קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפת שכן עם מוט ברזל: א. בפנינו ערעור על הכרעת הדין של בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופט מר ס. מוחסן) מיום 4.2.01, בתיק פלילי 1626/96, לפיה הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 380 של חוק העונשין, תשל"ז -1977, דהיינו, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, וזאת לשכנו. הערעור מתייחס להרשעה בלבד. ב. בכתב האישום שהוגש נגד המערער ורעייתו נטען שביום 5.5.94שעה 10:18, בבית הנאשמים שבגבעת אולגה ליד חדרה, תקפו הנאשמים (הכוונה למערער ורעייתו) את המתלונן, הלא הוא שכנו בכך שהמערער היכה בראשו של המתלונן בעזרת מוט ברזל ורעייתו של המערער אחזה במתלונן ושרטה אותו, וע"י כך גרמו הנאשמים למתלונן חתך בקרקפתו, שפשופים בכתף ימין, בגב עליון ובידיים, וכן שריטות בעפעף עיין ימין ובלחי ימין. נטען בכתב האישום שהאשמה המיוחסת למערער היא פציעה בנסיבות מחמירות. הגם שהדבר לא צויין כנדרש וכראוי בכתב האישום הכוונה היא לעבירה לפי סעיף 334של חוק העונשין, בשילוב עם סעיף 335(א) (2) של חוק העונשין, ובנוסף הוסף בעט רישום גם של סעיף 380של חוק העונשין. ההליכים כנגד רעייתו של המערער הופסקו על יסוד חוות דעת רפואית שהומצאה לתיק ביהמ"ש והראיות נשמעו איפוא ביחס למערער בלבד. ג. בפני בימ"ש קמא נפרשה מערכת היחסים העכורה שבין המתלונן ורעייתו מחד גיסא לבין המערער ורעייתו שהיו שכנים בדירות סמוכות באותו מבנה שבגבעת אולגה, מאידך גיסא. חרף היותם שכנים, היה השלום, למרבה הצער, מהם והלאה. בימ"ש קמא שמע עדויות השוטרים שהיו מעורבים בחקירת המקרה, וכן את עדות המתלונן ורעייתו, את עדות קרוב משפחתו של המתלונן מאיר דדוש שהפריד בין הניצים , וכן שמע בימ"ש קמא את עדות המערער, והכל בעדויות ארוכות ומפורטות. מתיק המוצגים עולה, למשל, שהמערער התלונן במשטרת חדרה אחת -עשרה פעמים כנגד המתלונן בתקופה שבין 1986לבין 1991בעבירות שונות כגון גרימת נזק לרכוש, הסגת גבול, תקיפה, איומים, חשד להטיית מים - מוצג נ/.8 בין משפחת המערער לבין משפחת המתלונן, שדירותיהם היו סמוכות זו לזו, נתגלעה מחלוקת ביחס לרצונה של משפחת דדוש להקים תוספת בניה מעל גג ביתם של המערער ורעייתו, וביחס למחלוקת זו נעשה ביום 12.1.90הסכם בין הצדדים ש: "מעוניינים להמשיך ביחסי שכנות טובים ולפתור את הסכסוכים בדרכי נועם" מוצג נ/.9 דא עקא: רצון זה לפתור את הסכסוכים בדרכי נועם נותר בגדר משאלה שלא נתגשמה כלל. בהמשך, אף פנו הצדדים לבורר דוד דוניו שהוציא תחת ידיו פסק בוררות ביום 14.7.91(מוצג נ/1), בו נקבע, בין היתר, בסעיף 4, שהמערער יבנה קיר, בחלק הדרומי, במקביל לחדר המדרגות, במרחק 60ס"מ, שישמש את שתי המשפחות להעברת מערכות המים והביוב של הדירות, ואוורור השירותים. המערער אכן הקים את הקיר, והמתלונן לטענת המערער שבר חצי מן הקיר הזה, כנטען בעדות המערער בעמ' 44לפרוט'. ראינו לנכון לפרט את כל האמור על מנת להבהיר שהמקרה מיום 5.5.94לא היה בגדר התלקחות פתאומית ובלתי צפויה אלא בא על רקע מערכת יחסים טעונה וקלוקלת שבין הצדדים . נקדים את המאוחר ונוסיף שבהמשך ולאחר הארוע (שאף הוליד בינתיים תביעה אזרחית