תביעת בעלות על רכוש בדירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת בעלות על רכוש בדירה: 1. בפניי בקשה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו המיטלטלין המצויים בדירה בה מתגוררת המבקשת ברחוב ז'בוטינסקי 53 ראשל"צ הנם בבעלות המבקשת בלבד ואינם בבעלות החייב. לטענת המבקשת, כמפורט בת1/, היא גרה בנפרד שנים רבות מבעלה-החייב עמו נישאה בשנת 1973, כשהחייב לא התגורר רוב הזמן בבית, עזב את הארץ לאחרונה לפני כשנה וחצי, נתפס בגרמניה בחודש 01/99, הוסגר ושוהה מאז במאסר, כשכבר שנים היה נוהג לגור בבית לסירוגין. המבקשת מסתמכת על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק-דין משנת 1979 בת.א 606/79 בימ"ש מחוזי ת"א שהמיטלטלין הנם בבעלותה, וכן מסתמכת על פס"ד שניתן לטובתה כנגד משיבים אחרים. לטענת המבקשת היא הגישה גם תביעה למזונות ותביעה לגט כנגד החייב, כשהיא גם אינה שותפה לעסקי החייב, וחזקת השיתוף נסתרה כשהמשיבה לא הביאה כל ראיה מצידה. לטענת המשיבה מדובר בהסכם ממון למראית עין שנועד להבריח את הרכוש מהנושים ולחלופין אין לו תוקף כלפי צדדים שלישיים, כשקיימת חזקת שיתוף הן בזכויות והן בחובות שלא נסתרה ע"י המבקשת. לטענת המשיבה עוד בתקופה בה נחתם הסכם הממון היה ידוע למבקשת על חובות בעלה והסתבכויותיו, כשהתברר גם שהדירה שנרכשה כביכול עבור המבקשת ע"י הוריה נמכרה לכיסוי חובותיו העסקיים של המשיב. המשיבה מסתמכת על בקשותיו של המשיב בהוצל"פ שציין את כתובת בית המגורים שלו ושל המבקשת ככתובתו, וטוענת שלא מדובר בקרע אמיתי אלא קרע מדומה בין בני הזוג. לטענת המשיבה גם מקור החוב למשיבה הוא שימוש שנעשה לצורכי משפחתה של המבקשת והמבקשת בגין רכבים שנמסרו לחייב, והמבקשת בעצמה נהגה בהם, כשהמבקשת מיוצגת והוצגה בעבר ע"י עורכי דינו של החייב. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, בראיות שבתיק ובסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התובענה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני קובע שבמקרה זה הצליחה המשיבה להצביע על חשד ממשי שמדובר בהסכם למראית עין (לגבי הסכם הממון שנערך בשנת 1979), וכן הצביעה על אותות "אי אמת" בגרסת המבקשת שיש בה כדי לדחות את התובענה מחמת אי הרמת נטל הראיה ונטל השכנוע המוטל על המבקשת. בניגוד לראיות שנשמעו בפניי בה.פ 175132/97 ופס"ד שניתן על ידי ביום 26/10/1997 כנגד משיבים אחרים (שאינו מחייב את המשיבה שבפניי, שכן לא מדובר בפס"ד חפצי אלא בפס"ד אישי) שם קבעתי שלא הוכח שמדובר בהסכם למראית עין ושנסתרה חזקת השיתוף, אני קובע שבמקרה דנן הצליחה המשיבה להוכיח זאת. יש לציין שגם בפסה"ד שניתן על ידי ביום 26/10/1997 ציינתי כך "בקשה זו אינה נקיה מספקות לגבי השאלה האם אכן לא נעשה הסכם הממון עקב הסתבכות הבעל בחובות, כמו גם הפעולה שנעשתה להעברת