עסקינן בביטול פסק דין בהעדר התייצבות הנתבע לדיון הוכחות הנתון לשיקול דעת בית המשפט, מאחר ואין טענה כי המבקשים לא זומנו כדין לאותם דיונים אליהם לא התייצבו. הכלל במקרה כזה הוא כי בקשה לביטולו של פסק דין שניתן כנגד נתבע בהעדר התייצבות תיבחן על פי שני מבחנים מצטברים: מבחן ההצדקה למחדל אי ההתייצבות, ומבחן סיכויי ההגנה. בדרך כלל העיקר הוא המבחן השני, אולם מקום בו אי ההתייצבות נבעה מזלזול, ובמיוחד מזלזול חמור, בהליך השיפוטי, לא יבוטל פסק הדין גם אם יש להגנה סיכוי. כך גם מקום בו לא ניתן לכפר על מחדל אי ההתייצבות בפסיקת הוצאות (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 10, 2009), עמ' 373, סעיף ד', שתי פסקאות ראשונות). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי התייצבות הנתבע לדיון הוכחות: זוהי בקשה לביטול פסק דין מיום 26/12/2010 שניתן כנגד המבקשים, לאחר שלא התייצבו לדיוני ההוכחות מיום 1/7/10 ו-8/7/10. בפתח הדברים אתנצל על העיכוב החריג במתן ההחלטה, שהתעכב תחילה נוכח עיכוב הליכים שניתן בהליכי פשיטת רגל בעניינו של המבקש 1 (המייצג את עצמו וכן מופיע מטעם המבקשת 2, חברה שככל שידיעתי מגעת נמצאת בכל עת רלוונטית לבקשה זו בשליטתו ובניהולו של המבקש 1), ולאחר מכן התעכב עוד זמן ניכר - עיכוב עליו אני מתנצל בפני הצדדים. הבקשה והתשובה לתגובה מתאפיינות באורכן המפליג ובחריגה כמעט מוחלטת מהנושאים היחידים הצריכים דיון בבקשה זו. בכוונתי להתעלם מכל טענה שאינה רלבנטית להכרעה בבקשה, אולם לא ניתן שלא להביע מורת רוח קשה על האמור בפתח התשובה לתגובה בכל הנוגע לבנם המנוח של המשיבים ולנסיבות מותו. אין לכל זה ולבקשה (ואף להליך כולו) ולא כלום. לבקשה לא צורף תצהיר, בניגוד לתקנות (תקנה 241(א) רישא לתקסד"א). לתשובה לתגובה צורף, אף זאת בניגוד גמור לתקנות סדר הדין האזרחי, תצהיר המתייימר לתמוך באמור בבקשה ובתשובה לתגובה. שני פגמים מהותיים נפלו כאן: הראשון הוא עצם צירופו של תצהיר לתשובה לתגובה ללא רשות בית המשפט, כמצוות התקנות (תקנה 241(א) סיפא לתקסד"א). השני הוא כי בתצהיר עצמו רק נאמר כי כל האמור בבקשה ובתשובה לתגובה הוא אמת. תצהיר כזה מספיק בהליכים מנהליים מסוימים (הדוגמה המובהקת היא עתירה לבג"צ), אולם אינו מספיק בהליכים מהסוג שבפניי בהם על התצהיר לכלול במפורש ובמפורט את העובדות שהמצהיר מעיד עליהן כאשר לגבי אלו שאינן ידועות לו מידיעה אישית על התצהיר לכלול גם את הסיבה לכך שאינו מצהיר מידיעתו האישית, משום שמדובר בתצהיר בהליך-ביניים (תקנה 521 לתקסד"א). הדיונים שאליהם לא התייצב המבקש 1, שהופיע לעצמו ולמבקשת 2, נועדו לסיום חקירתו הנגדית של המשיב (התובע) 2, ולאחר מכן לשמיעת ראיות ההגנה של המבקשים. בהינתן העובדה כי התצהיר היחיד שהוגש מטעם המבקשים היה תצהירו של הנתבע 1, הדעת נותנת שהיה אמור להעיד בדיון השני מבין שני הדיונים אליהם לא התייצבו המבקשים; אולם משלא התייצבו לדיון הראשון מבין