קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת מלצרית נגד מסעדה: .1 התובעת עותרת לתשלום שכר עבודה, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה , דמי נסיעות ופיצויי הלנה. .2בכתב ההגנה נטען כי שולם לתובעת מלוא שכרה, כולל דמי נסיעות, וכי אינה זכאית לפדיון חופשה שכן עבדה פחות מחודש ברציפות. לחילופין נטען כי התובעת גנבה כספים מהנתבעת ואף הוגשה כנגדה תלונה במשטרה על כך ע"י הנתבעת, עקב כך עוכב שכרה בגין חודש .03/00אם יחליט בית הדין לחייב הנתבעת לשלם לתובעת שכרה, יש לקזז מסכום זה את חובה הנטען של התובעת בגין הגניבה. .3הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד בו מתבקשת בית הדין לחייב את התובעת-נתבעת שכנגד להשיב לנתבעת-תובעת שכנגד את הסכומים שנטען שגנבה. .4בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד נטען כי התובעת-נתבעת שכנגד לא גנבה כספים, התלונה למשטרה הוגשה לאחר סיום תקופת עבודתה של התובעת-נתבעת שכנגד, עילת התלונה היתה סירוב הנתבעת-תובעת שכנגד, שלווה באיומים, לשלם לתובעת-נתבעת שכנגד את המגיע לה. .5מטעם התביעה העידו בתיק התובעת ומר ניסים זריבי (להלן - זריבי), מטעם ההגנה העידו הגב' עדנה פפרוני, מנהלת המשמרת בנתבעת, הגב' רוני מרדיקס, מנהלת הנתבעת והגב' טל מרדיקס שעבדה כמנהלת משמרת בתקופה הרלוונטית. לאחר שבחנו העדויות ועיינו בטיעוני הצדדים ובמסמכים שהוגשו לתיק, להלן החלטתנו: .6באשר לתקופת העבודה - התובעת עבדה בסניף הנתבעת ברחובות בתפקיד מלצרית, עבודת משמרות. לגרסת התובעת עבדה בנתבעת החל מיום 5.2.00ועד ליום .12.3.00 מנגד טוענת הנתבעת כי התובעת החלה לעבוד ביום 16.2.00, באשר התקופה 6- 14לחודש פברואר (ולא 5- 14כפי שנטען) היתה תקופת הכשרה בגינה לא שולם לתובעת שכר. מאחר וה- 5.2.00היה יום שבת אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי אין זה סביר שהתובעת החלה עבודתה בשבת, וקובעים כי תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת, כולל תקופת ההכשרה, היתה מיום 6.2.00ועד יום .12.3.00 .7באשר לשכר העבודה - אין חולק כי התובעת עבדה במשמרות לפי תעריף לשעה. לגרסת התובעת תעריף עבודתה עמד על 16.5ש"ח לשעה. זריבי ציין בעדותו כי תעריף זה חושב על פי הנתונים בתלוש שכר 02/00ובהתאם לדו"ח השעות (ת/1). לגרסת הנתבעת התובעת עבדה על פי תעריף שכר מינימום שעמד על 15.04ש"ח לשעה בתקופה הרלוונטית. מבדיקת בית-הדין עולה כי שכר המינימום באותה עת עמד אכן על 15.04ש"ח לשעה. הנתבעת צרפה לתיק דו"ח שעות שלה (נו/1), בו רשום יום עבודה נוסף - 29.2.00, זאת בעוד לגרסת שני הצדדים יום עבודתה האחרון של התובעת לחודש זה היה .28.2.00 גם אם נלך לשיטתה של הנתבעת ונחשב שכר התובעת לחודש פברואר לפי שכר המינימום כנטען ולפי דו"ח השעות נו/1, לא מתקבל הסכום 222, 1ש"ח הרשום בתלוש שכרה של התובעת לחודש פברואר שהוצג לתיק. יצויין כי בדו"ח הנתבעת (נו/1) רשומים 14ימי עבודה בחודש 03/00, בעוד