תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים כללית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים כללית: 1. תביעת נזיקין בשל רשלנות רפואית אותה מבקשת התובעת ליחס לנתבעת. 2. העובדות הצריכות לעניננו, בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. התובעת נולדה בשנת 1959. בהיות התובעת בת שש שנים נמצאה סובלת מפגם מולד במחיצה הבין עליתית בלב ומניקוז אנומאלי חלקי של ורידי הריאה. בשנת 1968, בהיותה כבת תשע שנים, עברה צינתור לשם אבחון מלא של המום שפורט. ממצאי הצינתור, כך לשון התובעת בסכומיה, לא חייבו טיפול רפואי מהותי כל שהוא, אלא הצריכו מעקב וביקורת, על מנת לאתר התדרדרות אפשרית במצבה הרפואי. מאז האבחון, מוסיף פרקליטה המלומד של התובע ואומר, היתה התובעת נתונה לפיקוח ומעקב קרדיאולוגי מתמיד, שיגרתי, בבית החולים בלינסון. 3. התובעת נהלה אורח חיים רגיל. היא סיימה את לימודיה התיכוניים, סיימה בהצלחה סמינר למורים והוסמכה כגננת. התובעת נישאה והמשיכה לעבוד כפקידה בבית הדין האיזורי לעבודה בנצרת. בשנים 1980 וכן 1983 ילדה שני בנים והפסיקה לעבוד על מנת להקדיש את זמנה לילדיה עד אשר יגיעו לגיל בו יתחילו ללכת לגן ילדים (סעיף 5 לסיכומי התובעת). 4. בשנת 1987, בהיותה בצרפת, החלה התובעת לחוש ברע. היא חשה, לטענתה, בצניחת כוחות פתאומית אשר באה לידי ביטוי בחולשה, עייפות יתר וכן חוסר יכולת לתפקד. 5. התובעת שבה לישראל, פנתה אל רופאי הנתבעת וביום 7.3.88 הופנתה לבדיקת "אקו". תוצאות הבדיקה הראשונה היו תקינות. בבדיקה חוזרת מיום 30.1.89 אובחנו דלף משמאל לימין ברמת הפרוזדורים הלבביים וכן יתר לחץ דם עורקי ריאתי. בשלב זה נתקבלה החלטה לפיה על התובעת לעבור ניתוח לתקון הפגם שבלב. 6. התובעת נותחה בחודש אפריל 1989. הניתוח עבר בהצלחה והתובעת החלימה "בצורה מלאה" כלשון פרופ' י. חסין בחוות דעתו המשלימה. כיום, כך מוסיף פרקליטה המלומד של התובעת בסעיף 12 לסכומיו: "מצבה הקרדיאלי של התובעת תקין, אלא שבעקבות מצבה העגום במשך, כעשר שנים, מתקשה היא להשתקם, כושרה הגופני הכללי נותר לקוי והיא אינה מסוגלת לשוב ולנהל אורח חיים תקין". 7. אין חולק, כך ממשיכה התובעת וטוענת בסיכומיה [13], כי: "עד שנת 1987 לא סבלה התובעת מנכות תפקודית כל שהיא, זאת על אף הפגם המולד בלבה. התובעת ניהלה אורח חיים נורמלי ופעיל". ההתיחסות היא לשתי תקופות. האחת בין השנים 1987 עד 1997. האחרת, מכאן ולהבא. בתקופה הראשונה שפורטה כך נטען: "סבלה התובע מנכות תפקודית קשה על רקע קרדיאלי. וכיום: "היא ממשיכה לסבול ממגבלות קשות בתפקודה". 8. בית המשפט לא שמע את התובעת, גם לא עדות בעל פה של אחרים. באו בפניו שתי חוות דעת רפואיות. האחת של פרופ' יהונתן חסין מטעם התובעת והאחרת של פרופ' וולטר מרקביץ מטעם הנתבעת. לסיכומי פרקליטה המלומד של התובעת צורף תיק מוצגים ובו מסמכים רפואיים שונים, שאלות ותשובות לשאלון, טופס תביעה לקיצבת נכות כללית, פרוטוקולים וכן אשרת הגירה לארצות הברית. פרקליטה המלומד של הנתבעת צרף גם הוא לסיכומיו מסמכים רפואיים שונים, לרבות דוחות צינתור, שאלות ותשובות לשאלות. 9. בישיבה מיום 24.5.98 הגיעו המתדיינים להסכמה דיונית שפרטיה הם אלה: "...