קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת עזבון בגין תקיפה: המנוחה שעיזבונה הוא התובע מס' 1 (להלן: "המנוחה") והמנוח שעיזבונו הוא התובע מס' 2 (להלן: "המנוח") נפטרו טרם בירור התביעה; התובעים מס' 3 ו 4 בכתב התביעה המתוקן הם בנם וביתם שהם גם יורשיהם על פי צווי הירושה שצורפו לכתבי התביעה המקורי והמתוקן. עניינה של התביעה הוא במעשה תקיפה שתקף הנתבע את המנוחים ביום 19.10.94 (להלן: "התקיפה"). התביעה הוגשה כאמור בשם שני המנוחים גם יחד, אולם בין שהנתבע תקף את המנוח ובין אם לאו, למעשה נזנחה התביעה נגדו ושוב לא חזרו עליה באי כח התובעים בסיכומיהם. נגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין מעשה התקיפה, והוא הורשע בדינו ונמצא אשם בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. פסק הדין המרשיע צורף לכתב התביעה; פסק הדין לא הוגש כראיה באופן "פורמלי" אולם הוא נחזה כמוגש, כפי העולה מהחלטת כב' השופט גורפינקל בקדם המשפט ביום 6.6.2001 לפיה התייחס כב' השופט אל פסק הדין המרשיע כראיה לפי סעיף 42א. לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ולא התיר לנתבע הבאת ראיות לסתור אלא ככל הדרוש להוכחת "אשם תורם" של המנוחה. לאור האמור לעיל, אין בדעתי להתייחס לטענות הנתבע בכל הנוגע להגנה עצמית כביכול או הנוגעות להסרת אשמו למעשה התקיפה ולנזקים שנגרמו למנוחה בגינו, אם כי, כמובן, אפשרתי לנתבע להביא ראיות על מנת שיוכל לבסס את טענותיו ל"אשם תורם". אירוע התקיפה התרחש בבניין המגורים ברח' בארי 7 בתל אביב, שם התגוררו המנוחה והנתבע בדירותיהם (להלן: "הבניין") ; המנוח, שהיה נשוי למנוחה, התגורר במקום אחר. באותו יום נעשה ניסיון על ידי הנתבע להתקין דלת נסגרת (הכוללת אינטרקום) בחדר המדרגות של הבניין וזאת בשליחותו של וועד הבית, אשר הנתבע לא היה חבר בו (להלן: "הדלת"). המנוחה, אשר הייתה היחידה מדיירי הבניין שלא הסכימה להתקנת הדלת ומנעה את התקנתה במועד קודם למועד האירוע, התנגדה גם הפעם להתקנתה ובמהלך הדברים תקף הנתבע את המנוחה וגרם לה נזקי גוף קשים, כפי שיתואר, ככל הדרוש, להלן. מהראוי להוסיף שהמנוחה הייתה באותו מועד אישה לא צעירה, ילידת שנת 1931, בעוד הנתבע הוא אדם צעיר (יחסית) המעיד על עצמו שהיה קצין בצה"ל ועל פי התמונות המצורפות לכתב התביעה (וכפי שנחזה באולם בית המשפט) נראה כגבר חסון. ב"כ המנוחה המציאו לבית המשפט שלש חוות דעת רפואיות להוכחת נזקיה; על פי הסדר דיוני שבין הצדדים, נותרו כראיה רק חוות הדעת (מטעם שני הצדדים) הנוגעות לנזקי המנוחה כפי שנבדקו על ידי ד"ר ברק, מומחה לרפואת פה ולסת, מטעם המנוחה וד"ר פינדלר, מומחה מטעם הנתבע, שגם הוא מומחה בתחום רפואת הפה והשיניים. במסגרת הסדר דיוני זה הוסכם גם שהמומחים לא יחקרו על חוות דעתם ובית המשפט יוכל גם להתייחס לקביעותיו של בית המשפט בפסק הדין המרשיע באשר לעדותו של ד"ר פינדלר. לאור הסכמת הצדדים הנוספת, שבאה בהמשך ההליכים, כפי שלהלן, איני רואה צורך לפרט עוד את העובדות הנוגעות לתביעה מעבר לפרוט האמור לעיל וכפי שיפורטו להלן בקצרה, ככל הדרוש להבנת פסק דין זה. לאחר שנחקרו עדי התובעים בחקירה נגדית, הוסכם על הצדדים שבית המשפט ידון בנושא התובענה וייתן את פסק דינו במסגרת הסמכות שניתן להקנות לו בהתאם לסעיף 79א. לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1979. בדיון על פי דרך דיון זו, אין בית המשפט נדרש לקביעת העובדות או להסקת מסקנות באופן מלא, אלא שהוא בוחן את נתוני המקרה, על פי חומר הראיות שהוגש לו, ככל שהוגש לו, ואת טיעוני הצדדים, ככל שאלה מובאים בפניו, ופוסק את הדין על פי שקלול הסיכונים והסיכויים של מי מהצדדים לזכות בדין ובמגמת פשרה. במקרה זה הוגשו, כאמור, תצהירי עדות ראשית, חלק העדים נחקר גם בחקירה