התלויה ועומדת בין הצדדים בתיק אזרחי 12051/97 בימ"ש שלום חיפה, מוצג נ/6), מכר המערער את דירת מגוריו לאדם אחר (גזר הדין, עמ' 58לפרוט'). ד. נחזור עתה לארוע. כב' השופט מר ס. מוחסן בחן בהכרעת הדין באופן מפורט את עדויות הצדדים והגיע למסקנה שלא עלה בידי התביעה להוכיח שהמתלונן נפצע כתוצאה מן המכות שניתנו לו במוט ברזל ע"י הנאשמים כפי שנטען בכתב האישום. בין היתר נימק כב' השופט קמא שמיקום הפצע העיקרי בראשו של המתלונן אינו יכול לנבוע ממכות שניתנו על ידי המערער כשזה בא, לפי הנטען, מאחורי המתלונן. לפי תיאורו של המתלונן, אילו היה נכון, היתה המכה אמורה לגרום לפצע בחלק האחורי של הקרקפת, ולא בחלק הקדמי. עוד קבע בימ"ש קמא בהכרעת הדין שבעדות מרים דדוש, רעיית המתלונן, נתגלו סתירות מהותיות לכן אין לקבל עדותה כעדות מהימנה, ועוד קבע בימ"ש קמא בפיסקה 10(ה) של הכרעת הדין, עמ' 56: "אני בדעה כי המתלונן ואשתו המציאו את ענין המוט". אלה קביעות חד משמעיות, המדברות בעד עצמן. לצורך קביעת הגירסה הנכונה לאירוע אימץ בימ"ש קמא את עדות המערער בביהמ"ש: "לפיה כאשר הוא יצא מהבית לעבר המתלונן, החזיק המתלונן בידו פטיש ובא לקראת הנאשם, הנאשם הצמיד את יד המתלונן שהחזיקה בפטיש לעמוד התוספת וכתוצאה מכך נשמט הפטיש, אך לאחר מכן נתן לו מכת אגרוף בפניו שכתוצאה ממנו נשברו משקפיו של המתלונן, והנאשם הפיל את המתלונן ארצה, וכתוצאה מכך נפצע המתלונן". (פיסקה 11של הכרעת הדין, עמ' 56לפרוט'). ה. השאלה שעלתה לדיון בפני בימ"ש קמא היתה האם בנסיבות אלה עומדת לזכות המערער טענת הגנה עצמית לפי סעיף 34י' של חוק העונשין: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפת ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכוש שלו או של זולתו. ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים" (ההדגשה שלנו). שאל עצמו בימ"ש קמא האם מכת האגרוף ביד ימין שהנחית המערער על פניו של המתלונן, לאחר שהצמיד ידו שהחזיקה בפטיש, ולאחר שהפטיש נשמט מידו של המתלונן, היא בגדר הגנה עצמית או שמא זו מכה מיותרת הנכנסת להגדרת תקיפה? והאם הפלת המתלונן ארצה, שכתוצאה ממנה נחבל המתלונן, היא גם כן בגדר הגנה עצמית? לשאלות אלה השיב בימ"ש קמא בשלילה מטעמים אלה: האחד: לאחר שהצמיד המערער את ידו של המתלונן לעמוד ולאחר שהפטיש נשמט מידו של המתלונן, לא נשקפה כל סכנה למערער מן המתלונן, לפיכך קבע בימ"ש קמא כי המערער תקף את המתלונן על ידי המכה הנ"ל שהנחית עליו בפניו. השני: אפילו היתה מכה זו בגדר הגנה עצמית, עדיין המשיך המערער בתקיפת המתלונן והפילו ארצה, וכתוצאה מן הנפילה נפצע המתלונן מחמרי הבנין שהיו במקום. עוד קבע בימ"ש קמא בפיסקה 12של הכרעת הדין, כי המערער (שבינו לבין המתלונן שררו יחסים עכורים) לא קיבל את מעשי המתלונן שהתבטאו בהריסת הקיר שבנה המערער קודם לכן, והחליט להפסיק את מעשיו של המתלונן, ומשום כך תקף אותו, נתן לו מכה בפנים, והפילו ארצה. אפילו לא הרשה המערער למתלונן להרוס את הקיר, עדיין אין הצדקה למעשיו של המערער, אפילו הקים המערער את הקיר עפ"י פסק בורר שניתן כארבע שנים טרם האירוע. בסיכום קבע בימ"ש קמא שלא עלה בידי התביעה להוכיח את האשמה של פציעה בנסיבות