קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לדחייה על הסף של תביעה להפרשי פנסיה: .1 המשיב עבד במסגרייה שהיתה עד יום 01/01/95, בבעלות הנתבע מס'1, והועברה לבעלות הנתבעת מס' 2החל מאותו המועד. עבודתו של המשיב במסגרייה הסתיימה ביום .30/12/95 ביום 31/12/97, הגיש המשיב נגד הנתבעים תביעה לתשלום הפרשי תגמולי פנסיה בגין תקופת עבודתו במסגרייה מיום 01/9/79, ועד יום 01/12/94, כלומר בגין התקופה בה היתה המסגרייה בבעלות הנתבע מס'.1 נשוא הדיון בפנינו, הינה בקשה לדחיה על הסף שהגישו הנתבעים ואשר מושתתת על שתי טענות מקדמיות, אשר מופיעות בכתב ההגנה והן טענה בדבר התיישנות וטענה נוספת בדבר וויתור מצד התובע אשר נעשה בכתב עם תום יחסי העבודה בינו לבין הנתבע מס' .1בהתאם להחלטת ביה"ד, הצדדים הגישו סיכומים בכתב בנוגע לשאלת הדחיה על הסף, מכח שתי הטענות האמורות. .2 להלן עיקר טענות ב"כ המבקשים בתמצית: א) התובע חתם על שני כתבי וויתור. כתב וויתור אחד נחתם ביום 01/01/95כאשר המסגרייה עברה מבעלות הנתבע מס' 1לבעלות הנתבעת מס'2, (להלן:ב"כתב הוויתור הראשון"), וכתב וויתור נוסף הינו אישור בחתימת ידו של התובע על גבי מסמך שנערך ע"י הנתבעת מיום 30/12/95, יום סיום עבודתו במסגרייה,(להלן:ו"כתב הוויתור השני"). ב) בעת שחתם התובע על כל אחד מכתבי הוויתור, ידע התובע דבר כל זכויותיו ולמרות זאת חתם עליהם. ג) התובע לא הזכיר בכתב התביעה קיומם של כתבי הוויתור. עובדה זו מעידה על כך, שאין לו כל טענה בעניינם. ד) כתבי הוויתור נחתמו בדיעבד ולא מראש ונוסחם חד משמעי. ה) לאור העובדות שצויינו לעיל, ולאור ההלכה שנקבעה בפסה"ד בענין מורשי החתימה של הבנק הבנלאומי, דב"ע נב/217-3 פד"ע כז' עמ' 34, יש לקבוע שהתובע וויתר על הזכויות נשוא התביעה, ולדחות את התביעה על הסף מטעם זה. ו) התביעה הוגשה לביה"ד ביום 31/12/97, ומתייחסת להפרשות למבטחים לתקופה שבין 79/09/01ועד .01/12/94 מדובר בעילה אשר עניינה התחייבות של המעביד להפריש כל חודש בגין העובד ובכל חודש שבו המעביד לא מפריש קמה עילת תביעה בגין אותו החודש, והעילה מתיישנת בתום 7שנים מיום אי ההפרשה. (מפנה לפסה"ד בענין מורשי החתימה של הבנק הבנלאומי שאוזכר לעיל ולפס"ד בדב"ע לט/46-3, פלדון נ. אריגי דן בע"מ, פד"ע יא 107). ז) אין לומר שבנסיבות המקרה דנן, מרוץ ההתיישנות מתחיל בתקופה מאוחרת יותר מאשר זו שצויינה בס' ו לעיל, שכן, אין חלות מי מבין הנסיבות שנקבעו בחוק ההתיישנות לענין דחיית תחילת תקופת ההתיישנות. אין מדובר במקרה של תרמית, וגם לא במקרה של התיישנות שלא מדעת שכן, התובע קיבל תלושי שכר, ידע על הניכוי עבור הפרשות סוציאליות ויכול היה לבדוק נושא זה לאורך כל תקופת העבודה. התובע גם לא פירט בתביעתו מהו המועד בו נודע לו על הווצרות העילה ונטל זה מוטל עליו, לפי לשון החוק. .3 להלן עיקר טענות ב"כ המשיב בתמצית: א) הכספים נשוא התביעה הינם הפרשי הפרשות למבטחים, מכח הסכם קיבוצי וצו הרחבה. מדובר בזכות אישית מכח הסכם קיבוצי ולאור ס' 20לחוק הסכמים קיבוציים וההלכה הפסוקה, זכות כזו אינה ניתנת לוויתור. (מפנה לפסה"ד בענין דב"ע לג/12-3 צ'יבוטרו נ. אטלקה פד"ע ד' עמ' 173, ודב"ע