השניים, הרי שמכורח נסיבות אלה היה אמור המשיב 2 להיחקר בדיון השני על ידי המבקשים רק משום שהדיון מיום 1/7/10 לא נוצל למטרה זו מחמת אי ההתייצבות האמורה. הערה זו מיישבת את ה"סתירה", כביכול, שנטענה בבקשה לעניין מהות הדיונים אליהם לא התייצבו המבקשים. אין בפני בית המשפט כל ראיה לכך שהמבקשת 2 אינה מסוגלת לממן ייצוג משפטי לפחות לעצמה. הטענה אפילו לא נטענה. אילו היתה המבקשת 2 מיוצגת היו נסיבותיו האישיות-רפואיות של המבקש 1, שהן ההצדקה היחידה הנטענת לאי ההתייצבות, נעשות בלתי רלבנטיות לפחות לדיון שנועד ל(סיום) חקירתו הנגדית של המשיב 2 מטעם המבקשים, חקירה שהחלה קודם לכן. גם המבקש עצמו לא הוכיח כי לא היה יכול לזכות לייצוג משפטי. אכן, תחילה היו המבקשים מיוצגים ובשלב מסוים, טרם שההליך החל להימע בפני מותב זה וטרם תחילת ההוכחות, הופסק הייצוג והמבקש טוען טענות שונות כנגד עורכי-דינו לשעבר ואף מנסה, במסגרת הליכי פשיטת הרגל שהוא נתון בהם, לקבל מהם החזר כספים ששילם להם לטענתו כשכר טרחה בהליך זה ע"מ לממן את ייצוגו בהליך; אולם המבקש יכול היה, גם על בסיס ההנחה כי אין הוא בעל יכולת לממן את ייצוגו, לפנות לקבלת ייצוג משפטי מהלשכה לסיוע משפטי או מתכנית "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין (המיועדת גם למי שידם אינה משגת לייצוג פרטי אולם אינם עניים די הצורך כדי לעמוד בתנאים שנקבעו בדין לקבלת ייצוג מהלשכה לסיוע משפטי). לא ראיתי כל ראיה לכך שהמבקש ניסה לעשות כן, אף שבית המשפט העמידו על המגבלות הקשות הנובעות מהעדר ייצוג זמן רב לפני שני הדיונים אליהם לא התייצב. נכון (כפי שגם הערתי לפרוטוקול באחד משני הדיונים אליהם לא התיייצבו המבקשים) שגם ייצוג משפטי לא ייתן מענה לשלב שבו על המבקש 1 עצמו להתייצב למתן עדות (חקירה נגדית על תצהירו), אולם עדיין יש לזכור כי ייצוג משפטי היה מאפשר ניהולו של לפחות אחד משני הדיונים אליהם לא התייצבו המבקשים, וכאמור לעיל לא הוכח כי העדרו של ייצוג כאמור היה בגדר גזירה שלא היהי בידי המבקשים לשנותה ואף לא הוכח כי עשו, בזמן אמת, ניסיון כן ואמיתי לזכות לייצוג. מעבר לשאלת הייצוג שנדונה לעיל, ליבת השאלה של הצדקת מחדל אי ההתייצבות היא זו: האם הוכיח המבקש כי נסיבותיו האישיות-רפואיות מצדיקות את הימנעותו מהתייצבות. המבקש מקפיד, לפחות מהשלב בו הליך זה מתנהל בפני מותב זה, להגדיר כל מסמך רפואי שהוא מגיש כנתון ב"חיסיון" (הגרשיים במקור). לא כל בעל דין המבקש דחיית דיון מחמת מצב רפואי נוהג לפעול כך, וניסיון החיים מלמד כי כמעט כולם נוהגים בדרך הפוכה לחלוטין ומאפשרים שקיפות מלאה של הקשיים הבריאותיים המונעים מהם, לשיטתם, התייצבות לדיון כזה או אחר. מצאתי לנכון לכבד ככלל את רצונו של המבקש לשמור על פרטיותו בכל הנוגע למצבו הרפואי, אולם בהסתייגות של חשיפת מינימום הכרחי של מידע לידיעת בעל הדין שכנגד המבקש בצדק לדעת מדוע דיון אליו הוא מתייצב אינו מתקיים, וכן של חשיפת אותו מינימום