קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפת ערבי מהשטחים ע''י שוטר: השופטת ד' ברלינר: א. בשנת 1996שרת המערער כשוטר במשטרת ישראל. לבית משפט השלום, הוגש כתב אישום נגד המערער ונגד שוטר נוסף, בו יוחסו לו גרימת חבלה חמורה, עבירה על סעיף 333לחוק העונשין, התשל"ז- 1977(להלן: החוק), וכן הדחה בחקירה, עבירה על סעיף 245(ב) לחוק. על-פי הנטען: בתאריך 30.11.96, בתל אביב, נסע המערער ביחד עם שוטרים נוספים בעקבות רכב חשוד. המערער וחבריו ניגשו בשלב מסוים לבדוק את היושבים ברכב. הבדיקה העלתה, כי שלשה מהנוסעים ברכב, הם תושבי השטחים השוהים בארץ שהיה בלתי חוקית. עם השלושה, נמנה גם המתלונן. המתלונן ושני הנוסעים הנוספים נעצרו, נכבלו והובלו לתחנת המשטרה. בתחנת המשטרה (הכל לפי הנטען), לקח המערער את המתלונן למרתף ושם הכה אותו בכל חלקי גופו, בין השאר, בעזרת אלה. כתוצאה ממכות אלו נגרמו למתלונן חבלות כדלקמן: שבר בבסיס האצבע, נפיחות במרפק, שטפי דם לרוחב הירך. המתלונן פונה לבית חולים איכילוב כאשר המערער נלווה אליו לשם. בדרך לבית החולים הזהיר המערער את המתלונן לבל יספר כי הוכה. בבית החולים, כאשר הוברר לו כי המתלונן אינו שועה להזהרתו, גרר אותו למסדרון, הכה אותו בפניו ובבטנו כשהוא חוזר על ההזהרה. בהכרעת דין מפורטת, מנומקת, שאינה מותירה ולו ראיה אחת ללא התייחסות, הרשיע בית משפט קמא (כב' השופט ג' קרא), את המערער בעבירות שיוחסו לו. כדי להשלים התמונה אציין, כי ההליכים נגד שותפו של הנאשם לכתב האישום הופסקו משום שעזב את הארץ. על המערער הוטלו 30חודשי מאסר, מהם 15חודשים בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן, חויב המערער לפצות את המתלונן, ולשלם קנס. על פסק הדין, על שני חלקיו - הכרעת הדין וגזר הדין - הוגש הערעור שבפנינו. ב. מרבית הממצאים העובדתיים נקבעו על-ידי כב' השופט קמא על סמך האימון שנתן בעדויות עדי התביעה, וחוסר האמון שרכש לעדותו של המערער ועדי ההגנה מטעמו. העובדה שמדובר בקביעות מהימנות, היא בפני עצמה נסיבה המקשה התערבות בהן. יחד עם זאת, בתיק הנוכחי, אין צורך להיתלות רק בכללים הקלאסיים בדבר תפקידה וגבולות התערבותה של ערכאת הערעור, שכן בית משפט קמא העמיד את העדויות שנשמעו בפניו בכל מבחן אפשרי: הגיון הדברים (פנימי וחיצוני), השתלבות העדויות זו בזו, השתלבות הראיות האובייקטיביות בדברי העדים, סתירות בדברי העדים ומשמעותן, מיהות העדים, המניעים שיכולים להיות למי מהם לרצות ברעתו של המערער, עד כדי העללת עלילת שקר נגדו, וכיוצא בזה. לאחר שעיינתי אף אני בחומר הראיות שהיה בפני בית משפט קמא, אומר, כי אינני מעלה בדעתי כי ניתן היה בתיק זה להגיע למסקנות אחרות מן המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא. אומר יותר מכך - לא לעתים קרובות אנו נתקלים בתיק שבו חוטי השתי והערב מהם מורכבות הראיות, מתלכדים יחד לכלל מארג שלם, ברור וקוהרנטי כל כך כמו בתיק זה. למען האמת - יכולתי להסתפק באמירה, כי אני מאמצת את כל קביעותיו של בית משפט קמא. רק כדי לא לפטור עצמי בלא כלום, אתייחס להלן לטענותיו העיקריות של ב"כ המערער בהודעת הערעור ובטיעון בפנינו. ג. מטבע הדברים העדות הבסיסית בתיק היתה עדות המתלונן. בית משפט קמא נתן אמון בעדות זו, הגם שהיה ער לכך שהמתלונן הזדהה בשלב הראשון בשמו של אחיו וניצל את מראהו