קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תעוקת לב בעבודה: סגן הנשיא (קובובי): .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי נויגבורן; נציגי הציבור - ה"ה ווהב וקרמר; תב"ע מה/267-0) שדחה את העתירה להכיר בהתקף של תעוקת לב שפקד את המערער ביום 30.4.1983והביא לאשפוזו למחרת היום (1.5.1983) כתאונת עבודה. .2וכך קבע בית-הדין קמא את עובדות המקרה בהחלטת הביניים מיום 5.2.1988: "1) התובע הינו שופט בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, ומכהן כשופט מאז שנת 1978; 2) ביום 30.4.1983בשעות לפני הצהרים, נאלץ התובע להפסיק את חקירתו הנגדית של עד על-ידי עורך דין, כאשר עורך הדין לא שעה לאזהרות מספר של התובע להתרכז בשאלות רלבנטיות בלבד; 3) לאחר שהאזהרות לא נשאו פרי, נאלץ התובע לנזוף בעורך הדין תוך התרגזות; 4) תוך זמן קצר לאחר מכן התחיל התובע להרגיש בצרבת חריפה שהלכה וגברה והפכה לכאב בכתפיים שהתפשט לשתי הזרועות. גם בעבר סבל התובע מתופעות דומות. במיוחד לאחר מאמץ פיזי או מצבי לחץ; 5) הכאב עבר כעבור 10דקות, והתובע סיים שמיעת התיקים שהיו קבועים לאותו יום; 6) במשך היום המשיך התובע להרגיש אי-נוחות וחוסר שקט; 7) בשעות הלילה התעורר התובע לפתע מתוך שינה, כששוב נתקף באותה צרבת חריפה, עם כאבים דומים לאלה שתקפו אותו בעת עבודתו. לפנות בוקר הלך הכאב ונחלש, והתובע הלך באותו יום לעבודתו כרגיל; 8) התובע החל בשמיעת המשפטים כרגיל, אולם בשעה 10בצהרים, תוך כדי דיונים, שוב פקדו אותו אותן תופעות. התובע הפסיק את הדיון, והוחש לבית החולים, שם אושפז במחלקה לטיפול נמרץ; 9) התובע עבר צנתור, ולאחר מכן ניתוח לב פתוח". .3להשלמת מסכת העובדות, נוסיף דברים אלה שבסיכום המחלה של בית-החולים איכילוב: "נתקבל לניתוח עקב מחלה קשה של העורקים הקרונריים. מזה שנתיים סובל מתסמונת תעוקתית קלה שהופיעה במאמץ בלבד. ארגומטריה לפני 7חדשים היתה תקינה. כשבועיים לפני קבלתו כאבים שהופיעו באמצע הלילה, מאז הכאבים באים וחולפים לסירוגין הן במאמץ והן במנוחה". המערער סבל מיתר לחץ דם במשך 20שנה וקיבל טיפול. .4בית-הדין האזורי מינה את פרופ' להמן כמומחה - יוץ רפואי, והפנה אליו שאלות שנועדו לברר את טיב מחלתו של המערער, את הקורות אותו - מבחינה רפואית - ביום 30.4.1983ו-1.5.1983, ואת האפשרות של קשר סיבתי בין אירועים בעבודה לבין בוא התקף תעוקת הלב שהביא לאשפוז. תשובתו של פרופ' להמן היתה כי מה שפקד את המערער ביום 30.4.1983היה התקף תעוקת לב, שכמותו הופיעו לעתים לפני ואחרי אותו מועד. השינויים בעורקים הכליליים התפתחו הדרגתית במשך השנתיים האחרונות והחמירו בזמן האחרון, כנראה במשך השבועיים שקדמו ל- .30.4.1983שינויים אלה היו בלתי הפיכים. משאושפז המערער בוצע צנתור שגילה חסימות עורקים (בשיעור של %99, % 75ו-%63). ב- 17.5.1983נותח המערער ניתוח לב פתוח, ובוצעו מעקפים. השפעת העבודה על ההתקף התעוקתי מיום 30.4.1983היתה מזערית, אם בכלל, בדומה לאשר אירע בעבר כאשר הופיעה תעוקת לב אחרי מאמץ וגם במנוחה. .5בטענו לערעור השיג בא-כוח המערער על כך שבית-הדין האזורי לא