הצדדים יסכמו טעוניהם בכתב ויבססו סיכומיהם על מסמכים המצויים בתיק בית המשפט ואשר יצורפו לסיכומים עצמם, ובית המשפט יתבקש ליתן פסק-דין על סמך חומר הראיות שיהיה בפניו בתיק בית המשפט". הסכמה דיונית זו קבלה תוקף של החלטה של בית משפט זה. לאחר מכן באו סיכומים בכתב. לסיכומים צורפו מסמכים שונים, בהסכמה, כמפורט לעיל. 10. את המחלוקת הרפואית בין הצדדים מסכם פרקליטה המלומד של התובעת בלשון זו [14]: "האם היה בכוחם של עובדי הנתבעת למנוע התדרדרות קשה במצבה הרפואי של התובעת או, לכל הפחות, לקצר באופן משמעותי את תקופת אי הכושר המוחלט ממנה סבלה. בשאלה זו מסתמכים הצדדים על חוות דעתם של שני המומחים לקרדיולוגיה. התובעת מסתמכת על חוות דעתו של פרופ' י. חסין וחוות דעתו המשלימה של הלה מיום 25.11.97. הנתבעת מסתמכת על חוות דתעו של פרופ' מרקביץ מיום 15.1.98". 11. יאמר מיד. אין לו לבית המשפט, במישור העובדתי, אלא מה שעיניו רואות בחומר הראיות שהונח בפניו כדין, ואשר אינו שנוי במחלוקת בין פרקליטי שני הצדדים וכן בין שני המומחים. התובעת לא עלתה אל דוכן העדים ולא שמענו מפיה את הקורות אותה, לטענתה, אף לא באחת משתי התקופות שפורטו בסעיף 7 לעיל. 12. אין אני מוכן ליחס לרופאי הנתבעת רשלנות איזו שהיא בטפולם בתובעת. אני גם לא מוצא כזו בחומר הראיות שבא בפני. 13. פרקליטה המלומד של התובעת מודה כי עד שנת 1987 לא סבלה התובעת מנכות תפקודית איזו שהיא, על אף הפגם המולד בלבה. התובעת, כך ממשיך הפרקליט המלומד וטוען, "נהלה אורח חיים נורמלי ופעיל". תמונת מצב שכזו עולה גם מתוך חוות דעתו של פרופ' מרקביץ לאמור: "בהתבסס על תוצאות הצינתור משנת 1968 לא היה סביר לצפות להחמרה. החולה הרגישה בטוב, עברה שני הריונות ללא תלונות לבביות. באותן השנים הבדיקות הלא פולשניות לא היו מדוייקות. רק צינתורים חוזרים היו מאפשרים גילוי של החמרת המצב ההימודינמי... בדיקות אלה אינן נטולות סיכון ולא היתה סיבה לבצען". 14. בשנת 1987 שהתה התובעת בצרפת. מששבה לישראל, עמדה ופנתה לרופאי הנתבעת. ביום 7.3.88 הופנתה לבדיקת אקו שבוצעה. בהמשך הוזמנו ובוצעו גם בדיקות נוספות שהצביעו על בעיה בחדר ימין, אך לא הצביעו על הסיבה האמיתית. התובעת נשארה במעקב. בבדיקה חוזרת מיום 30.1.89 אובחנו דלף משמאל לימין ברמת הפרוזדורים הלבביים וכן יתר לחץ דם עורקי ריאתי. בשלב זה נתקבלה החלטה לפיה על התובעת לעבור ניתוח לתיקון הפגם שבלב. הניתוח בוצע בחודש אפריל אותה שנה, והתובעת החלימה בלשון פרופ' י. חסין "בצורה מלאה ללא סבל קרדיאלי נראה לעין כיום". 15. בנסיבות אשר כאלה מה לה כי תלין על רופאי הנתבעת שטפלו בה. התובעת נבדקה מפעם בפעם ונמצאה במעקב. הרופאים נמנעו מליעץ לתובעת לעבור ניתוח כל עוד לא היה הכרח לעשות כן. ובידוע הוא שניתוח לב פתוח לאו מילתא זוטרתי הוא. ומשהוחלט על הניתוח, הוא בוצע בהצלחה פרק זמן קצר יחסית לאחר מכן. הניתוח עלה יפה והתובעת החלימה מן הפגם המולד, שהיה בה מיום לידתה. יכול אולי שניתן היה לקצר את התקופה למן היום בו הוחלט על ניתוח עד ליום בו בוצע בפועל. גם אם כך היה, גם אז לא באה כל ראיה שהתוצאה היתה יכולה להיות טובה יותר. 16. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000.- ש"ח בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כדין. רפואהתביעות רשלנות רפואיתקופת חוליםרשלנות