לח/59-3, סילשי נ. דורון, פד"ע י' 32). ב) כתב הוויתור הראשון, מתייחס רק לפצויי פיטורין ולא למרכיבים נוספים ובכל מקרה, נכון ליום החתימה עליו התובע לא היה מודע לכך שהנתבעים לא הפרישו בגינו הפרשות למבטחים. בנוסף, כתב וויתור זה, נוסחו לקוני וסתמי ואינו עונה על הנדרש מכתב הוויתור. כמו כן, כאשר העובד חתם על כתב וויתור זה, לא קיבל חשבון מפורט בדבר הסכומים המגיעים לו. לפיכך, אין מתקיימים התנאים אשר תוארו בפסה"ד בענין מורשי חתימה, בנסיבות המקרה דנן. ג) "עילת התביעה" של התובע בכל הנוגע להפרשות למבטחים נולדה רק כאשר ידע את מכלול העובדות המזכות. בענייננו, התובע לא ידע שהמעביד אינו מפריש עבורו את חלקו למבטחים והוא סבר שהמעביד מפריש כראוי את ההפרשות גם מאחר ופירוט בדבר הפרשות כאלה הופיע בתלושי השכר שנמסרו לו וגם בחלק מטופסי .106 ד) מדובר במקרה של תרמית והונאה אשר מפסיקים את מרוץ ההתיישנות בכל מקרה, שכן הנתבעים יצרו כלפי התובע מצג לפיו הם מפרישים בגינו את המגיע מהם לקופת גמל ולא עשו כן. ה) יש ליישם בנסיבות המקרה דנן, את הוראות ס' 9לחוק ההתיישנות שעניינו "הודאה בקיום זכות". הנתבעים הודו בקיום זכותו של התובע, וזאת מכח הצהרת בא כוחם בישיבת יום 26/2/98בביה"ד, בה הודיע כי הנתבעים פנו לחב' הביטוח הפינקס על מנת לקבל פירוט ההפרשות בגין תגמולים שהפריש הנתבע מס' 1עבור התובע בתקופה בה הוא היה המעביד. .4 הנתבעים הגישו תגובה לסיכומי התובע ובה טענו בתמצית כדלקמן: א) אין לקבל את נסיונו של ב"כ התובע לתקן את התביעה ולמלא את שחסר בה בסיכומים בכתב לעינן הבקש שלפנינו. ב) התובע יוצר ערבוב בין תביעתו אשר מתייחסת להפרשות למבטחים, לבין קופ"ג אחרת. התובע יכול היה לפעול באחת משתי דרכים, או לתבוע את הנתבע בגין דיווח כוזב בדבר ניכוי לקופ"ג ואי העברת הכספים שנוכו, או לתבוע מהנתבע הפרשות למבטחים. משבחר התובע בדרך השנייה, אין לקבל את מכלול טענותיו. .5 מטעם התובע הוגשה תגובה לתגובת הנתבעים, ובה נטען בתמצית כדלקמן: א) אין לקבל את האבחנות שמנסים הנתבעים לעשות, התובע אינו מערבב בין קופ"ג לבין מבטחים, ובכל מקרה לאור ס' 1לחוק הגנת השכר והגדרת קופ"ג בו, גם מבטחים הינה קופ"ג. ב) התובע טוען שרק לאחר סיום יחסי העבודה התגלה לו שהנתבעים לא הפרישו בגינו למבטחים כמתחייב מצו ההרחבה ומההסכם הקיבוצי, ועל כן, כל הטענות בדבר תרמית והתיישנות שלא מדעת, יפות ורלוונטיות. .6 האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות: א) אכן מבחינת הזכות הנתבעת שהיא היא עילת התביעה, מדובר בזכותו של העובד שמעבידיו ישלמו בגינו למבטחים את הסכומים המגיעים מהם, ותעביר את הניכויים משכרו. ההלכה הפסוקה קבעה כי "תביעה מעין זו, שעילתה חוזית (הפרת חוזה), יכול היה התובע להגיש "מידי חודש בחודשו" כל אימת שהנתבעת הפרה את חובתה היינו, 12פעם בשנה. דע-עקא, שתביעות כנ"ל מתיישנות בזו אחר זו, מקץ 7שנים", (דב"ע לט/46-3, פלדון נ. אריגי גן בע"מ פד"ע יא' 107בע' 112). על הלכה זו, חזר ביה"ד הארצי בפסה"ד בדב"ע נב/217-3 בענין מורשי החתימה של הבנק הבנלאומי שאוזכר לעיל, כאשר דן בשאלה, מהו מועד צמיחת עילת ההתיישנות לגבי קרן פנסיה. בפסה"ד