 25 (4) לחוק הגנת השכר הקובע כי מותר לנכות "סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או עפ"י חיקוק". הכוונה לסעיף ולקנס משמעת בניגוד לקנס שהוטל ע"י מע"מ כקנס עונשי שבוודאי איננו בגדר הפרת משמעת אלא עילה במסגרת נזיקית ולכן אני קובעת כי ניכוי זה נעשה שלא כדין ועל הנתבעת להחזיר לתובע את הסך 500 ₪ שנוכו משכר יולי 99'. באשר להפרשי שכר על פי ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות התובע טוען לזכאות לתוספת בשיעור 2% לשנה מ-9/2/99 מכוח ההסכם הקיבוצי. לטענתו, גובה שכרו איננו יכול למנוע החלת ההסכם לגביו ולראיה שעל פי ההסכם גם עובדים ששכרם משתלם על פי תעריף גבוה יותר זכאים לתוספת זו. לעומתו, גרסת הנתבעת בעניין זה היא כי התובע איננו זכאי לתוספת מכוח ההסכם הקיבוצי בענף המלונאות מאחר וההסכם איננו מתייחס אליו ולא חל לגביו. התובע, כמנהל חשבונות ראשי, הועסק על פי הסכם עבודה אישי ולכן אין להחיל לגביו את מנגנון העדכון, שנקבע בהסכם העבודה החדש. הנתבעת גם מפנה בעניין זה לדברי החשבת, הגב' סגמון, שההסכם הקיבוצי אינו מתייחס לעובדים דוגמת התובע. עיון בהסכם הקיבוצי, שהתובע דורש את החלת תוספת השכר מכוחו, מלמד כי ההסכם התייחס לעובדים המועסקים על פי הסכם העבודה הקיבוצי וגם הטענה כי ההסכם חל גם על עובדים ששכרם משתלם לפי תעריף גבוה מהמצויין בטבלאות שצורפו, אין בה כדי לסייע לתובע בעניין זה. שכרו של התובע נקבע בהסכם העסקה אישי בסך של 7,000 ₪ ובהמשך 8,000 ₪ ברוטו לחודש, סכום שעולה פי 2.5 על השכר המופיע בטבלאות והדעת נותנת שלא לעובד כמותו התכוון ההסכם הקיבוצי בעת שקבע את התוספת בשיעור 2% לתוספת השכר. לכן סבורה אני כי לתובע לא קמה זכאות לתוספת האחוזית מכוח ההסכם הקיבוצי. באשר להפרשות הסוציאליות התובע עבד 17 ימים בחודש יולי 99' והוא טוען כי בגין אותם ימים ביצעה הנתבעת את ההפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות שלא על פי מלוא שכרו והוא זכאי להשלמה בשיעור 456.35 ₪ לביטוח מנהלים ו-216.15 ₪ לקרן השתלמות, זאת מאחר וההפרשה הייתה אמורה להתבצע משכר של 9,000 ₪ ברוטו, בהתייחס לימי העבודה באותו חודש, מהסך 6,954 ₪. בעניין זה טוענת הנתבעת כי היא ניכתה 40 שעות עבודה בגין העדרויות ללא אישור ודבר זה השפיע על הסכום שממנו בוצעו ההפרשות הסוציאליות. לאחר שקבעתי כי לא היה מקום לניכוי אותן 40 שעות כמפורט לעיל, הרי שהתובע זכאי לפיצוי בגין אי העברת הפרשות בשיעור המלא לקרן השתלמות ולביטוח מנהלים וזאת בסכום של 672.5 ₪. התביעה באשר לביגוד נדחית משמדובר בזכות נילוות שאין זכאות לקבלה לאחר תום יחסי עובד-מעביד. באשר לתביעה שכנגד בתביעה שכנגד טוענת התובעת שכנגד כי היא זכאית להחזר סכום של 57,640 ₪ וזאת מאחר והנתבע שכנגד קיבל תשלום ביתר מדי חודש בגין תשלומי רישוי וביטוח רכב בסכום מופרז ובלתי סביר של 2,620 ₪ ברוטו. לטענת התובעת שכנגד, הנתבע שכנגד, שהיה מנהל חשבונות ראשי, ניצל את האמון שניתן בו וזיכה את עצמו מדי חודש בסכומים אלה, אשר נרשמו כהחזר הוצאות מגולם בסך 913 ₪ וגילום שכר בסך 1,707 ₪. התובעת