מחמירות כפי שנטענה בכתב האישום, אך לעומת זאת, מחומר הראיות, ובפרט לאור עדות המערער, שנתמכה בתעודה רפואית ועדויות התביעה, הוכחה אשמת המערער בביצוע עבירת תקיפה לפי סעיף 380של חוק העונשין. ו. על כך מלין בפנינו המערער הטוען שבימ"ש קמא הרשיעו בעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום, מבלי שניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן, ומבלי שהתביעה, העלתה בקשה כזו, תוך הפתעת הנאשם ובא-כוחו במעמד שימוע הכרעת הדין. עוד טוען ב"כ המערער שהמערער מעולם לא העיד כי לאחר ששחרר את הפטיש מידו של המתלונן הכה בו באגרופו, אלא העיד כי מדובר בפעולות שנעשו בו זמנית כדי להרחיק את הסיכון ממנו, כשביד שמאל הרחיק את היד המאיימת נושאת הפטיש, וביד האחרת הכה בראשו של המתלונן כשמהערער והמתלונן נפלו יחדיו ארצה בעודם מתגוששים ומתקוטטים. לדעת ב"כ המערער היה מרשו נתון בסיכון מיידי לחייו וגופו, כשהמתלונן בא לעברו בריצה עם פטיש, זכותו של המערער הייתה להגן על עצמו כהוא מותקף בחצר ביתו ע"י פטיש, שעה שהמתלונן מבצע הסגת גבול בחצר בית המערער ופוגע ברכושו, ודי בכך שיתקיים ספק סביר לגבי קיום סייג לאחריות פלילית, מבלי שיוסר הספק, על מנת לזכות את המערער (סעיף 34כ"ב (ב) של חוק העונשים). ז. לאחר שעיינו בהכרעת הדין, ובתיק המלא של בית משפט השלום, בהודעת הערעור, ובטיעוניהם של ב"כ שני הצדדים בדיון שבפנינו מיום 10.5.01, הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעור. תחילה נסיר את טענת המערער לפיה הורשע בעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום מבלי שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, ומבלי שהתביעה העלתה בקשה כזו, וכי המערער הופתע מן התוצאה בזמן שימוע הכרעת הדין. סעיף 184לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב -1982, קובע כי רשאי בימ"ש להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם העובדות לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סב ירה להתגונן. ציינו בפתח הדברים שבפרק הוראות החיקוק של כתב האישום הוסף בעט סעיף 380לחוק העונשין, כך שאין מקום לטענה לפיה הופתעו המערער ובא כוחו, מן ההרשעה בעבירה לפי סעיף .380גם אין הצדקה לטענה לפיה לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן. אין המדובר במערכת ראיות עצמאית ונפרדת להוכחת האשמה לפי סעיף 380לחוק העונשין, אלא הנכון הוא שבדיוק אותה מערכת ראיות שעמדה בבסיס המחלוקת העובדתית שנתבררה בין הצדדים למשפט היא ששימשה להרשעה על פי סעיף 380לחוק העונשין, עבירה שהעונש לגביה חמור פחות מן העונש שהיה צפוי למערער אילו הורשע בעבירה המקורית שיוחסה לו בכתב האישום, ואשר לא הוכחה לאחר שבימ"ש קמא דחה את גירסת המתלונן ורעייתו. סיכומו של דבר: לא נפגעה זכותו הדיונית של המערער, ויש לדחות טענתו לפיה לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן. ח. לעיצומו של עניין איננו סבורים שהיה מקום לזכות את המערער מכח טענת הגנה עצמית שהעלה. מעיון מדוקדק בהכרעת הדין עולה שכב' השופט קמא דחה את טענת ההגנה העצמית משום שלא קיבל לגביה את גירסת המערער, שהרי בפיסקה 12של הכרעת הדין, עמ' 57 