שבתלוש השכר בגין חודש זה מצויין כי עבדה 12יום בלבד. זאת ועוד, הגב' פפרוני העידה כי התובעת עבדה בסך הכל 23משמרות בעוד בדו"ח מופיעות 24משמרות. מהצלבת תלוש שכרה של התובעת לחודש 02/00מול דו"ח שעות עבודתה (ת/1), עולה כי שכרה (ללא נסיעות וארוחות) עמד על 16.5ש"ח. אשר על כן אנו קובעים כי דו"ח השעות שהציגה הנתבעת (נו/1) אינו מהימן ומקבלים את גרסת התובעת לפיה עמד שכרה על 16.5ש"ח לשעה. .8באשר לשכר בגין התקופה 05.02.00עד 14.02.00- בעדותה בבית הדין ציינה התובעת כי עבדה במשך 5ימי הכשרה, 5שעות בכל יום. בסעיף 1לכתב ההגנה נרשם: "התובעת עברה בתקופה 14/2- 6תקופת הכשרה ולימוד לקראת עבודתה בנתבעת כמלצרית, במתכונת המקובלת בנתבעת לגבי הכשרת מלצרים חדשים: 5ימים, לא רצופים, בהם מוזמן המתלמד ל- 4שעות עבודה בכל יום בין השעות 00:10-00:ב.14הנתבעת תטען כי התובעת עברה תקופת הכשרה בת 20שעות עבודה, ושכרה בגין שעות אלה המחושב לפי שכר המינימום דאז, 15.04ש"ח לשעה, עומד על 300.8ש"ח בלבד". עדי הנתבעת לא התייחסו בעדותם לעניין זה. אשר על כן ולאור הודעת הנתבעת בכתב ההגנה אנו קובעים כי התובעת זכאית לתשלום שכרה בגין תקופה זו. בהעדר ראיה למספר השעות שעבדה בפועל תשלם הנתבעת לתובעת שכר בגין 20שעות עבודה בתקופת ההכשרה, לפי התעריף 16.5ש"ח ובסה"כ 330ש"ח. .9באשר לתקופת העבודה 12.3.00- 1.3.00- אין חולק כי לא שולם לתובעת שכרה בגין חודש .03/00 לגרסת התובעת עבדה בחודש זה 76.05שעות רגילות, 6.35שעות נוספות לפי תעריף % 125ו- 1.56שעות נוספות לפי תעריף של %.150 לגרסת הנתבעת בניכוי זמני הפסקות אוכל, זכאית התובעת לתשלום בגין 86.8 שעות רגילות (כולל חישוב השעות הנוספות) ובסה"כ 305, 1ש"ח ברוטו. בתלוש השכר שהוצא לתובעת בגין חודש מרץ (נספח ב' לכתב ההגנה) נרשם שכרה 305, 1ש"ח בגין 12ימי עבודה. יצויין כי הנתבעת לא ציינה בתלושי השכר את התשלום בגין שעות נוספות ואף לא הוסבר לבית-הדין כיצד חושב גמול השעות הנוספות במסגרת חישוב השעות הרגילות. לאחר שקבענו כי דו"ח השעות מטעם הנתבעת (נו/1) אינו אמין, בהתבסס על רישום דו"ח השעות של התובעת (ת/1) ועל תעריף שכרה, בקיזוז זמני הפסקות אוכל בנות 30דקות, אנו קובעים כי התובעת זכאית לתשלום שכר חודש מרץ בסך 254.83, 1ש"ח עבור שעות רגילות ו- 66.44ש"ח בגין שעות נוספות. .10באשר לפיצויי הלנת שכר - סעיף 18לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958קובע: "בית-דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות ממשיים בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית-הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". בפסיקה נקבע כי: "מעביד שהיה סבור שמותר לו לעכב שכר עד שעובד יחזיר מסמכים או רכוש אחר השייכים למעביד, יש לראות בזאת טעות כנה" (בג"צ 125/66 ארתור פרייטיג נ' הממונה על גביית השכר, פד"י כ(2) 276). שוכנענו כי בתום לב סברה הנתבעת כי קמה לה הזכות לעכב שכרה האחרון של התובעת עקב