הכרחי שבלעדיו איני יכול לתת הנמקה, ולו מצומצמת ביותר, להחלטה לדחות את הדיון או לסרב לבקשה לדחותו. אנהג כך גם בהחלטה זו. מועדי הדיונים אליהם לא התייצבו המבקשים נקבעו מראש בתום דיונים קודמים, בנוכחות המבקשים שלא הסתייגו מהם. ביום 23/6/10 ניתנה החלטה בבקשת המבקשים לדחות את הדיון שנועד ליום 24/6/10, בקשה שהוגשה ביום מתן ההחלטה (יום אחד בלבד לפני מועד הדיון). הבקשה נדחתה בהחלטה מנומקת ומפורטת בה נקבע שהמסמכים הרפואיים שתורפו לבקשה על מנת להוכיח את הצורך בדחיית הדיון אינם מספקים, מטעמים שפורטו בהחלטה הנ"ל. המבקש 1 התייצב בשם המבקשים לדיון ביום 24/6/10. בחלוף ימים ספורים, ביום 28/6/10 (שלושה ימים לפני הדיון הקבוע ליום 1/7/11), הגיש המבקש בקשה "דחופה" לכב' נשיאת בית משפט זה. בבקשה נכללה עתירה ל"השהיית" (כך במקור) המשך ההליך בפני מותב זה, וכן עתירה לדחיית הדיון שנקבע ליום 1/7/11. כאמור לעיל, בקשה זו הופנתה לכב' הנשיאה גרסטל ולא - כפי שהיה צריך להיות - למותב זה. הבקשה עמוסה בתלונות קשות כלפי מותב זה, אשר במאמר מוסגר יוזכר כי בקשת המבקשים לפסלותו נדחתה עוד לפני המועד הנ"ל וניתנה החלטה מנומקת בדבר המשך הדיונים חרף הגשת ערעור פסלות, וערעור הפסלות נדחה אף הוא על ידי כב' נשיאת בית המשפט העליון ביום 13/9/10. מכל מקום, משהבקשה לדחיית הדיון שנועד ליום 1/7/10 לא הוגשה למותב זה, היא לא נדונה על ידו ובהעדר החלטה כלשהי המורה על דחיית הדיון, הדיון התקיים. המבקשים לא התייצבו, והדיון לא התנהל לגופו משום שנועד לסיום חקירתו הנגדית של המשיב 2, עד התביעה האחרון, על ידי המבקשים. המשיבים הביעו תרעומת על כך שהמבקשים סיכלו הלכה למעשה את הדיון מבחינה אפקטיבית באי התייצבותם, אולם לא עתרו באותו יום למתן פסק דין כנגד המבקשים מחמת העדר התייצבות. באותו דיון ציינתי בין השאר כי עד אליו התנהל שלב הראיות בקצב משביע רצון, וכן ציינתי כי באחד המסמכים שצורפו לבקשה שהוגשה לכב' הנשיאה ביקש פרופ' לרפואה כי תידחינה הופעותיו של המבקש 1 לדיוני בית המשפט "עד לסיום הבירור... (בבעיות שצוינו במצבו הרפואי של המבקש 1) ...". כאן המקום להעיר כי מכתב זה לא היה בגדר אישור רפואי על העדר יכולת להתייצב בבית המשפט במובן הרגיל והמקובל, אף שללא ספק הכותב יודע כיצד עורכים אישור מסוג זה. הוא גם לא כלל כל פירוט של לוח זמנים צפוי לקיום ולגמר אותו בירור, שעד לסיומו התבקש בית המשפט שלא לקיים דיונים. דווקא מהכתוב באותו מסמך עולה שאין מדובר בבעיה נקודתית הנמשכת וצפויה להימשך כמה ימים או אפילו כמה שבועות, וזאת נוכח העובדה שהרקע המפורט במסמך הוא רקע של בעיות בעלות אופי מתמשך. המסמך אף מרמז, אם לא למעלה מכך, שהמתח הנפשי הכרוך בניהול ההליך המשפטי על ידי המבקש 1 אינו מיטיב, לכל הפחות, את מצבו הבריאותי; אלא שנתון זה הוא דווקא חלק מהותי מהבעיה שכן כל עוד ההליך אינו מסתיים, יימשך עמו גם המתח וגם אם יופסק ההליך לפרק זמן שהכותב אינו מציין, ישוב