המניות בחברה, אך אין די בספקות בלבד כדי לסתור ולהפריך הסכם זה". ב. במקרה שבפניי אני קובע שהספקות והחשדות "עלו מדרגה" לאותות של "אי אמת" וראיות המביאות לדחיית התובענה. כך, למבקשת אין הסבר מניח את הדעת שהיא גרה בבית חמותה למרות שלטענתה נפרדה מבעלה והוצא נגדו אפילו צו הרחקה. המבקשת בעצמה העידה בביהמ"ש שהדירה, שנקנתה כביכול ע"י הוריה, שבגללה נערך הסכם הממון, נמכרה בשל חובות של בעלה כדי לעזור לו ולשקם את החיים המשותפים. המבקשת בעצמה מעידה שבעלה-החייב היה מסובך כבר בסמוך לחתונה ולפני הסכם הממון שנחתם בשנת 1979 (ראה עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 14-8), והדבר מהווה שיקול ומניע לעריכת הסכם ממון זה. בגרסת המבקשת והחייב נתגלו סתירות ואותות "אי האמת" והם התחזקו במסמכים ובראיות שהמציאה המשיבה. קשה לקבל את גרסת המבקשת שהיא חיה עם בעלה משנת 1973 ללא גירושין למרות הבעיות הקשות שהתעוררו לטענתה ביחסים ביניהם, כשמתברר שעורכי הדין שייצגו אותה בבקשות דומות ייצגו גם את בעלה, וכן התברר גם שהיא בעצמה נהגה ברכבים שבגינם נוצר החוב של החייב למשיבה. למרות אי הקשר עם בעלה עולה מהעדויות שהמבקשת נתנה כסף לבעלה להביא לה מכונית והיא נעזרת בו לגבי רכבים. מתברר גם שחלק גדול מהמיטלטלין המוזכרים בהסכם הממון משנת 1979 אינו חלק מהמיטלטלין המצויים כיום בדירה שלגביהם מבוקש פסה"ד ההצהרתי, ורק הפסנתר, השידות, פינת האוכל ותנור האפייה הם דברים שלגביהם בכלל חל הסכם הממון, כך שלגבי רוב רובו של הציוד לא ניתן להסתמך כלל על הסכם זה שהוא בעצמו כאמור רעוע ביותר (כשהסכם זה לא חל גם כלפי צדדים שלישיים ודינו כדין כל חוזה). אני קובע שבמקרה זה הצליחה המשיבה לעמוד בנטל המוטל עליה להוכחה שמדובר בהסכם הממון כהסכם למראית עין, דבר הניתן להוכחה גם מראיות נסיבתיות [ראה ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אוליצ'יק ואח', פ"ד נ(2) 44,41 וע"א 6295/93 בוחסירה נ' בוחסירה, אך גם בלא להכריע בכך דין התובענה להידחות. ג. גם ההסכם שעליו מסתמכת המבקשת (ההתחייבות של פרנקל לאה) מעורר סימני שאלה רבים. ראשית לגבי לאה פרנקל, לא הובאה לעדות ולא ניתן לאמת את חתימתה. שנית, ההתחייבות הינה לגבי בית של גב' לאה ברחוב רותם 3 במזכרת בתיה בעוד הדירה הנוכחית הינה ברחוב הרותם 16 מזכרת בתיה. שלישית, קשה לקבל את נדיבות החותנת כלפי המבקשת למרות היחסים הלא טובים והליכי הגירושין המתקיימים כביכול בין בני הזוג. יש לציין שהסבר החייב לגבי הסכם הממון שונה לגמרי מההסבר של המבקשת, והוא מציין שעשו זאת כדי שלא תהיה קשורה לעסקים (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 28/12/1999, שורות 18-8). ד. מתברר שהמבקשת הייתה בקשר עם החייב וביקרה אותו גם בגרמניה, כשהיא נמצאת בקשר אתו כמפורט בפרוטוקל מיום 03/12/1997 בת.