אפילו איחור בן יום אחד בהגשת ערעור, טעון תרוץ והצדקה, יש ולעתים אף איחור של יום אחד לא יהווה "טעם מיוחד". כזאת היא עת אין בידי בעל הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר" (עא"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, מיום 9.11.06). משך האיחור הקצר, כשלעצמו, לא די בו לפיכך על מנת ליתן הארכת מועד. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור של יום אחד בהגשת ערעור: בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת שרה שדיאור; בל' 11901/08), אשר ניתן ביום 3.1.10 והתקבל במשרדי המבקש ביום 4.1.10, כך שהמועד האחרון להגשת ערעור היה יום 3.2.10. הבקשה הוגשה ביום 4.2.10. רקע עניינה של בקשה זו בערעור שהגיש המבקש בבית הדין האזורי, על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה; להלן - "הוועדה") שניתנה בעניינה של המשיבה. לערעור קדמו שני ערעורים קודמים שהגישה המשיבה, אשר החזירו את עניינה לוועדה לשיקול נוסף (עם הנחיות). בית הדין האזורי קבע כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה ודחה את הערעור. טענות הצדדים המבקש טוען בבקשה כי העביר את תיקה של המשיבה להתייעצות רפואית אך טרם התקבלה תשובה. לכן מבוקשת הארכת מועד בת יום אחד לצורך הגשת הודעת בקשת ערעור לקונית, והארכת מועד נוספת - עד ליום 11.2.10 - לצורך הגשת נימוקי הערעור. ביום 18.2.10 הוגשה בקשה נוספת להארכת מועד, בה צוין כי חוות הדעת הרפואית הגיעה ללשכה המשפטית רק ביום 17.2.10 ולכן לא ניתן היה לכתוב את נימוקי הערעור קודם לכן. לטענת המבקש, איחור כה קצר לא יכול היה לגבש ציפייה אצל המשיבה לסופיות הדיון. לבקשה מצורפים נימוקי בקשת רשות הערעור. לטענת המבקש, נפל פגם בקביעת הוועדה כי המשיבה עומדת בתנאי סעיף 72(ג)(2) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל - 1969, המתייחס ל"טנטון קבוע, המתחיל לא יותר מחצי שנה לאחר החבלה...". לטענת המבקש, המשיבה - שנהגה ברכב עם חלונות פתוחים בסמוך לפיצוץ אוטובוס בחודש 6/02 - לא התלוננה על טנטון בחצי השנה שלאחר האירוע. יצוין כי בית הדין האזורי התייחס לטענה זו, ודחה אותה בהתבסס על בדיקת שמיעה שעברה המשיבה ביום 10.11.02 ועל חוות דעת רפואיות בהן צוין כי תלונותיה על ירידה בשמיעה החלו כחודש לאחר האירוע, ותלונותיה על טנטון - כחודשיים וחצי לאחריו. המשיבה מתנגדת לבקשה, ומדגישה כי הנה נאלצת להתמודד עם המבקש מזה 8 שנים בהליכים משפטיים מתישים. עוד הדגישה כי אחת מחוות הדעת הרפואיות עליהן התבססה הוועדה ניתנה על ידי מומחה אובייקטיבי שמונה על ידי בית המשפט המחוזי (בתביעה שהגישה לצורך הכרה בה כנפגעת פעולות איבה). לדבריה, אותן טענות המועלות כיום על ידי המבקש מועלות על ידו מזה חמש שנים בפני 7 ועדות רפואיות ובארבעה הליכים משפטיים קודמים. המבקש, בתגובתו לתשובת המשיבה, טוען כי הוא עצמו נותן הסכמה להארכות מועד כדבר שבשגרה, גם כאשר מדובר בתקופות ארוכות יותר. ממילא, התארכות הדיונים בעניינה של המשיבה נובעת ברובה מהליכים שהיא עצמה יזמה. לגופה של בקשה, סיכויי הערעור גבוהים שכן תלונות על טנטון אמורות להופיע באופן מיידי ואין בהן מנגנון החמרה. הכרעה המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי עומד על 30 יום. סמכות בית הדין להארכת מועד נקבעה בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, ומתאפשרת "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בפסיקה נקבע כי אין נוסחה נוקשה להגדרת "טעם מיוחד" וכל מקרה נבדק לפי נסיבותיו, כאשר דרך כלל יוכר "טעם מיוחד" כאשר התרחש אירוע שאינו בשליטת בעל הדין ו/או לא ניתן להיערך אליו מראש (ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט ואח', פ"ד נה(2) 904). כפי שעולה מהפירוט לעיל, המבקש לא הצביע למעשה על "טעם מיוחד" המצדיק מתן הארכת מועד לפי הפסיקה. הטעם היחיד שהועלה הנו העברת התיק להתייעצות פנימית במבקש, מבלי שהובא הסבר מדוע התייעצות זו לא יכולה היתה להסתיים במסגרת לוח הזמנים שנקבע בחוק להגשת בקשת רשות ערעור, ולכל הפחות - מדוע לא הוגשה הבקשה להארכת מועד במסגרת המועד החוקי. המבקש אף איחר בהגשת נימוקי הערעור לעומת לוח הזמנים המקורי אותו ציין בבקשה. באשר למשך האיחור - כבר נקבע כי "אף איחור בן יום אחד, טעון תרוץ והצדקה... יש ולעתים אף איחור של יום אחד לא יהווה "טעם מיוחד". כזאת היא עת אין בידי בעל הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר" (עא"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, מיום 9.11.06). משך האיחור הקצר, כשלעצמו, לא די בו לפיכך על מנת ליתן הארכת מועד. גם העובדה כי המשיב מסכים דרך כלל להארכות מועד בנוגע למבוטחים שאיחרו בהגשת ערעורם כאשר האיחור הנו קצר - אינה יכולה להוות "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד בעניינה של המשיבה. ממילא, לא ניתן להשוות בין ציפיית המבקש לסופיות ההליכים - כגוף ציבורי שמטרתו סוציאלית - לבין ציפייתה של המשיבה כנפגעת פעולות איבה אשר עניינה מתברר בערכאות השונות מאז שנת 2002. המבקש מסתמך על ההחלטה שניתנה בבש"א 842/06 המוסד לביטוח לאומי - יהודה זפרני, מיום 29.1.07, אך באותה החלטה ניתנה הארכת מועד בהתחשב בכך שדובר בפסיקה תקדימית, אשר יש לה השלכות על ציבור רחב. מאידך במקרה זה המחלוקת היא נקודתית-עובדתית ונוגעת לשאלה היחידה האם המשיבה התלוננה על טנטון בחצי השנה שלאחר אירוע האיבה אם לאו. הוועדה נתנה לכך תשובה חיובית, ובית הדין האזורי קבע שלא נפל בהחלטתה פגם משפטי כלשהו. אין מדובר לפיכך במחלוקת עקרונית שיש חשיבות אשר תוכרע על ידי ערכאת הערעור. מטעם זה, גם סיכויי הערעור וחשיבות העניין אינם יכולים לעמוד בפני עצמם כ"טעם מיוחד", בהעדר כל הנמקה ממשית לאיחור. 13. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה את הוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ. איחור בהגשת ערעורערעור