המתח ועמו ישובו הנזקים הנטענים הנגרמים בעטיו ברגע בו יתחדש ההליך. עוד אציין (כפי שצויין גם לפרוטוקול) כי רק שלושה ימים לפני הדיון, שמועדו היה ידוע מראש גם בדיון מיום 24/6/10, נערך טופס התחייבות ("טופס 17") לטיפול או בדיקה במכון רפואי, שמועדו ביום הדיון (1/7/10). בסופו של הדיון מיום 1/7/10 נקבע כי הדיון שנקבע מראש למועד שחל שבוע לאחר מכן (8/7/10) יתקיים כתמוכנן, וכי עקב העדרו של המבקש 1 מהדיון של יום 1/7/10 ייוחד הדיון של 8/7/10 למטרה שלה נועד הדיון מיום 1/7/10, דהיינו לגמר חקירת עד התביעה האחרון (המשיב 2) על ידי המבקשים, ובכך גם לסיום שמיעת ראיות התובעים. בימים הספורים שבין ישיבת יום 1/7/10 לישיבת יום 8/7/10 הגיש המבקש 1, שהציג עצמו באחד לפחות מכתבי בית הדין שהגיש באותם ימים ספורים כמי שנותר "חדל אנרגיות", לא פחות משישה כתבי בית דין לבית משפט זה. חלקם נוגע לבקשה שהוגשה קודם לכן לכב' הנשיאה גרסטל, ולכן לא אדרש להם. ביום 6/7/11 הוגשה בקשה הנושאת את התאריך 4/7/10 לדחיית הדיון שנועד ליום 8/7/10. צורף אליה מסמך רפואי שהמבקש הגדיר גם אותו כמסמך "בחיסיון". בהחלטה מאותו יום דחיתי את הבקשה תוך שאני מפרט שורת חוסרים וליקויים במסמך הרפואי שתמך בבקשה. ביום 8/7/10, הוא יום הדיון, הוגשה בקשה "דחופה מאד" לדחיית הדיון, הנושאת את התאריך 7/7/10. בבקשה זו מודיע המבקש 1 כי לא יתייצב לדיון, מפאת מצבו הרפואי. לבקשה זו לא צורף כל מסמך רפואי, והמבקש 1 עתר לכך שבית המשפט יעייין שוב במסמכים שצורפו לבקשו הקודמות וידחה את הדיון "לאחר הפגרה". בקשה זו נדחתה הן בהחלטה בכתב מיום 8/7/10 והן בדברים שנאמרו במסגרת הדיון מאותו יום, אליו לא התייצב המבקש 1 בשמו ומטעם המבקשת 2. בדברים שנכתבו ושנאמרו לפרוטוקול הודגש בין היתר כי אין לקבל מצב בו בקשת הדחייה אינה "בקשה" כלל, משום שהמבקש מודיע מראש שלא יכבד כל החלטה שלא לקבל את בקשתו. עוד נאמר כי משלא הוגש כל חומר רפואי שלא היה בפניי בעת מתן ההחלטות הקודמות בבקשות לדחיית הדיון האחרון וקודמיו, אין מקום לדחיית הדיון. בדיון עצמו ביקש ב"כ המשיבים (התובעים) כי יינתן פסק דין בהעדר התייצבות כנגד המבקשים (הנתבעים) 1 ו-2. הבהרתי לו כי עליו להראות שהתובעים הוכיחו את תביעתם כנגדם עד כמה שהנטל עליהם, כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי. זאת מאחר וסברתי שהשאלה האם הוכחה התביעה מתוך הראיות שנשמעו אינה שאלה שהתשובה עליה מובנת מאליה, ולו לנוכח כמות הראיות שבכתב וכמות דיוני ההוכחות (בראיות התביעה). על כן הוריתי על סיכומים בכתב בהיקף שלא יעלה על 7 עמודים בשאלה זו. עוד החלטתי באותו מעמד לאפשר גם למבקשים להגיש סיכומים באותו היקף בשאלה זו. החלטה זו ניתנה אף שלכאורה אין למבקשים (הנתבעים 1 ו-2) זכות לטעון בשאלה האם הוכיחו התובעים את התביעה עד כמה שהנטל עליהם, אולם מאחר וממילא לא הכרעתי על אתר באותו מעמד בשאלה האם לתת פסק דין בהעדר התייצבות מצאתי