נגדית, הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות, כפי שלעיל, וגם סיכומים כאשר הנתבע חורג בצורה בולטת באורך הסיכומים שנקבעו ועל כך יבואו דברים בהמשך. לקביעת פסק הדין הבאתי במסגרת שיקולי, בין היתר, את הנתונים והשיקולים הבאים: למעט שאלת גובה נזקיה של המנוחה (כאשר שאלת נזקיו של המנוח, אם היו, נזנחה, כאמור לעיל), לא עמדה למעשה בפני בית המשפט אלא שאלה אחת, והיא המתייחסת ל"אשמה התורם" של המנוחה, ככל שיש לייחס לה אשם כזה ושיעורו. קביעת "אשם תורם", ושיעורו, כמו גם קביעת נזקי המנוחה, שצומצמו לנזק כללי בלבד, היינו "כאב וסבל", הם עניין לשיקול דעתו של בית המשפט. נתתי דעתי לנזקים שנגרמו לתובעת כפי המתואר בחוות דעתו של ד"ר ברק, לרבות אחוזי הנכות שנקבעו לה על ידיו כמו גם לחוות דעתו הנוגדת של ד"ר פינדלר וכן להערות בית המשפט במשפט הפלילי שנוהל נגד הנתבע בכל הנוגע לחוות דעתו ומקצועיותו של ד"ר פינדלר והכל כפי שהוסכם במסגרת ההסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, כאמור לעיל. נתתי דעתי לכך שעיקר הנזק הנטען נוגע למצבה הנפשי של המנוחה לאחר מעשה התקיפה מחד, ולכך שהוסכם כי חוות הדעת בכל הנוגע לנכותה הנפשית אינה מהווה ראיה בתיק. הבאתי במסגרת שיקולי את העובדה הנטענת לפיה הייתה המנוחה אישה קשה, אשר לא מצאה, ככל הנראה, שפה משותפת עם יתר דיירי הבית, בוודאי כך לעניין התקנת הדלת לרבות אופייה הבלתי מתפשר כפי המתואר גם בתצהירי התובעים. לאמור לעיל, נתתי דעתי מחד לטענות הנתבע לפיה יצרה המנוחה פרובוקציה כלפיו וכלפי דיירי הבית, לרבות כמסתבר מהכנתה מראש של מצלמה לתיעוד האירועים, אולם נתתי דעתי גם לכך שדיירי הבית והנתבע אשר "נשלח" על ידיהם, ידעו מראש על התנגדותה של המנוחה להתקנת הדלת ובכ"ז לקח על עצמו הנתבע את ה"משימה" לבצע את התקנת הדלת הגם שידע או היה עליו לדעת שהדברים "לא יעברו בשקט". "מערך הכוחות" בין המנוחה לנתבע, אינו משאיר ספק באשר לכך שהנתבע היה יכול להימנע מפגיעה במנוחה מחד, ומאידך נזקיה הקשים של הנתבעת בפגיעה בפניה והשברים שנגרמו לה מצביעים על תקיפה מכוונת ושימוש בכח רב, בין שנעשה שימוש במכשיר טלפון סלולרי שהיה בידיו הנתבע ובין אם לאו. התייחסתי במסגרת שיקולי גם לעובדה שגרם הנזק במקרה הנדון הוא בעוולת תקיפה ולעניין זה יש לתת משמעות בקביעת סכום הפיצוי, שאינו תמיד צמוד דווקא לנזק הממשי או המידי שנגרם לנתקף (ראה קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" מה' 2 פסקאות 202, 203 עמ' 709 עד 711) אולם הבאתי כנתון גם את העובדה שפסיקת הדין כאן נעשית על דרך של פשרה, כפי האמור לעיל, ואינה אמורה למצות את הדין, לכאן או לכאן. בהתחשב, בין היתר, בשיקולים ובנתונים שלעיל ובמגמת פשרה אני קובע שהנתבע ישלם לתובעים את הסך של -.50,000 ₪ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל וכן את הוצאות המשפט, לרבות עלות חוות הדעת הרפואיות, בתוספת ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של -.7,500 ₪ ומע"מ. הנתבע לא הקפיד, בלשון המעטה, על מילוי הוראות בית המשפט באשר לאורך ותצורת סיכומיו. קביעת בית המשפט באשר לאמור לעיל אינה בגדר של המלצה או בקשה אלא היא בגדר של צו, ככל צו של בית המשפט, שיש למלא אחריו ככתבו ולשונו. דין הוא שבגין אי מילוי הוראות אלו יחוייב הנתבע בהוצאות לטובת אוצר המדינה [ ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ פד"י, מז5 עמ' עמ' 133 בעמ' 142, 143; ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. מליבו ישראל בע"מ, פד"י מז1 עמ' 667 דברי כב' השופט חשין בעמ' 691 עד 693 ]. הנתבע ישלם איפוא הוצאות לאוצר המדינה בסך של -.2,000 ש"ח בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.משפט פליליאלימותעיזבוןתקיפה