קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת ערבי תושב השטחים כנגד המעסיק בבית הדין לעבודה: 1. ביום 23.11.99 הגיש התובע באמצעות בא-כוחו כתב תביעה לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, חופשה שנתית, הבראה וביגוד וה"ה וריבית עליהם, וסה"כ 24,264 ₪. התובע, תושב השטחים, טוען כי עבד אצל הנתבע מ-9/93 ועד 20.2.99, עת פוטר ללא כל הודעה מוקדמת. משכך, עתר לפיצויי פיטורין ל-5 שנים, ו-6 חודשים, לפי שכר של 3,000 ₪ לחודש. עוד עתר לדמי הודעה מוקדמת בסך 3,000 ₪, חופשה שנתית בסך 4,500 ₪ הבראה וביגוד בסך 1,000 ₪. לתביעתו צירף מכתב הנתבע מ-3.5.99 ולפיו הנתבע הפסיק עבודת התובע עקב צמצומים (להלן: "מכתב הפיטורין") ו-7 תלושי שכר.   2. בכתב הגנתו שהוגש ב-6.1.00 טען הנתבע כי התובע הועסק על ידו מ-8/94 ועד 4/98 אז קיבל הודעה על הפסקת עבודה כנדרש בחוק, ולפנים משורת הדין הסכים לבקשת התובע לעבוד מ-5/98 ועד 1/99 לסירוגין, ימים בודדים כל חודש. התובע משך בלשכת התעסוקה את כספי הצבירה, ומשפנה לנתבע במאי 99', (שכן רק ע"י מכתב שחרור רשמי יוכל לקבל אישור תעסוקה) - נתן הנתבע לתובע את מכתב הפיטורין, לאחר שקרא בפני התובע את תוכן המכתב. הנתבע עתר לדחיית התביעה שהיא לפי דעתו, נסיון לסחיטת כספים. להגנתו צירף כרטיס אישי של התובע בשירות התעסוקה.   3. בדיון המוקדם שהתקיים ב-22.2.00 בפני כבוד הרשמת ע. ריכטמן ביקש ב"כ התובע לתקן התביעה כך שתחילת העבודה תהא 8/94 ולא 9/93. עוד נטען כי לא קיבל תלושי שכר בשנת עבודתו האחרונה, ולא הופרשו כל הזכויות הסוציאליות לשירות התעסוקה.   הנתבע טען כי התובע עבד בשנת עבודתו האחרונה ימים בודדים בלבד וזאת ע"מ לסייע לו, עבודות שביצע באופן פרטי וקיבל התשלום מהלקוחות. נקבעה רשימת מוסכמות-פלוגתאות.   4. התקיימה תזכורת פשרה בפני כבוד הרשמת ה. יהלום. ביום 8.1.02 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו. ביום 26.3.02 בדיון שהתקיים בפנינו הסכימו הצדדים כי ביה"ד יפסוק בפשרה, בין קבלת התביעה במלואה לדחייתה במלואה, תוך שהצדדים פטרו את ביה"ד מהנמקת הפסק. ביום 1.5.02 הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית מטעמו.   5. לאחר עיון בחומר שבפנינו - להלן פסיקתנו בפשרה. משעסקינן בהכרעה עפ"י הכתב - ניתן פסק הדין במותב מלא. נבהיר כי על אף הסכמת הצדדים ראינו (כפי שהבהרנו להם בדיון) להסביר, ולו במעט, העקרונות עפיה"ם פסקנו :   א. הנתבע נתן לתובע את מכתב הפיטורין, מכתב ממנו עולה כי פיטר את התובע, במועד לא ידוע. מנגד, אין חולק כי קשרי עבודה נמשכו בין הצדדים מחודש 4/98 ואילך. אין חולק כי לא שולם שכ"ע לתקופה זו ואף לא דווח התובע לשירות התעסוקה כעובד. בהקשר זה נזכיר כי צ'ק 20.2.99 שחזר - לא נתבע שכר עבודה בגינו, אלא התובע הגישו להוצל"פ ובכך יש כדי לרמוז, כי אף אליבא דתובע, לא מדובר היה בשכר עבודה אלא בהתקשרות קבלנית.   