לנכון בכל זאת לנהוג כך. המשיבים הגישו סיכומים כפי שנקבע. בניגוד גמור לאריכות המופלגת המאפיינת כמעט כל כתב בית דין שהגישו בהליך מראשיתו, הגישו המבקשים סיכומים בני פחות משלושה עמודים (כאשר ההיקף המירבי שנקבע בהחלטה עמד על שבעה עמודים), שבהם לא התמודדו כלל עם הראיות שהביאו התובעים אלא הסתפקו בטענה כללית כי ההעדרויות מהדיונים לא היו בלתי מוצדקות וכי התובעים לא הוכיחו את תביעתם. עוד נאמר שם כי אם בית המשפט יקבע שהתובעים הוכיחו את תביעתם ויורה על הגשת "סיכומים סופיים", יפנו המבקשים את בית המשפט לחומר הרב המצוי בפניו. לשון אחרת: אף שבהחלטה מיום 8/7/10 נקבע כי על הסיכומים לעסוק (רק) בשאלה האם הוכיחו התובעים את תביעתם נגד המבקשים, ואף שזה בדיוק היה הנושא של סיכומי התובעים, בחרו המבקשים פשוט לא לדון בה בסיכומיהם. בכך פעלו המבקשים, ולא בפעם הראשונה, בדרך של עשיית דין לעצמם תוך התעלמות מהחלטות שיפוטיות, וניסו לכפות על בית המשפט סבב נוסף של סיכומים (כאשר מלכתחילה נהג עימם בית המשפט לפנים משורת הדין כאשר נתן להם אפשרות לטעון במסגרת הליך של בקשה למתן פסק דין מחמת אי התייצבות מצידם). בסופו של דבר ניתן פסק דין כנגד המבקשים מחמת אי התייצבות, ומכאן הבקשה. בין לבין הגישו המבקשים (או המבקש 1) בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין הדיון מיום 8/7/10, והיא נדחתה. כאמור לעיל, עוד לפני מתן פסק הדין החליטה גם כב' נשיאת בית המשפט העליון לדחות את ערעור הפסלות. בהחלטתה (שניתנה לאחר הדיונים אליהם לא התייצבו המבקשים אולם טרם שניתן פסק הדין מושא בקשה זו) נדרשה כב' הנשיאה ביניש גם לטענות המבקשים בנוגע להחלטות שניתנו לגבי דחיית הדיונים שנזכרו בהחלטה זו לעיל, וציינה כי אינה רואה בהחלטות שניתנו עילת פסלות וזאת לאחר שנתנה דעתה גם למצבו הרפואי של המבקש 1. בפתח הדיון בטענות המבקשים יש להעיר כי ספק אם פסק הדין הוא אכן בגדר פסק דין שניתן על פי צד אחד, וממילא ספק אם ניתן לבקש את ביטולו. זאת משום שאף שניתן מחמת העדר התייצבות, ניתנה למבקשים זכות הטיעון לפחות בשאלה האם הוכיחו המשיבים (התובעים) את תביעתם עד כמה שהנטל עליהם, שאלה שתשובה חיובית עליה היא תנאי מצטבר הכרחי למתן פסק דין בהעדר התייצבות (בנוסף לאי ההתייצבות עצמה). המשיבים לא עוררו שאלה זו הטיעוניהם בבקשה הנוכחית ועל כן לא אכריע בה ואשאירה בצריך עיון, אולם סבורני שלאחר שהמבקשים קיבלו (לדעתי לפנים משורת הדין) את הזכות לטעון בשאלת הוכחת התביעה, הרי שלפחות בשאלה זו אין מדובר בפסק דין שניתן על פי צד אחד ואין המבקשים יכולים לפתוח שאלה זו לדיון מחודש בפני בית משפט זה (ובמיוחד לאחר שבחרו ביודעין שלא לטעון כלל לגופה של השאלה, כפי שניתן להם לעשות). עסקינן בביטול הנתון לשיקול דעת בית המשפט, מאחר ואין טענה כי המבקשים לא זומנו כדין לאותם דיונים אליהם לא התייצבו. הכלל במקרה כזה הוא כי בקשה לביטולו של פסק דין שניתן כנגד נתבע בהעדר התייצבות