בקשת נאשמים להפרדת דיון

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להפרדת אישומים / בקשת נאשמים להפרדת דיון: השופטת שצקי: .1הנאשמים הובאו לדין בכתב-אישום אחד, הכולל שתי אשמות רצח: רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977[7], והוא קודם וראשון מבחינת זמנו הנטען, ורצח לפי סעיף 300(א)(ג) לחוק האמור [7] המתואר כרצח תוך כדי ביצוע שוד, וזמנו מאוחר יותר - כחודש אחרי קודמו, ובו מואשמים כל שלושת הנאשמים, בעוד שברצח, שעפ"י סעיף 300(א)(2), מואשמים רק נאשמים 1ו-.2 לגבי נאשם 1נרשם בכתב-האישום שהינו במאסר, ואילו לגבי נאשמים 2ו- 3נרשם שהינם במעצר: נאשם 2מ- 22.3.83ואילו נאשם 3למן .13.1.83 הנאשמים מבקשים להפריד את הדיון: נאשם מס' 3ביקש שדינו יופרד מזה של נאשמים 1ו- 2מפני שאין לו שום קשר לאישום הראשון. נאשמים 1ו- 2מבקשים להפריד את הדיון בין האישום הראשון לאישום השני. מבחינת הסדר הנכון - ראוי לדון תחילה בבקשה להפריד את הדיון בין שני האישומים ורק לאחר מכן, ובמידת הצורך לכך, לדון בעתירה להפריד בין הנאשמים. .2הנימוקים להפרדת האישומים הינם שניים, כנטען: א. היעדר קשר בין שתי הפרשיות - לא בעיתוי ולא בנסיבות, בהתבססות על סעיף 86ו- 87לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982[8] ובנימוק שאלה מחייבים ששני האישומים יהוו פרשיה אחת. ב. טענה שהכנת הגנה כראוי לשתי הפרשיות בחפיפה לא תתכן מפני ריבוי החומר וסיבוכו, ומכאן גם עתירה לנהל את שתי הפרשיות בנפרד. .3נאשם 3טוען שאין כל סיבה שעליו לשבת במעצר בכל מהלך המשפט, ככל שהוא נוגע לאישום הראשון - ולדעתו שאלת נוחיות, יעילות, וסדרי דין (פרוצדורה) אינם צריכים לגרום לו עוול, כטענתו. .4על-פי סעיף 86לחוק האמור [8] מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים, אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סידרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת. על-פי סעיף 87לחוק, מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סידרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת. מקיום כל החלופות הנ"ל, בשני הסעיפים, למדים, שלא רק שאלת היות העבירות בגדר "פרשה אחת" מאפשרת צירוף אישומים או צירוף נאשמים לכתב אישום אחד, אלא שקיימות אפשרויות נוספות; מותר, אם כן, לצרף נאשם כשהוא צד רק לאחת מן העבירות שבכתב האישום, וזהו אמנם מצבו של נאשם 3; ואכן אין בפיו כל טענה המתייחסת לצירוף פסול או פגום. למעשה, גם בפי הנאשמים 1ו- 2אין כל טענה טרומית של פגם או פסול בכתב האישום מחמת צירוף אישומים שלא כדין. ההיבט - לפיו כאילו חובה ששני האישומים יהוו פרשה אחת לצורך העלאת שניהם על כתב אישום אחד, איננו ההיבט היחידי, לפי סעיף 86לחוק האמור: במידה ויש בשני האישומים עובדות דומות - מספיקה אלטרנטיבה זו להכשרת האיחוד. לטענת ב"כ התביעה, במקרה דנן מתמלאות הוראות סעיף 86לענין צירוף אישומים - ואמנם עיון מדוקדק בתוכנם ובניסוחם של שני אישומים אלו מעלה דמיון בין עובדות מסויימות המשמשות בסיס לאישומים אלו - ודי בכך; (ראה כדוגמא, עובדה דומה בשני האישומים, המתייחסת לשיגור של מעין "חיל חלוץ" לריגול השטח והכרת הסידורים, או עובדת שימוש בנשק מסוג עוזי שהביא - או הביאו, כנטען, בשני המקרים לתוצאה הקטלנית. דמיון נוסף קיים ומצוי בסוג ההכנות שקדמו לביצוע העבירות הנטענות, הקשר וההתכנסות, בשני המקרים עם אותו אדם;). נראה, אם כן, שלכאורה עונה כתב האישום על הוראות סעיף 86וסעיף 87לחוק סדר הדין הפלילי [8]. .5על ההיתר להורות על הפרדת הדיון, או