ביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות בשל שיקול דעת בית המשפט: ההלכה לגבי ביטול פסק דין בשל שיקול דעת בית המשפט הינה כדלקמן: "ניתן פסק דין כהלכה, יציג לעצמו ביהמ"ש אשר אליו פנה הנתבע בבקשת ביטול שתי שאלות: ראשית, מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא רשם הופעה, או שלא הגיש הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט. שנית, ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה, מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע-המבקש, אם יבוטל פסק הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט" (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי פ"ד ח 397; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 343). על ההלכה הנ"ל חזרה השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון (לא פורסם - 27.2.01), תוך שהיא מדגישה את הפן החוקתי של זכות הגישה לערכאות: "המסגרת הנורמטיבית המסדירה את השיקולים לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד בנויה על שני אדנים: האחד - סיבת אי התייצבותו של בעל הדין... השני - סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין... לכל אחד מן ההיבטים האמורים משקל יחסי, וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר ובעלת משקל, כך קטן המשקל שיש לייחס להיבט האחר... ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט... עם זאת, בצד עקרון זה, על מבקש הביטול הנטל להראות כי יש לו אינטרס לבטל את הפסק, וכי קיים סיכוי טוב כי התוצאה תשתנה אם ינוהל דיון לגופה של התביעה. עליו לשכנע עוד כי לא השתמש לרעה בהליך השיפוטי ולא התעלם במכוון מקיומו. יוצא איפוא: בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל שכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות". ברע"א 3454/04 ורקר נ' הראל, תק-על 2005(2) 3004, פסקה 4, הדגישה כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, כי "כנגד הזכות החוקתית לפנות לערכאות עומדת חובתו של בעל דין לקבל על עצמו את עולם של סדרי הדין ושל צווי בית המשפט כדי להבטיח את זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין, וכדי לאפשר את מהלכם התקין של הליכי בית המשפט להגנת אינטרס הציבור כולו". דברים דומים, אף כי תוך מתן דגש מעט שונה, אמרה גם השופטת ד' דורנר ברע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על בע"מ (לא פורסם - 10.7.01): "אי-התייצבות לדיון אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה, אלא בנסיבות חריגות ביותר. בפרט נקבע, כי דינה של תובענה להידחות מחמת אי-התייצבות התובע בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי ברור על פני הדברים כי אין בכוחו של התובע להצביע על עילה בת-תביעה העשויה להקים זכות לסעד, ועל-כן דחיית התובענה ממילא לא תגרום לעיוות דין; שנית, כי אי-ההתייצבות איננה תולדה של תקלה בלתי מכוונת מצד התובע, כי אם הבעה של זלזול חמור ומופגן כלפי בית-המשפט". כב' השופטת דורנר הדגישה כי דחיית תובענה מטעמים שבסדרי דין פוגעת בזכות הגישה לערכות, שהיא זכות יסוד חוקתית, ולכן יש לבחון החלטה זו לאור עיקרון המידתיות: האם קיימים אמצעים חלופיים פוגעניים פחות אשר עשויים לרפא את הנזק שגרם הפגם הדיוני (כגון תשלום הוצאות). סיכומו של דבר: בבואו לשקול ביטול פסק דין שניתן בהעדר התובע, על בית המשפט לבחון שתי שאלות: מהי הסיבה בגינה לא התייצב התובע לדיון. מהם סיכויי התביעה. אין חולק כי התשובה לשאלה השניה היא החשובה יותר, וכי אם המבקש יצביע על סיכויי הצלחה בתביעה, הרי שבית המשפט ייטה לבטל את פסק הדין ולהסתפק בהטלת הוצאות על המבקש. אולם, "כאשר התנהגות המבקש אינה רשלנית בלבד, אלא עולה כדי התעלמות מדעת מההליך המשפטי והיא מגלה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל-דין, לא תמיד יוכל הוא לכפר על מחדליו בתשלום הוצאות (אפילו הראה סיכויי הצלחה)" (גורן, שם וראה: ע"א 491/63 ואנו נ' פרל, פ"ד יח(1) 497; אי התייצבות לדיוןביטול פסק דין