תיבחן על פי שני מבחנים מצטברים: מבחן ההצדקה למחדל אי ההתייצבות, ומבחן סיכויי ההגנה. בדרך כלל העיקר הוא המבחן השני, אולם מקום בו אי ההתייצבות נבעה מזלזול, ובמיוחד מזלזול חמור, בהליך השיפוטי, לא יבוטל פסק הדין גם אם יש להגנה סיכוי. כך גם מקום בו לא ניתן לכפר על מחדל אי ההתייצבות בפסיקת הוצאות (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 10, 2009), עמ' 373, סעיף ד', שתי פסקאות ראשונות). ראשית יש לקבוע כי מחדל אי ההתייצבות לדיונים מיום 1/7/10 ו-8/7/10 לא היה מוצדק. המבקש לא הגיש כל חומר רפואי חדש שלא היה בפני בית המשפט בזמן אמת, ואשר יש בו כדי להצדיק ולו בדיעבד את המחדל. הנסיון להתווכח במסגרת הבקשה הנוכחית עם ההחלטות שלא לדחות את הדיונים אינו במקומו הן מבחינה דיונית והן, וזה העיקר, לגופו. בהחלטות שניתנו בבקשות לדחיית הדיון, ובמיוחד בהחלטות מיום 23/6/10 ו-6/7/10, נכתב במפורש מה חסר או טעון הבהרה והשלמה במסמכים שהובאו בפני בית המשפט בתמיכה לבקשת הדחייה. עד ליום 8/7/10 ואף עד עצם היום הזה לא מצאתי הסבר לכך שגם לאחר החלטות אלה לא דאג המבקש 1 לתקן ולהשלים את הנדרש, ובכלל זה לקבל ולהציג לבית המשפט תעודת רופא המעידה כי אין הוא יכול להתייצב לדיון זה או אחר, וכן הוכחה לכך שהתייצבותו לאותו מכון רפואי בו כנטען שהה ביום 1/7/10 היתה חייבת להתבצע במועד זה דווקא אף שרק ביום 24/6/10 התקיים דיון והמבקש לא הודדיע כי הוא חייב להתייצב במכון רפואי ביום 1/7/10. אשר לשאלה האם ניתן לכפר על המחדל בהוצאות: בענייננו עולה מהחומר שבפניי כי המבקש 1 נתון בהליכי פשיטת רגל, וככל הנראה אף נוכרז פושט רגל. בנסיבות אלה, נראה שחיובו בהוצאות בגין מחדל אי ההתייצבות חסר תועלת, משום שלפחות לכאורה ברור שלא יוכל לשלמן בהעדר יכולת פרעון. אכן לא הוכח שהמבקשת 2 חדלת פרעון מבחינה מעשית אף היא, אולם חזקה שאם יש לה יכולת פרעון הרי שיש למניותיה ערך ולכן צפוי שתמומשנה מניותיה שבידי המבקש 1, ככל שיש כאלה, במסגרת הליכי פשיטת הרגל בעניינו. נמצא, אם כן, כי הלכה למעשה לא ניתן להסתפק בחיוב המבקשים בהוצאות כתנאי לביטול ובכך לתת מענה למחדל אי ההתייצבות. שיקול זה בפני עצמו מצדיק, לטעמי, דחיית הבקשה גם לו אניח לטובת המבקשים כי יש סיכוי להגנתם. בנוסף, סבורני כי התנהלות המבקשים שבאה לידי ביטוי באי התייצבותם לדיונים שנזכרו לעיל עולה כדי התעלמות מדעת מההליך וזלזול בחובותיהם בעלי דין, תוך ניסיון לכפות על בית המשפט מצב בו התייצבות לדיונים היא בגדר אופציה בלבד מבחינתם. גם לאחר אי ההתייצבות לא חדלו המבקשים ממנהגם זה, והדבר בא לביטוי חד גם בהתנהלותם בהגשת הסיכומים בשאלה האם הוכיחו המשיבים את תביעתם, כמבואר לעיל. ביטוי נוסף לניסיונם החוזר ונשנה של המבקשים לכפות על בית המשפט את רצונם ניתן למצוא בבקשה מיום 8/7/10, בה הודיעו כי פנו לגורמים רפואיים ואף בדעתם לפנות ליו"ר ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית(!) על