התחשב בחוות דעתו של פרופ' לאניאדו. הפרקליט המלומד סבר שיש לפעול גם לפי "מבחן לרסון" (המבוסס על אבחנה בין מי שסווג כ"סיכון אישי" לבין מי שסווג כ"סיכון נייטראלי"), ולא רק לפי מבחן המאמץ המיוחד, וחזר על טיעונו בבית-הדין קמא, לפיו צריך ליישם בעניין מרשו את תורת המיקרוטראומה, בשל היות מחלתו תוצאה של פגיעות זעירות מצטברות, הנגרמות "על-ידי הלחץ והמתח בבית-המשפט, שהוא רב מן הרגיל בחיי היום יום בעבודות אחרות". .6על כל אלה יש להשיב, שפרופ' לאניאדו ייחס את "התפתחות המחלה הטרשתית הכלילית בתובע בגיל צעיר יחסית (53), לשינוי באורחות חייו". הכוונה לכך שמאז החל לכהן כשופט, בשנת 1976, הפכו חייו "להיות בהרבה יותר חיי מתח פנימי בין השאר בגין תורניות רבות וכן עקב הצורך בשליטה פנימית וכיבוש רגשותיו במהלך משפט". "ההתרגזות ביום 30.4.1983תרמה את חלקה כגורם סיכון בהתפתחות המחלה הנ"ל (קרי: טרשת העורקים הכליליים)". .7אם מנסים לתרגם הערכות אלה המשקפות את דעתו של איש רפואה, למושגים משפטיים, עומדים לפני שאלות שאין להן תשובה, או נכון יותר - שהתשובה עליהן היא שלילית. אין לומר שהאירוע ביום 30.4.1983היה בבחינת מאמץ נפשי חריג unusual) ( stressעל רקע כלל נסיבות עבודתו של המערער. בהודעתו לחוקר המוסד (מיום 19.2.1984) סיפר המערער כי ביום 30.4.1983התנהל לפניו דיון, ואינו זוכר "שהוא היה יוצא דופן". זכור לו שהוא נזף בעורך הדין "בשל צורת החקירה שלו". מעבר לזה לא זכר דברים נוספים. בהמשך דבריו הבהיר וחזר והבהיר בי ניהול משפט היא מלאכה בה מצטברים כל הזמן לחץ של מתן החלטות, התרגזויות וויכוחים עם עורכי דין ועם עדים. הלחץ אינו פוחת כאשר הוא חוזר הביתה ונאלץ לעבוד עד חצות הלילה בכתיבת פסקי-דין והכרעות דין. מה נשתנה איפוא יום 30.4.1983משאר הימים? בזאת שהופיע התקף תעוקת לב, כפי שאירע לא פעם בעבר, שחלף כעבור 10דקות, והמערער המשיך לעבוד, על הגורם בו תולה פרופ' לאניאדו את האשם להיווצרות המחלה - מתח נפשי ממושך - אומרת הפסיקה שאין בו כדי לשוות למחלה אצטלה של תאונת עבודה בהיות תאונת עבודה אירוע פתאומי, בלתי צפוי מראש, שניתן לאתרו בזמן ובמקום. ושמא התכוון פרופ' לאניאדו למיקרוטראומה, כי אז חסרה בחוות דעתו התשתית העובדתית - הבאה מפי רופא (דב"ע לה/61- 0[1], בע' 351מול האות ז) - המוכיחה כי כל "פרור" של מתח נפשי גרם לפגיעה זעירה, והצטברות אין-ספור פגיעות כאלה גרמה לטרשת בעורקים הכליליים. מראשית דרכו פסק בית-דין זה שאוטם שריר הלב (וממילא גם תופעות חמורת פחות כגון התקף תעוקת לב או איסכמיה) אינו יכול להיות תולדה של מיקרוטראומה: דב"ע לא/5- 0[2], בע' 206; ראה גם דב"ע לה/60- 0[3], בע' .335 .8מן הנכון לציין שבנוסף לחוות דעתו של פרופ' לאניאדו, מצויה בתיק חוות דעת של פרופ' שם-טוב הקובעת כי ביום האשפוז (1.5.1983) לא אירע כל אירוע מיוחד מבחינת עבודה פיזית או התרגזות מיוחדת, שעשויים היו להשפיע השפעה כל שהיא על בוא אי-הספיקה הכלילית החריפה, "ומצבו האישי הוא הגורם הראשי להופעתה". .9מכל האמור, עולה כי דין הערעור להידחות.הכרה בהתקף לב כתאונת עבודההתקף לב / אוטם שריר הלב