ב. עולה מהאמור כי הפסקת יחסי עבודה אכן הייתה בשנת 98' ולא בפברואר 99'. משכך, מדובר בתקופת עבודה של פחות מ-4 שנים (3/98-8/94) בגינה זכאי התובע לפ"פ, ומשהופרש עבורו לשירות התעסוקה - זכאי הוא אך להשלמתם, בשיעור 27.9%.   ג. ראוי לציין, והצדדים התעלמו מכך, כי במהלך תקופת העבודה של התובע אצל הנתבע, חל נתק של 5 חודשים (בין מרץ לאוגוסט 96'). משהצדדים לא דנו בכך, משמע לא ראו בכך הפסקת רציפות.   ד. טענת הנתבע לפיה הוצא מכתב הפיטורין כדי לאפשר לתובע לקבל אישור אצל מעסיק אחר - מתיישבת עם רישומי שירות התעסוקה, לפיהם החל מ-5/99 (החודש בו הוצא בפועל מכתב הפיטורין) - החל התובע לעבוד אצל אחר.   ה. ממיעוט תלושי השכר שהוגשו ומרישום ש.ת. (שצורף לכ"ה) אין לראות כי התובע השתכר 3,000 ₪ לחודש או כי השתכר 150 ₪ ליום. נציין כי התובע נמנע ממתן גירסה בענין בתצהירו. יצויין כי ב-12 חודשי העבודה האחרונים עבד התובע 190 ימי עבודה, ובסיום יחסי העבודה שכרו ברוטו ליום עבודה עמד על 96.21 ₪ (הנתבע טען בדיון המוקדם ל-100 ₪, ובהתאם נבצע חישובינו).   יתר על כן, עיון במוצגי התובע, בתלושי השכר אינו מלמד על שכר של 150 ₪ ליום ולא על שכר של 3,000 ₪ לחודש.   ו. ככל העולה ממוצגי התובע, הצ'קים שהופקדו ב-2.9.98 (ע"ס 2,000 ₪), 16.6.98 (2 הצ'קים), 19.10.98, 14.1.99, 13.3.99 - מדובר בצ'קים שנמשכו ע"י הנתבע מחשבונו (כעולה מצ'ק שלא כובד מ-20.2.99), אין מדובר בסכום אחד, ואף לא בתשלום חודשי שנטל, וכל התשלומים אינם תואמים לתשלומים שקיבל התובע בתקופה שעד 4/98.   ז. באשר לתביעה לפיצויי הלנה - לא היינו רואים לפסוק פיצויי הלנה משעסקינן בפסיקה לפשרה. מעבר לכך - ככל שפוטר התובע ב-4/98 - התיישנה זכותו לפיצויי הלנה על השלמת פיצויי הפיטורין. באשר לפיצויי הפיטורין לתקופה 5/98-2/99 - מחלוקת כנה בין הצדדים, ובנסיבות אלה לא היה מקום לפוסקם גם לגופא. ח. ראוי לציין כי עפ"י הדין - בענף הנדון (בנין) משלם המעסיק זכויות סוציאליות - ולענייננו חופשה והבראה. מובן כי ביגוד אינה זכות הניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עבודה.   ט. לאחר ששקלנו כל האמור, כולל העובדה כי ספק אם מדובר בפיטורין, ומנגד מכתב פיטורין ניתן אף כי לאחר הפסקת העבודה - קובעים אנו כי הנתבע ישלם לתובע סך של 3,250 ₪ לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעותיו בגין התקופה בה נתקיימו יחסי העבודה ביניהם.   י. משהסכימו הצדדים לפסיקה בפשרה - אין מקום לחיוב בהוצאות. נזכיר כי הנתבע לא עתר להוצאותיו בגין דיון שלא יכול היה להתקיים בהעדר התובע.   יא. ביה"ד מתנצל בפני הצדדים על האיחור בהוצאת פסה"ד, שנבע מכך שהתיק הונח בין תיקים אחרים לכתיבת פס"ד (לאחר עדויות). שטחי יהודה ושומרון