מנת שיצטרף לבקשת הדחייה ועל מנת שיחווה דעתו(!) על "התייחסות בית המשפט". הדברים, בכל הכבוד, מגוחכים, אולם אי אפשר שלא לראות כאן בבירור ניסיון להלך אימים על בית המשפט ולכפות עליו החלטה שתהיה לרצון מלפני המבקשים. לא היה זה ניסיון ראשון מסוג זה מצד המבקשים, והדברים עולים גם מההחלטה בעניין הפסלות שניתנה על ידי מותב זה. התחושה הקשה והעקבית היא שלפחות מאז הוחל בשמיעת ההליך בפני מותב זה, כלומר סמוך לפני תחילת שמיעת הראיות, עושים המבקשים כל שלאל ידם לכפות על בית המשפט את רצונם ולהלך עליו אימים כל אימת שאינו עושה כן, בכל עניין ובכל נושא. לא ניתן לקבל דרך התנהלות כזו. מי שמתנהל כך אינו יכול לזכות לביטולו של פסק דין שניתן מחמת התנהלות זו עצמה, מה גם שלא מצאתי בבקשה (שכאמור אינה נתמכת בכל תיעוד רפואי) כל אינדיקציה לכך שלו היה פסק הדין מבוטל היה העתיד צפוי להיראות טוב יותר והמבקשים, באמצעות המבקש 1, צפויים להתייצב לדיונים כסדרם אלא אם כוח עליון ממש ימנע מהם זאת. מהאמור לעיל עולה כי ענייננו הוא מאותם מקרים לא רבים, בהם לא יבוטל פסק דין שניתן מחמת העדר התייצבות גם בהנחה שיש סיכויים להגנה. די בכך כדי לדחות את הבקשה. מעל לצורך אתייחס בקצרה לטיעוני המבקשים, ככל שעלה בידי לרדת לסוף דעתם חרף המלל והחזרתיות המרובים מאד המאפיינים גם בקשה זו. הטענה הראשונה שהעלו המבקשים היא כי טעה בית המשפט כאשר קבע בפסק הדין כי הדיונים אליהם לא התייצבו המבקשים נועדו לסיום חקירת המשיב 2 ולתחילת עדותו של המבקש 1. היה ידוע היטב כי המשיב 2 הוא עד התביעה האחרון וכי כל שנותר לגמר עדותו הוא חקירה שהוריתי בהחלטה קודמת שתימשך יום דיונים אחד בלבד. לאחר מכן על הנתבעים לפתוח בהבאת ראיות, והכלל הנוהג הוא שראיות אלה נשמעות לפי סדרם של הנתבעים בכתבי הטענות. בנוסף, רשאי בית המשפט להורות כי בעל דין יעיד תחילה, והיה ברור לחלוטין, לכן, כי ברגיל אמור המבקש 1 (הנתבע 1) להיות עד ההגנה הראשון, אלא אם היתה מושגת הסכמה אחרת או ניתנת החלטה אחרת על ידי בית המשפט שלא על פי הכללים הרגילים. לטענה זו כבר התייחסתי בפיסקה השלישית של החלטה זו ולא אשוב על הדברים, ורק אוסיף כי ממילא אין לנקודה זו כל חשיבות או רלבנטיות להכרעה בבקשה זו. גם אם נפלה טעות בפסק הדין בנקודה (משנית לחלוטין) זו, אין בינה לבין התוצאה וכן בינה לבין השיקולים הצריכים להכרעה בבקשה זו, ולא כלום. טענה שניה המועלית בבקשה היא כי שגה בית המשפט עת קבע בפסק הדין כי התרשמותו הברורה היא שלמבקשים יש סיוע משפטי, אף שאינם מיוצגים. בעניין זה אין לי אלא לשוב ולומר שבין שדברים אלה נכונים ובין שלא, אין בינם לבין שאלת ביטול פסק הדין ולא כלום (מה גם שכמובהר היטב בתגובה לבקשה, היו מקרים בהם המבקש עצמו טען כי נועץ בעורכי דין בעת שלא היה מיוצג). הטענה השלישית בבקשה היא כי שגה בית המשפט בקביעותיו לגבי מצבו הרפואי של המבקש 1. על כך אין לי אלא לומר שזו אינה דעתי כפי שכבר נכתב בהחלטה