חשד לגניבה מהמעביד ועל כן קמה לנתבעת "טעות כנה" העומדת כהגנה בפני חיוב בפיצויי הלנה. .11באשר לתשלום דמי נסיעות - אין חולק כי התובעת לא קבלה כל סכום בגין חודש 03/00ועל כן זכאית היא להחזר הוצאות נסיעה בסך 103ש"ח. .12באשר לפידיון חופשה - התובעת עותרת לפידיון חופשה בת יום אחד. לטענת הנתבעת התובעת אינה זכאית לחופשה באשר לא עבדה חודש ברציפות. סעיף 15(א) לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951קובע: "עובד בשכר העובד אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד לפחות יום אחד אך פחות מ- 75ימים רצופים כאמור בסעיף 4, בין בשנת עבודה אחת ובין בשתי שנות עבודה רצופות, ואין בינהם חוזה עבודה בכתב לתקופת עבודה רצופה העולה על 74ימים - ישלם בעדו המעביד תמורת חופשה % 4לפחות משכר העבודה". אשר על כן התובעת זכאית לתמורת חופשה בסך 122.40ש"ח. .13באשר לתביעה שכנגד - לגרסת הנתבעת-תובעת שכנגד התובעת-נתבעת שכנגד "נתפסה על חם" כשהיא גונבת כספים מהטיפים המגיעים למלצרים, וכי סך כל הסכומים שנגנבו מסתכם ב-600, 4ש"ח מכספי הטיפים וכן 140ש"ח שלקוח השאיר על השולחן. ביום 11.4.00הוגשה תלונה למשטרת רחובות בגין הגניבה" (נספח ג' לכתב התביעה שכנגד). הנתבעת דרשה מהמלצרים להחזיר לנתבעת את הסכום של 140ש"ח שהיה חסר בקופה ביום עבודתה הראשון של התובעת, וכפי שעולה מהראיות ההחזר חולק בין המלצרים והתובעת השיבה סך של 35ש"ח. לעניין הטענה בדבר גניבת הסכום בסך 96ש"ח ביום עבודתה האחרון של התובעתהגב' פפרוני, מנהלת המשמרת של הנתבעת, ציינה בעדותה: "במשך שלושה שבועות שהתובעת עבדה ירדו הטיפים בצורה משמעותית ל- 20ש"ח למלצר....אחרי שלושה שבועות שלכל אורך הדרך חשדתי בתובעת החלטתי שאני רוצה לתפוס אותה על חם. התובעת יצאה לכיוון השירותים ואני עליתי גם כן לכיוון השירותים ומשם הצצתי למטה וראיתי את התובעת מוציאה חופן מטבעות מסינרה ודוחפת למעיל שלה. באותו רגע רעדתי והרמתי טלפון לבעלת העסק ואמרתי לה שתפסתי את התובעת גונבת כסף. רוני אמרה לי שאבדוק כמה כסף יש וספרתי 96ש"ח במעיל. רוני קראה לתובעת הצידה וביקשה ממנה להחזיר את הכסף והתובעת לא ענתה ולא זזה. התובעת שאלה את רוני על איזה כסף מדובר ואז התערבתי בשיחה. אני אמרתי שמדובר בכסף שהכניסה לסינר. ביקשנו שתחזיר את הכסף והיא החזירה". ואילו הגב' רוני מרדיקס ציינה בעדותה לגבי האירוע המתואר: "הכסף היה בתיק של התובעת והיא הוציאה 50ש"ח". בהמשך חקירתה הנגדית אמרה הגב' פפרוני: ש.: "אמרתי לך שבמעיל שלי זה הכסף שלי ש"ח" ת.: "במעיל לא היה כלום. הכסף עבר מהמעיל לתיק". כן העידה כי לא בדקה לפני תחילת המשמרת כמה כסף היה לתובעת עם הגעתה לעבודה באותו יום. עדותה של הגב' פפרוני מעוררת ספק באשר לגרסת הנתבעת לגבי הגניבה. ראשית ציינה שמצאה 96ש"ח במעיל התובעת, אחר כך ציינה שבמעיל לא היה כלום והכסף עבר לתיק ובהמשך דבריה ציינה כי התובעת החזירה 50ש"ח מתיקה. מעדות הגב' פפרוני ומעדות טל מרדיקס עולה כי