האחרון, הדגיש ביה"ד שבכל מקרה שבו היתה התחייבות מצד מעביד להפריש כל חודש בגין העובד, הרי שכל חודש שהמעביד לא הפריש בו בגין העובד, הוא מפר את התחייבותו כלפי העובד וקמה לעובד עילת תביעה. ביה"ד סקר שם את השיקולים בעד ונגד המדיניות דלעיל, והעדיף את אלה שבעד. בין היתר, ציין ביה"ד "אין זה בלתי סביר להטיל על העובד את הפיקוח על הפרשות המעביד לקרן הפנסיה שלו. העובד יכול לדעת אם מעבידו מפריש דמי תגמולים לקופת פנסיה או לביטוח מנהלים, כאשר הדבר מופיע בתלוש המשכורת. כמו כן יודע העובד אם הכסף שנוכה משכרו מועבר לאותה קופה כאשר הוא מקבל ממעבידו טופס 106ודיווח שנתי מהקרן מהבנק או מחברת הביטוח. כאשר עובד יודע שמעבידו אינו מפריש לקרן הפנסיה או לביטוח מנהלים, ואינו מתריע על כך בפני מעבידו, הוא אינו נוקט בצעד הסביר הדרוש על מנת להפסיק את הפרת החוזה ע"י המעביד", (ע' 27). ב) האם יש לקבל את הטענה לפיה הופסק מרוץ ההתיישנות בענייננו, לאור הוראות ס' 8לחוק ההתיישנות, שעניינו "התיישנות שלא מדעת"- בבג"צ 567/87, בענין גוניק נ. ביה"ד הארצי לעבודה ואח’, (פד"י מב (4) עמ'693) נדון ענין הבנת סבלי נמל חיפה את תלושי השכר שלהם והנחת היסוד היתה שלא סביר שעובדים לא יתעניינו לאורך שנים בשיעור הפרשותיו של מעביד לקרן פנסיה ועוד פחות סביר הדבר כאשר משך אותם שנים העובדים לא שילמו חלקם שלהם לטובת אותן הפרשות. באותו פס"ד הודגש כי אין לראות בכך משום וויתור או מניעות אך, כאשר מתחקים אחרי כוונת הצדדים בה התנהגותם משך שנים, מלמדת בדבר הבנתם את זכויותיהם. סבורים אנו, שיש לומר שההלכה שנפסקה לענין הסבלים בנמל, יפה גם לענינו של התובע. בנסיבות מקרה זה, כאשר מדובר בהחלפת מעבידים שנעשתה, ובעקבותיה התחשבנות וגמר חשבון שהיו כרוכים גם בתשלום פיצויי פיטורין וחתימת התובע על מסמכים, היה מקום לצפות מהתובע שיבדוק האם לא נותר המעביד העוזב חייב לו כספים או הפרשות כלשהן. ג) לאמור לעיל יש להוסיף גם את השיקול אשר נלקח בחשבון בגדר השיקולים שכנגד הפסקת מרוץ ההתיישנות בנסיבות מהסוג בו עסקינן, ע"י ביה"ד הארצי במסגרת פסה"ד בענין מורשי החתימה של הבנק הבנלאומי והוא שלא יהיה זה הוגן להטיל על המעביד את נטל ההוכחה בענין הפרשות בגין עובד פלוני שהיו צריכות להיעשות שנים ארוכות לפני כן, או את פירוט הסיבות שבגללן לא הפריש בגין העובד בעבר הרחוק, וכן, שהסכום שיוטל על המעביד במקרה שלא יעמוד בנטל יהיה גבוה מאוד ותהא בעיה קשה לברר את העובדות הרלוונטיות במקרה כזה ומעבידים יצטרכו לשמור על המסמכים הקשורים להנהלת חשבונות שנים לאחר המועד שנקבע בחוקי המס. שיקול זה, יש להחיל ביתר תוקף בענייננו, כאשר מדובר במקרה של מעביד יוצא שחיסל את זיקתו למקום העבודה תוך התחשבנות מודעת ורשמית מול עובדיו. ד) איננו סבורים שיש לקבל את הטענה בדבר הפסקת מרוץ ההתיישנות בטענת מרמה או הונאה. ראשית, מהבחינה העובדתית, אין מדובר במצג שווא שהוצג מכוח הרישומים בתלושי השכר של העובד, שכן, ההפרשות ששוקפו בתלושי השכר אכן הופרשו, אך לא למבטחים. לא זאת אף זאת, שמתלושי השכר שהפיק הנתבע מס' 1בגין התובע, ואשר צורפו ע"י התובע עצמו לכתב ההגנה, עולה שבתלושי השכר נרשמו ניכויים "לביטוח מנהלים", כך שוודאי שאין מקום לומר שהוצג מצג לפיו הנתבע הפריש למבטחים ואולי אף נוסח זה מחזק את המסקנה שפורטה בס' ג' לעיל, בדבר ההבנה המצופה מהעובד מהעיון בתלושי השכר לאורך שנות עבודתו. ה) סיכומו של דבר, ונוכח כל האמור לעיל, במצטבר, אנו מקבלים את טענת ההתיישנות של הנתבעים, במובן זה שאנו דוחים על הסף את אותו חלק של התביעה אשר נוגע לתקופה שלפני יום 30/12/90, דהיינו, לאותן הפרשות שהיה על הנתבע מס' 1להפריש בגין התובע (ככל שהיה עליו להפריש), למבטחים, בגין התקופה שקדמה למועד האמור. .7האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת וויתור: א) בסיכומי הצדדים, כפי שפורטו לעיל, נסקרו ההלכות הנוגעות לוויתור על זכויות. כפי שפורט, טוענים הנתבעים כי מדובר בזכויות שהעובד וויתר עליהן, שהיו ידועות לו, שנמסר לו חשבון ברור ומובן של הסכומים ושכתב הסילוק ברור וחד משמעי. הצדדים אזכרו בהקשר הנדון את פסה"ד בענין מורשי החתימה של הבנק הבנלאומי, ויש להוסיף בהקשר זה גם את פסה"ד בדב"ע נה/164-3 אלקטרה תעשיות בע"מ נ. גורין (ניתן ביום 05/2/96, טרם פורסם), ודב"ע נו/29-3, תנובה בע"מ נ. לוצקי (ניתן ביום 29/3/98טרם פורסם), ודב"ע נז/79-3, הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ. רוטנברג, (ניתן ביום 27/4/98טרם פורסם), בפסקי הדין האמורים, נקבעה הלכה לפיה, הכלל המושרש בביה"ד לעבודה הינו כי יש ליתן משקל מועט יחסית לכתבי וויתור של עובדים וכי רק במקרים החריגים בהם ברור באופן חד משמעי כי העובד היה מודע לחלוטין לזכויותיו ולפירוטן והחליט לוותר עליהם יינתן משקל לחתימה על כתב הוויתור. בנסיבות מקרה זה, ולאור נוסחם הלקוני והכללי של כתבי הוויתור עליהם חתם התובע, ומאחר ואנו סבורים כי לצורך הקביעה בדבר וויתור מן הראוי שביה"ד יתרשם מעדותו של התובע, ומאחר ועסקינן בשלב מקדמי שבו טרם נשמעו הראיות, אנו סבורים שאין מקום לקבל את טענת הוויתור כטענת סף, ואין מקום לדחות את התביעה על הסף מכוחה. אין בכך כדי להוות דחיה של טענת הוויתור אשר עולה מכתב ההגנה, ושאלת הוויתור תבחן מחדש לאחר שביה"ד יתרשם מעדויות הצדדים ומהנסיבות של סיום ההתקשרות בין התובע לנתבע מס'1, בינו לבין הנתבעת מס'2, ונסיבות החתימה על כתבי הוויתור. .8א) נוכח האמור לעיל, אנו מורים לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן, אשר יכלול את אותן עילות תביעה שלא התיישנו כפי שפורט לעיל. בהקשר זה, אנו מוצאים לנכון להפנות את הצדדים להלכות הקשורות לתביעות הנוגעות להפרת הסכם להפריש לקופת פנסיה, ולקביעות שנקבעו במסגרתן מבחינת דרך המלך בה יש ללכת בתביעה שכזו, (ור' למשל דב"ע תש"ן/96-3 נאסר נ. רחמים, פד"ע כב' 13, דב"ע נא'/3-2, צח נ. דחף בע"מ, פד"ע כב' 462, ודב"ע נו/125-3, מוניטין כח אדם בע"מ נ. בוטח, (ניתן ביום 25/7/96טרם פורסם). כתב התביעה המתוקן יוגש בתוך 30יום מיום קבלת עותק החלטה זו. הנתבעים יגישו כתב הגנה מתוקן בתוך 30יום מיום קבלת כתב התביעה המתוקן. התיק נקבע לדיון מוקדם ביום 19/1/99, בשעה 09:ו.20 ב) משחלק מהבקשה נתקבל וחלק נדחה, ולאחר ששקלנו בדבר, החלטנו שלא לתת בשלב זה צו להוצאות.פנסיהדחיה על הסף