הצנום והנערי כדי לטעון שהוא בן 15.5בלבד (בפועל היה המערער כבן 21). למרות זאת, האמין בית משפט קמא למתלונן באשר להתרחשויות באותו ערב, ולחלקו של המערער בהם. במאמר מוסגר אעיר, כי הגם שהגדרתי לעיל את עדותו של המתלונן בתיק זה כעדות בסיסית, ניתן היה לדון בתיק זה, ולהגיע לאותן מסקנות אפילו לא היה המתלונן מעיד כלל, לפחות לגבי הפרק המתייחס לבית החולים, כאשר קביעת הממצאים לענין ההתרחשות בבית החולים, יש לה כמובן השלכה גם לגבי שאר פרקי האירוע. המתלונן טען, כי המערער הכה אותו במקל בכל חלקי גופו בתחנת המשטרה במרתף. לאחר מכן, הועלה למעלה, ושוטר נוסף, שהוא, לדעת המתלונן, האחראי על המערער, ראה אותו, שאל מי הרביץ לו, והמתלונן זיהה את המערער. השוטר הבכיר הורה למערער לקחת אותו לבית חולים באומרו: "אתה הרבצת לו ואתה תיקח אותו לבית חולים". בבית חולים התרחשה המערכה השניה, ועל כך בהמשך. עיקר טענתו של הסניגור באשר למהלך העניינים בתחנת המשטרה, מתייחסת לטענת האליבי (או מעין טענת אליבי) שהעלה המערער. על-פי הנטען, בזמן שבו מיוחסת למערער הכאת המתלונן בתחנת המשטרה, הוא היה במקום אחר, שעל כן המתלונן בהכרח משקר. המערער, לטענתו, שהה בתחנת המשטרה באותו ערב דקות ספורות בלבד, ולא יתכן כי הזמן הספיק לו כדי לבצע את מה שמייחס לו המתלונן. פרט לעדות המערער התייחס בית משפט קמא בהקשר זה לעדותו של העד אלעד זאדה, שוטר שנלווה אל המערער בליל האירוע בעת מעצר המתלונן והאחרים שנעצרו עמו, והיה עמו גם בהמשך הלילה. עדותו של המערער, כמו גם עדותו של זאדה לא זכו לאמון בית המשפט. חוסר האמון - לא נבע רק מטעמים של התרשמות אלא התבסס על נתונים של ממש שהיו בפני בית משפט קמא. כך למשל, לגבי העד זאדה, מציין בית משפט קמא כי הוא העיד על כך, שהיו אירועים שלגביהם נרשמו דו"חות פעולה לגבי פעילות משותפת לו ולמערער, בפרק הזמן שבו, לכאורה, עסוק היה המערער בהכאת המתלונן. על כך הביע כב' השופט קמא תמיהה, הכיצד לא הוגשו אותם דו"חות פעולה, עליהם העיד זאדה. התמיהה במקומה, והמערער לא נתן לה תשובה של ממש. הדעת נותנת, כי לו היו בנמצא דו"חות המשקפים פעילות במקום אחר, בזמן הרלוונטי, הם היו מוגשים. שלא לדבר על כך, שמדובר בגירסה כבושה, כפי שציין כב' השופט קמא. ד. כיוון שהזכרתי את נושא האליבי, אני רואה לנכון להתייחס להיבט ולהתפתחות נוספים בהקשר זה. כפי שציינתי בפתיח, כתב האישום הוגש נגד המערער ונגד שוטר נוסף, אבי עמר, אשר ההליכים נגדו הופסקו משום שעזב את הארץ. בדיון בפנינו (ישיבת יום 6.4.00) ביקש עו"ד רובינשטיין, ב"כ המערער, לקטוע את הדיון ולהורות על גביית ראיה נוספת על-פי סעיף 211לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-.1982 הראיה הנוספת היתה עדותו של אבי עמר, אשר חזר בינתיים ארצה. על פי האמור בבקשה, "בהודעתו של אבי עמר יש בכדי לתמוך ולאשר את טענת האליבי של המערער... " (סעיף 8לבקשה). בהסכמת התביעה, אפשרנו לעו"ד רובינשטיין להגיש בקשה בכתב בנושא זה, כאשר לתביעה ניתנה כמובן הזדמנות להגיב עליה. הבקשה הוגשה במועד שנקבע, .16.4.00 לצערי, עקב משגה במזכירות בית המשפט, ככל הנראה, לא הועלתה אלינו הבקשה במועד, והדבר גרם להתמשכות ההליכים. מכל מקום, לאחר קבלת תגובת התביעה, החלטנו שלא להיענות לבקשה (ראה החלטה מיום 22.10.00). החלטתנו התבססה על כך שגם קבלת