לפרוט', כתב כב' השופט קמא: "סבורני כי הנאשם, אשר שררו בינו ובין המתלונן יחסים עכורים, לא קיבל את מעשי המתלונן שהתבטאו בהריסת הקיר שבנה הנאשם קודם לכן, והחליט להפסיק את מעשיו של המתלונן, ומשום כך הוא תקף אותו, נתן לו מכה בפנים והפילו ארצה". ההדגשה-שלנו). עינינו הרואות שמדובר במסקנה של בימ"ש קמא המתבססת על קביעה משולבת: עובדתית ומשפטית, מסקנה המתבססת על חוסר אמון בגירסת ההגנה העצמית, בשילוב שיקולים של הגיון ונסיון חיים של הערכאה הדיונית, לה ניתנה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובמסקנות הנגזרות מהן, אלא במקרה חריג, ולא זה המקרה שבפנינו, ומה גם שניתן להוסיף ולומר שקביעתו זו של כב' השופט קמא אכן מבוססת על חומר העדויות, הדין, וההגיון. ט. ב"כ המערער קובל על כך שבימ"ש קמא פיצל באופן מלאכותי בין הפעולה של הצמדת ידו של המתלונן לעמוד והישמטות הפטיש המאיים מידו של המתלונן (ואזי פסקה הסכנה), לבין השלב שבו הנחית המערער אגרוף בפניו של המתלונן, ולאחר מכן המשיך בתקיפתו והפילו ארצה. פעולות אלה נעשו לאחר חלוף הסכנה, ולכן לגביהן הרשיע בימ"ש קמא את המערער בעבירה לפי סעיף 380של חוק העונשין, כשעמדת ב"כ המערער היא שהפעולות התרחשו בו זמנית, ולא בשלבים המשקפים פיצול מלאכותי. נוכל להפיס דעתו של ב"כ המערער ולציין שאפילו היינו מקבלים טענתו זו של המערער כנגד פיצול מלאכותי של מהלך הדברים, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה, זאת מן הטעם שבנסיבות המקרה לא היה כדי להצדיק החלת הטענה של הגנה עצמית, הגנה שנועדה למקרה בו היה המעשה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של הנאשם. (סעיף 34י' של חוק העונשין). ב- ע"פ 61/83 + 88/83שוקרון נ. מ"י, ל"ח (2) פד"י, עמ' 617, נקבע בעמ' 629: "סעיף 22דורש שלא יעשה יותר משהיה סביר, ולכאורה הרי זה קנה המידה האובייקטיבי. מה שנדרש הוא בחינה אובייקטיבית, אם נאשם, שתקף להגנתו, נהג באופן סביר, אך זאת כשהדבר נמדד לא לפי קנה מידה של "האדם הסביר", אלא לפי קנה המידה של אדם הנתון במצב, שבו היה הנאשם שרוי, וכאן הגורם הסובייקטיבי" (ההדגשה במקור). י. נבחן עתה את הודעתו של המערער כפי שנמסרה במשטרה זמן קצר לאחר ההתרחשות ביום האירוע עצמו, מוצג ת/3, שתדפיס הימנו הוגש לנו בשעת הדיון, ואלה דברי המערער: "היום בסביבות השעה 00: 18השכן בשם דדוש משה שגר מעליי נכנס לחצר שלי והתחיל לשבור קיר ששיך לי. אשתי בשם ציפי ביקשה ממנו להפסיק לשבור את הקיר, ולהפסיק עם השטויות. השכן צעק על אשתי וקילל אותה. אני התקשרתי למשטרה וביקשתי שתבוא ניידת למקום דחוף. לפני שהגיעה הניידת השכן התחיל להתחמם והמשיך לצעוק על אשתי. יצאתי מהבית ונתתי לשכן בשם דדוש משה אגרוף חזק בראש ותוך כדי שרבנו בינינו נפלנו על הברזלים שהיו בחצר ואז כנראה השכן נפצע בראש. אני לא הרבצתי לו בראש עם שום חפץ למעט האגרוף שנתתי לו במהלך הריב בינינו. נפלנו שנינו על הרצפה והשכן נחבל מברזל שהיה מונח במקום. כשיצאתי מהבית אמרתי לשכן בשם דדוש משה שאם הוא לא יפסיק לקלל את אשתי אני ארביץ לו מכות ואז הוא בא לכיוון שלי על מנת להרביץ לי, ואז אני התגוננתי ונתתי לו את האגרוף בראש, הפלתי אותו על הרצפה