פ 347/92 בימ"ש מחוזי ת"א, כשהיא הפגינה בקיאות לגבי מצבו הרפואי וחזרתו לארץ. החייב אוהב את אשתו ואינני מקבל את טענתו שהוא לא חי בבית, כשהוא ממשיך ליתן כסף לבית. אינני מקבל את הסברי החייב לגבי פגישותיו עם אשתו בגרמניה והסיבה לאי גירושיו מהמבקשת, וקובע שעדותו הינה לא אמינה עליי. ה. בנוסף, הכתובת שבה גרה המבקשת מופיעה על הסכם שכירות הרכב שנעשה בין החייב למשיבה - נ1/. בנוסף, במסמך מיום 01/99 שכתבה המבקשת להוצל"פ, הודיעה שהחייב עזב את הבית לפני כשנתיים ומאז לא חזר אליה ולמיטב ידיעתה מתגורר בחו"ל (ואינני מקבל את הסברי המבקשת בדיעבד למכתב זה). דהיינו, עולה שגם לפי גרסתה החייב עזב את הבית לפני כשנתיים בלבד לחו"ל, ולמעשה קמה במקרה זה התקנה הקבועה בס' 28(א) לחוק ההוצל"פ, חזקה שלא נסתרה במקרה דנן. ו. החייב, שהסתבך הן כלכלית והן במעשים פליליים כבר לפני שנים רבות והורשע לאחרונה בעבירות פליליות חמורות, נתן הסברים קלושים לגבי המימון של גידול הילדים במצב שאשתו לא עובדת או מרוויחה סכומים קטנים ביותר, כשהחייב מציין בהתנגדותו בהוצל"פ את כתובת המגורים המשותפת ככתובתו, ובנ2/ הצהיר שמעולם לא עזב את ביתו ושטענה זו הינה בשקר יסודה, ושלמרות שהוא מתחייב הוא מעולם לא עזב את הבית ומעולם לא תכנן לעזוב את הבית, כשהוא גם הכניס כספים למשק הבית במהלך השנים. אני קובע שהמבקשת מנסה לחפות על החייב (כפי שציינה במכתבה שלמיטב ידיעתה החייב נמצא בחו"ל למרות שידעה היטב היכן הוא מצוי ואף הייתה עמו בקשר). ז. אני קובע שבמקרה זה המבקשת לא הצליחה לסתור את חזקת השיתוף הקיימת בין בני הזוג, ואני דוחה את הניסיון של הצגת "הקרע" ביניהם וקובע שמדובר בהצגת קרע מדומה, כשגם אם היחסים ביניהם אינם נחים על מי מנוחות לא מדובר במצב של סתירת חזקה בשיתוף הקיימת בהתחשב ב27- שנות נישואין, חיים משותפים ומגורים משותפים, כפי שגם לא נסתרה החזקה הקבועה בסעיף 28(א') לחוק ההוצל"פ ודי בכך להביא לדחות התובענה. ח. אני קובע שלאותות "אי האמת", שנתגלו בפניי מצד המבקשת והחייב, ישנה השלכה על נטל הראיה המוטל על המבקשת [ראה ה.פ (ת"א) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג ואח', פ"מ תשנ"ו(3) 433-432,421 וה.פ (ת"א) 1137/89 טוגאן בע"מ נ' גלעד ומאיר דורון, תקדין מחוזי 92(1) 4]. לאור אותות אי אמת אלו והנסיבות שתוארו לעיל, אני סבור שדין התובענה להידחות. ביהמ"ש מצווה לפעול למניעת הברחת נכסים, במיוחד בין קרובים [ראה ה.פ (ת"א) 16/92 וידר נ' אלשייך, פ"מ תשנ"ה (1) 211,202], כפי שנעשה נסיון במקרה דנן. 3. התוצאה הינה שאני דוחה את התובענה. אני מחייב את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 5,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. הסכום שהפקידה המבקשת בקופת ביהמ"ש בסך של 2,000.- ש"ח על פירותיו יועבר למשיבה ע"ח ההוצאות הנ"ל. בעלות