זו, וכי הפירוט שניתן בהחלטות שהוזכרו לעיל בין התאריכים 23/6/10 ל-8/7/10 נועד לתת למבקש אפשרות להגיש מסמכים כאלה אשר יהיה בהם כדי לשכנעני כי אין מנוס מדחיית הדיון, אולם הוא בחר לא לעשות כן. בשולי הדברים אעיר כי הנטען בסעיף 9 לבקשה בדבר "כלים נוספים" שהיו בידי בית המשפט אינו יכול לעמוד למבקשים: הכלים היחידים הם חיוב בהוצאות, שגם המבקש 1 עצמו מודה למעשה שאין לו כל ערך משום שהוא פושט רגל. הטענה הרביעית היא כי בית המשפט שגה כאשר לא איפשר למבקשים להגיש "סיכומים סופיים". זו (כמו קודמותיה) טענה ערעורית מובהקת שאין מקומה בהליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד, מה גם שכפי שכבר נכתב לעיל הטענה שגויה לחלוטין לגופה. בשולי הבקשה מועלית טענה כי לאחר מתן פסק הדין התרחש "אירוע משמעותי" בדמות פסק דין לחובתו של עו"ד בכר שהיה עד התביעה הראשון בתביעה שבפניי. דין הטענה להידחות. ראשית, בכל המלל הרב בעניין זה בבקשה, כמו גם בתשובה לתגובה, לא עלה בידי למצוא ולו ממצא אחד של בית המשפט שדן באותה תביעה, העומד בסתירה לחלק כלשהו מעדותו של עו"ד בכר בפניי. שנית, אחת מהשתיים: או שדין הבקשה להתקבל ללא קשר לאותו פסק דין, ואם כך הוא הרי שלאחר ביטול פסק הדין שניתן בתיק זה יוכלו המבקשים לטעון ולבקש ככל שימצאו לנכון בעניינו של עו"ד בכר; או שדין הבקשה להידחות, שאז אין עוד נפקות לכל התפתחות בעניינו של עו"ד בכר, ככל שהיתה כזו. לכך יש להוסיף כי עדותו של עו"ד בכר לא היתה חלק קריטי במארג ראיות התביעה. גם בתשובה לתגובה (המכילה, ללא התצהיר הלקוני שהוגש עמה, 49 עמודים) הרחיבו המבקשים בטענותיהם בענייים שהמכנה המשותף לכולם הוא העדר כל רלבנטיות לבקשה. חלק הארי (מעמ' 16 ועד עמ' 49) מוקדש לטענות כנגד אמינותם של עדי התביעה. טענות אלה היו צריכות להיות מועלות בסיכומים שהיתרתי למבקשים להגיש, והם בחרו שלא לשעות כן. לא ניתן לעשות זאת עכשיו (וגם כאן לראשונה רק במסגרת תשובה לתגובה ולא בבקשה עצמה, כך שאין המשיבים יכולים להשיב לטענות אלה כלל). מכל מקום יש לומר כי אין לערבב בין ערעור על נכונות ממצאים שבפסק הדין ועל נכונות נימוקיו, ערעור שמקומו בהליך של ערעור ובפני בית משפט שלערעור, ובין בקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד שעניינה רק בשאלת ההצדקה לאי ההתייצבות, ובדרך כלל (אף כי לא במקרה זה, כמבואר לעיל) גם בשאלת סיכויי ההגנה. סיכויי ההגנה אינם נבחנים על פי השאלה אם הוכיחו התובעים את תביעתם ככל שהנטל עליהם, אלא על פי כתבי הטענות והתצהירים (ככל שאלה כבר הוגשו) מטעם מבקשי הביטול. לכן אין מקום להתייחס לכל הטענות הללו בגדר החלטה זו. סוף דבר: הבקשה לביטול פסק הדין נדחית. באופן חריג מצאתי לנכון שלא לעשות צו להוצאות בבקש זו, על בסיס ההנחה שבמצב הדברים כפי שעולה מהחומר שבפניי אין סיכוי ריאלי שניתן יהיה לגבות את ההוצאות, והטלתן רק תוסיף עלויות וטרחה למשיבים ולמערכות האכיפה.דיון הוכחותדיון