התובעת-נתבעת שכנגד החזירה לפחות חלק מהכספים, וזאת בניגוד למה שנטען בכתב התביעה שכנגד. יתר הסכום שנתבע בתביעה שכנגד מבוסס על חישוב תמוה של הפער בין הכנסות הטיפים לפני תקופת עבודתה של התובעת לתקופה הרלוונטית. אומדן זה מבוסס על הנחה, שלא הוכחה כלל, לפיה התובעת, והיא בלבד, אחראית לירידה בסכומי הטיפים של המלצרים. פפרוני ציינה בעדותה כי: "מהרגע שהתובעת התחילה לעבוד הטיפים ירדו בצורה משמעותית....בסוף כל יום או באמצע משמרת הייתי נתקעת בלי שקלים בקופה ותמיד התובעת הייתה מוציאה לי חופן שקלים". 50ש"ח לפחות כל יום. זה היה ברור לי שהתובעת גונבת. התובעת היתה יוצאת כל הזמן החוצה לכיוון התיקים והשירותים". כאשר נשאלה כיצד הגיעה לסכום הגניבה הנטען של 200ש"ח בכל יום, אמרה: " 50ש"ח לכל מלצר כפול 4". כן העידה כי: "המלצרים ראו אותך לוקחת כסף". גרסת הנתבעת לעניין גניבת הכספים רוויה סתירות ואינה אמינה. הנתבעת תובעת כספים שעל פי העדויות לפחות חלקם הוחזרו. יתרת התביעה שכנגד מתבססת על אומדן הפסד רווחים המיוחס לתובעת, זאת מבלי שהובאה אף ראשית ראייה להוכיח כי אכן כספים אלה נגנבו. כן יצויין כי על פי עדויות עדי הנתבעת חלה ירידה בסכום הטיפים שבקופת המלצרים, אולם שיערוך סכום הגניבה הנטען מבוסס על חישוב לפיו התובעת חייבת במלוא סכום הטיפים היומי של כל המלצרים. הלכה פסוקה היא כי אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו (ע"א 641/87 קלוגר נ' הבחרה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פד"י מד(1) 239, 245). עדי הנתבעת העידו כי המלצרים ראו את התובעת גונבת והיו שותפים לחישוב סכום הטיפים החסרים. תמוה בעיננו, מדוע בנסיבות אלה לא הובא להעיד ולו אחד מהמלצרים שעבדו במסעדה במשמרת הנדונה בעוד שהנתבעת זימנה לעדות עדים אשר העידו מפי השמועה בלבד. עוד יצויין כי בעדותה בבית הדין צינה הגב' פפרוני: "הגשתי תלונה במשטרה ביום ...11.4.00לא התייחסו לתלונה שהגשתי..". עם זאת, על טופס התלונה במשטרה (נספח ג' לכתב התביעה שכנגד) חתומה "עדנה יצחק" שלא ברור הקשר שלה לפרשה- לא צויין מי היא, מה היה תפקידה בתקופה הרלוונטית ואף היא לא העידה בפנינו. אשר על כן אני קובעת כי לא הוכחו טענות הנתבעת באשר לגניבת כספים, כביכול, ע"י התובעת ועל כן דין התבעיה שכנגד להידחות. .14סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. שכר עבודה בגין חודש 02/00בסך 330ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.3.00ועד ליום הפרעון. ב. שכר עבודה בגין חודש 03/00בסך 1, 72.123ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.00ועד ליום הפרעון. ג. דמי נסיעות בסך 103ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.00ועד ליום הפרעון. ד. תמורת חופשה בסך 122.40ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.00 ועד ליום הפרעון. ה. הוצאות משפט בסך 500ש"ח בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום.מלצרים