עדותו של עמר, כפי שהמערער טען לה, לא היה בה כדי ליצור למערער אליבי, שהרי לא היתה מחלוקת על כך, שהמערער שהה בתחנה יחד עם המתלונן ולו לפרק זמן קצר. כדי לסיים הדיון בנקודה זו, אומר כך: בית משפט קמא בחן היטב את טענת האליבי, והקדיש לה בהכרעת הדין פרק שלם (עמ' 40-41). לא מצאתי פסול בשיקוליו ובמסקנותיו. כפי שאמר כב' השופט קמא, כדי להכות את המתלונן, די בפרק זמן קצר שבו שהה המערער בתחנת המשטרה. פרק הזמן של פחות מחצי שעה ("לא היה חצי שעה") עליו מעיד העד זאדה (עמ' 110לפרוטוקול), ואפילו פרק זמן של דקות ספורות, כפי שטוען המערער בהודעת הערעור (סעיף 1.1), יש בו די והותר לצורך זה. לפיכך, אפילו היה בית משפט קמא מאמץ את עדותם של עדי ההגנה בנושא זה לא היה בכך כדי להביא למסקנה שהמתלונן משקר ביחס להשתלשלות הדברים בתחנת המשטרה ופעולותיו של המערער. השאלה העיקרית, היתה ונותרה, מה ראה המתלונן ליחד את המערער ואת עמר, מקרב אנשי המשטרה עמם בא במגע אותו לילה וליחס להם את הפגיעה בו. טענתו של המערער בנושא זה היתה, כי המערער הוכה ונחבל "עוד טרם הגעתו לתחנה" (סעיף 1.1להודעת הערעור), ולא על-ידי המערער, אלא על-ידי אחרים. ונותרה הקושיה במקומה. מדוע בחר המתלונן במערער ועמר ויחס להם את המכות והפגיעה בו, כאשר יכול היה להתלונן כנגד האחראי או האחראים הנכונים למעשה. ה. אם ניתן היה להבין (גם אם לא לקבל) את השגותיו של המערער על קביעותיו של בית משפט קמא בנושא האירועים בתחנת המשטרה, הנה טענותיו באשר לאירועי בית החולים - אינן נכנסות כלל אל האוזן, ובוודאי שאינן מסברות את האוזן. האפשרות, כי רופא, אחיות, חולה נוסף שהיה מאושפז בבית חולים, שאינם מכירים את המערער, ואינם חפצים ברעתו יעלילו עליו עלילת שוא, היא כל כך מופרכת וחסרת הגיון, עד שקשה להתייחס אליה ברצינות. אינני מוצאת לנכון לחזור על כל ממצאיו המדויקים, הפרטניים של בית משפט קמא, ואומר בפה מלא, כי הם מקובלים עלי במלואם. בהודעת הערעור, כמו גם בטיעונו בפנינו, ערך ב"כ המערער השוואה דקדקנית בין חלקים מסוימים בגירסת המתלונן לבין גירסת האחיות והחולה יוסי נקש, ומצביע על מה שהוא רואה, כחוסר התאמה. למשל: אחת האחיות (עת/ 4אולגה מוגילובסקי, עמ' 39) דיברה על כך שראתה את המערער דוחף את המתלונן לקיר ולא ראתה כי הוא מכה אותו מכות אגרוף כפי שטוען המתלונן. אמרתי לעיל, ואין לי אלא לחזור על הדברים: אפילו תתקבל רק גירסתם של אנשי הצוות הרפואי, די בכך די להביא למסקנה, כי גירסת המערער, לפיה תפס במתלונן כיוון שזה האחרון רצה לקום מהמיטה, הא ותו לא - אינה יכולה להתקבל. הממצאים הרפואיים, סימני החבלה הטריים שנראו הן ע"י הרופא והן ע"י האחיות (ראה למשל עמ' 36עדותה של עת/ 4על שטפי דם טריים), פחדו של המתלונן, כפי שתאר עת/ 2הרופא ד"ר חיגלה עורבי, תלונתו המיידית של המתלונן בפני הרופא והאחיות, אווירת האלימות עליה העידו האחיות והרופא - כל אלה יחד יוצרים תמונה ברורה וחד משמעית, שאינה מותירה מקום ולו לצל של ספק. ד"ר עורבי נשאל במפורש על האפשרות, כי המכות נגרמו כתוצאה מנפילה ואמר: "היו לו חבלות נוספות ושטפי דם בצורת גליל לאורך הרגליים באופן שלדעתי לא התאים לנפילה משום שלא היה רק שטף דם אחד אלא כמה שטפי דם היו לרוחב הירך בצורת גליל במיוחד בירך שמאל" (עמ' 10). בחקירה נגדית, הציג הסניגור לרופא את אפשרות הנפילה