שכנגד גילתה את הדבר רק לאחר סיום העסקת הנתבע שכנגד ולאחר שחשבת השכר, הגב' סגמון, הפנתה את תשומת לבה לכך כי התשלום שהנתבע שכנגד קיבל בגין רכיב הוצאות הרכב עלה פי 3 על הסכום שהיא עצמה קיבלה והנתבע שכנגד נדרש להציג קבלות בעניין התשלום, אך לא עשה כן. ב"כ התובעת שכנגד מפנה להסכם ההעסקה, שם נקבע באופן ברור שהנתבע שכנגד יהיה זכאי להחזר הוצאות ביטוח חובה ומקיף, כאשר הכוונה לתשלום בפועל כנגד עלות. עוד נטען כי הנתבע שכנגד אינו יכול להסתמך על הסכמה מצד מנכ"ל התובעת שכנגד בהתייחס לסכום ששולם, כאשר ברור מעדותו שביקש לשנות את תנאי ההעסקה בעניין זה ולא לשלם על פי תשלומי חשב, שעמדו על 1,650 ₪ בתחילת העבודה, זאת משמצא שהם גבוהים מדי. הנתבע שכנגד לא הסכים ולא יכול היה להציג אישורים על תשלום ביטוח רכב בשיעור שזיכה את עצמו ולכן יש לחייבו בהחזרת מלוא סכום התביעה שכנגד. בעניין זה נטען בגרסת הנתבע שכנגד כי הוא הציג בתחילת העבודה הצעת ביטוח ולטעמו שיעור הביטוח נמוך מאלה ששולמו לו על פי תעריף חשב. עוד טוען הוא כי את שכרו חישבה מנהלת החשבונות, הגב' איטח, אשר אף ישבה עם מנכ"ל התובעת שכנגד מדי חודש לאישור תלושי המשכורת. בעניין זה אומר כי אכן הסכום ששולם לנתבע שכנגד בתחילת עבודתו בגין אחזקת רכב עמד על 1,685 ₪ וזאת כפי שעולה מתלוש חודש דצמבר 97', כאשר החל מחודש ינואר 98' הרכיב המופיע בשכרו נקרא "החזר הוצאות מגולם" והוא על סך 913.67 ₪. סכום זה מופיע לאורך כל תלושי המשכורת עד סיום עבודתו בנתבעת כתשלום בגין החזר הוצאות רכב מגולם. יש לומר כי סכום זה הוא אכן נמוך מסכום התשלום שנעשה על פי ח.ש.ב. והעובדה שרכיב זה מופיע בסכום קבוע במהלך כל תלושי המשכורת מלמד כי הסכום אושר על ידי מנכ"ל הנתבעת, וכפי הנראה זהו הסכום שלגביו הוצגה אסמכתא על ידי הנתבע שכנגד בתקופה הרלבנטית. לעומת זאת, סכום "שווי הוצאות מגולם" המופיע בתלושי המשכורת ושהתובעת שכנגד ראתה אותו גם כן כהחזר הוצאות רכב שולם לנתבע שכנגד שלא על פי הסכם העסקה ובלא שהציג ראיות לגבי זכאותו לסכומים אלה. הסכום גם השתנה מחודש לחודש כאשר לקראת סיום ההעסקה הגיע עד כדי 1,707.30 ₪. סבורה אני כי התובעת שכנגד זכאית להחזר סכום הגילום הנוסף שכאמור שולם בניגוד להסכם ההעסקה ועקב טעות. לאחר שעברתי על תשלומים אלה, אני קובעת כי הסכום שהנתבע שכנגד חייב לתובעת שכנגד עומד על סך 10,716.71 ₪. לסיכום מאחר ובתביעה שכנגד היכרתי בזכאות הנתבעת שכנגד לסך 10,716.71 ₪ ששילמה ביתר, ישלם הנתבע שכנגד סכום זה לתובעת שכנגד שניכוי הסכומים כדלקמן שבהם היכרתי בתביעה העיקרית: בגין שני ימי עבודה בחודש יולי - 820 ₪ בגין ניכוי 40 שעות עבודה - 2,058 ₪ בגין החזר קנס שנוכה - 500 ₪ בגין הפרשות סוציאליות - 672.5 ₪ כל הסכומים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה 3/11/99 ועד הפרעון. לא מצאתי לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בהתייחס לשני הרכיבים הראשונים וזאת נוכח המחלוקת הממשית שהייתה בין הצדדים באשר לעצם הזכאות ולאחר שהמעסיקה טענה ששילמה משך השנים תשלומים ביתר.בית הדין לעבודה