והמשכתי להתקוטט איתו על הרצפה בחצר....". יא. הנה כי כן עיון בהודעתו זו של המערער, מוצג ת/3, מדבר בעד עצמו ושולל את בסיסה של טענת ההגנה העצמית. עיון בהודעתו זו של המערער מצדיק לחלוטין את קביעתו ומסקנתו של בימ"ש קמא בפיסקה 12של הכרעת הדין, שעה שדחה את טענת ההגנה העצמית. מעיון בהודעה ת/ 3עולה שהמערער יצא מביתו ונתן אגרוף חזק בראשו של המתלונן לאחר שהמתלונן צעק על רעייתו של המערער וקילל אותה. ברי שלא היתה זו סיטואציה של "סכנה מוחשית" של פגיעה בחייו, חירותו, גופו או רכושו של המערער, ואין המדובר במעשה שהיה "דרוש באופן מיידי" כדי להדוף תקיפה שלא כדין, משמע, לא נתקיימו בענייננו התנאים היסודיים הנדרשים לפי סעיף 34י' של חוק העונשין. המערער ישב לבטח בביתו, וכל עוד ישב בביתו לא היתה צפויה לו ולרעייתו שום סכנה מצד המתלונן. אכן, המתלונן צעק על רעייתו של הנאשם, וקילל אותה, גם אין זה ברור האם רשאי היה המתלונן באותו זמן לשבור את הקיר שהקים המערער, ומוכנים אנו לצאת מתוך הנחה שהמתלונן לא היה רשאי לשבור את הקיר, אך הרי בדיוק לשם כך עשה המערער את הצעד הנכון כשהזמין ניידת משטרה. לא זו אף זו: בעדותו בפני בימ"ש קמא אמר המערער עצמו, בעמ' 44לפרוט': "התקשרתי למשטרה שאמרה לי שהם תיכף שולחים ניידת". (ההדגשה שלנו). העולה מן האמור לעיל שהמערער ורעייתו לא היו נתונים בסכנה מיידית, לא הם ולא רכושם. נוכח התנהגותו של המתלונן: צעקותיו, קללותיו, ושבירת הקיר, כל שצריך היה המערער לעשות הוא להזמין ניידת משטרה, כפי שהמערער אכן עשה, ונענה שתיכף נשלחת הניידת. חבל שהמערער לא המתין עד בוא הניידת, אילו עשה כן יכול היה לחסוך מעצמו את ההתפתחות המצערת של מהלך הדברים, מכל מקום, בנסיבות עובדתיות אלה, כמתואר לעיל, לא ניתן להצדיק את טענת ההגנה העצמית. אין כל סיבה שבהגיון או בדין שנצדיק, באצטלה של טענה זו שנועדה ליתן הגנה במקרים בהם נקלע אדם למצוקה כשאין לרשותו כל פתרון אחר להגנה על חייו חירות או רכושו, את מעשהו של המערער אשר מצא לנכון לצאת מביתו ולהנחית אגרוף על שכנו - המתלונן, בעודו ממתין לבוא ניידת המשטרה אותה הזמין, כשכל שצריך ויכול היה לעשות הוא להמתין לבוא הניידת על מנת שהשוטרים יטפלו כנדרש בשכן הצועק והמקלל. יב. ב"כ המערער הפנה לדברי כב' השופט י. קדמי בספרו "על הדין בפלילים", חלק ראשון מהדורת 1994, עמ' 232, הכותב שהחובה לנצל את הזדמנות הנסיגה אינה מחייבת אדם לברוח ממקום בו הוא זכאי להימצא לפי הדין, וכך, למשל, אין לדרוש מאדם המצוי בביתו לברוח מפני תוקפים -פולשים, ורשאי הוא להגן על עצמו. אין הנדון דומה לראייה. המערער ורעייתו ישבו לבטח בביתם. איש לא דרש מהם "לברוח" מביתם. כל שצריך היה לעשות הוא להמתין לבואה של ניידת המשטרה, אך נראה שהמערער החליט, משיקוליו, ליטול יוזמה (לא ברוכה) ולהפסיק את מעשיו, קללותיו וצעקותיו של המתלונן, ולכן הנחית אגרופו בפניו של המתלונן, ובנסיבות אלה צדק בימ"ש קמא במסקנה אליה הגיע בפיסקה 12של הכרעת הדין עת דחה את טענה ההגנה העצמית, מסקנה אליה אנו מצטרפים. על יסוד כל האמור לעיל אנו מחליטים לדחות את הערעור על ההרשעה (כזכור, לא הוגש ערעור על גזר הדין), ולאשר את הכרעת הדין של בימ"ש קמא. אלימותתקיפה