בצורה מדויקת יותר: "ש. אם אומר לך שהבחור קפץ מעל גדר, נפל על ערימת צינורות וכך נפגע, זה יכול להיות? ת. צינור אחד יכול לתת סימן כזה, אבל בצורה מדויקת של שטפי דם שחוזרים באותו מקום ממש לפי ציור של גלילים הנמצאים אחד ליד השני, זה דבר שמתקבל מנפילה מסודרת או מדויקת, כאשר הנפילה היא על ארבעה או חמישה צינורות באותו גובה" (עמ' 16). הדברים ברורים וחד משמעיים. לא הובאה כל חוות דעת נגדית, כדי לסתור את מסקנתו של ד"ר עורבי, ואין כל סיבה שלא לקבלה. שלילת האפשרות, כי החבלות נגרמו בדרך של נפילה, משמיטה את הקרקע גם תחת הטענה, כי היה מקום להסתפק במקרה זה בהרשעה בסעיף 380ולא בסעיף 333לחוק, כפי שקבע בית משפט קמא. למתלונן נגרמו חבלות בכל חלקי גופו, שבר בבסיס האצבע, נפיחות במרפק ושטפי דם בכל חלקי גופו. ב"כ המערער טוען, כי היו בפני בית משפט קמא ראיות המצביעות על כך, שידו של המתלונן היתה נפוחה כבר כאשר הובא לתחנת המשטרה, ולפיכך, לפחות לענין השבר באצבע, לא ניתן לומר בוודאות כי נגרם על-ידי המערער. לא נראה לי כי יש בטענה זו כדי לשנות את התמונה. אפילו אצא מנקודת ההנחה, כי הנפיחות עליה מדובר, מתקשרת עם השבר באצבע (ממצא שאין לגביו ראיות); עדיין, החבלות הנוספות בגופו של המתלונן הן חבלות אשר "לפחות פוגעות קשות ...בנוחותו של המתלונן" (ראה סעיף 34כד לחוק העונשין). כיוון שמכלול הראיות מצביע על כך שהחבלות נגרמו בדרך עליה העיד המתלונן, הרי מדובר בגרימת חבלה חמורה, שעל כן אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט באשר להרשעה בעבירה על סעיף 333לחוק. כדי להסיר כל ספק אומר, כי אפילו היה המערער מורשע בעבירה על סעיף 380לחוק, בהתבסס על העובדות שהוכחו, לא היתה לכך, על-פי השקפתי, השלכה לענין העונש. לא הועלתה כל טענה באשר להרשעת המערער בעבירה של הדחה בחקירה, ולפיכך איני מתייחסת לנושא זה. אציע איפוא לחבריי לדחות את הערעור באשר להרשעה ו. בענין העונש. בית משפט קמא הטיל על המערער 15חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נוספת. גזר הדין, כמו הכרעת הדין, הוא מפורט ומנומק ביותר. בית משפט קמא סקר את מכלול הטענות שהועלו בפניו בענין זה והתייחס אליהן. מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, כי מדובר במעשים "מכוערים, שפלים ובזויים" (ראה עמ' 3לגזר הדין), כאשר על פני הדברים אין כל סיבה מדוע התנהג המערער כפי שהתנהג. לא רק המתלונן והפגיעות שנגרמו לו עומדים על הפרק במקרה זה אלא גם תדמיתה של משטרת ישראל. מעשים מסוג המעשים בהם הורשע המערער מכתימים ציבור שלם של שוטרים ששוקד על מלאכתו בכלים החוקיים שהקנה לו המחוקק ואינו גולש לאלימות בלתי מוצדקת. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהמערער פוטר מהמשטרה, ובהתחשב בכך שהשהיה בכלא עבור שוטר לשעבר קשה במיוחד, אציע לחבריי להעמיד את תקופת המאסר על שנה אחת. יתר רכיבי הענישה יישארו בעינם. השופט ז' המר: אני מסכים. ז' המר, שופט השופטת י' שטופמן: אני מסכימה. י' שטופמן, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ד' ברלינר, לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לערעור על העונש, אנו מעמידים את תקופת המאסר בפועל על שנה אחת. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. משטרהאלימותשטחי יהודה ושומרוןתקיפהשוטר