המשפט, עונה סעיף 88לחוק האמור: "בית-המשפט רשאי בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתב האישום, או על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים". כל הוראת דין אינה מגבילה, בסעיף זה, את חופש שיקול הדעת הנתון כאן לבית- המשפט (לעומת סעיף 90, אשר, כדוגמא, בהיותו מאפשר את איחוד הדיון בכתבי-אישום נפרדים התלויים ועומדים באותו בית-משפט מחייב הוא, לצורך האיחוד שהצירוף יענה על הוראות סעיפים 86ו-87, ושלא יגרום לעיוות דין) - לעומת הוראות החוק שקדם לחוק סדר הדין הפלילי מתשכ"ה (אשר הוחלף זה לא כבר בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982[8]). אמנם נרשם בדברי ההסבר להצעת החוק [9], כי לענין "צירוף אישומים, צירוף נאשמים, הפרדת הדיון .....הולך החוק המו ע בעקבות החוק הקיים ללא שינויים חשובים" - (לענין הסעיף הנוגע בהפרדת הדיון - זהה לחלוטין הצעת החוק עם סעיף 88לחסד"פ דהיום ולחסד"פ מתשכ"ה) - ולם הסבר זה, לדעתי, איננו מדוייק לחלוטין: חוק סדר הדין הפלילי הביא בשעתו לאיחודם של כל סדרי הדין שהיו נוהגים עד אז בערכאות השונות - לסדר דין אחיד לכולן. בסדרי הדין הקודמים, היינו, פקודת הפרוצדורה הפלילית (שפיטה על-פי כתב האשמה), תקנות הפרוצדורה בבתי-משפט השלום 1940, פקודת הפרוצדורה הפלילית (שפיטות תכופות בבתי-המשפט המחוזיים) 1946והתקנות שהותקנו על-פי פקודות אלו - נכללו הוראות מדריכות להפרדת הדיון: חלקם כלל קריטריונים כגון, שהנאשם עלול להיות נפגע או לבוא במבוכה מחמת שהוא נאשם ביותר מהאשמה אחת באותו כתב האשמה, או כי מחמת כל סיבה אחרת רצוי להורות שיהא אדם נשפט על כל עבירה ועבירה לחוד - וחלקם כלל קריטריון של "טובת הצדק". עינינו הרואות - שמאומה מקריטריונים אלו לא הורק מן הכלים של סדרי הדין הקודמים לכלי של חוק סדר הדין הפלילי, ואם מיאן המחוקק ונמנע מלהריקם מן הכלי הישן אל הכלי החדש, פירוש הדבר, בין היתר, שביקש להשאיר לבית-המשפט חופש מלא ובלתי מוגבל של שיקול דעת, שהרי מטבע הענין כל הוראת דין מגבילה את שיקול הדעת והוראה מחייבת טיבה שגורמת לכך ששיקול הדעת בטל והדין בא תחתיו. נמצא, שהקריטריונים בסדרי הדין שקדמו לחוק סדר הדין הפלילי אינם קיימים עוד, כהוראה מחייבת, וכשיקולים להפרדת הדיון, ולכל היותר ניתן יהיה להיעזר באותם שיקולים שהפסיקה אימצה, אשר עשויים להיות יאים ויפים אף לכאן, ושיש בהם כדי להדריך עקב התייחסותם לעקרונות כלליים. השיקול העיקרי שהפסיקה התייחסה אליו, עניינו מניעת עיוות דין, ואציין כבר מעתה, שלענין הפרדת האישומים - לא נטענה כל טענה מפורשת כזאת, ואף לא נטען, דרך משל, כי הכנת ההגנה על-פי החומר הרב או המסובך עלולה להביא בעקבות נתונים אלו - לעיוות דין. .6בפרשת ע"פ 56/51 בעמ' 1513[1] נאמר (אמנם לענין הפרדת הדיון בין נאשמים שונים, אולם העקרון יפה אף לענין הפרדת האישומים): "......הקובלנה היחידה יכולה להיות.... על עצם עיוות הדין שנגרם, אם נגרם במהלך הדיון המשותף. כאן ודאי אין די בהשערות וניחושים של היתרונות שהנאשם עלול היה ליהנות מהם אילו הופרד הדיון, אלא חייבים להצביע על עיוות דין מסויים, ודאי וקונקרטי"... הצבעה, לענייננו, על עיוות דין קונקרטי אפשרי וטענה מפורשת לחשש לעיוות דין, לא נטענו. בפרשת ע"פ 21/49, 20בע' 24[2], ובציטוט מתוך אסמכתא בענין r. V. Grodnowskyלענין כלל שהעלה בית-המשפט האנגלי בענין זה, נאמר: "המבחן הנכון .....הוא: האם השימוש בשיקול הדעת גרם לעיוות דין? אם נוצרה דעה משוחדת, בין ע"י דיונים מאוחדים, ובין ע"י דיונים נפרדים"... אין בפנינו כל טענה לסכנת אפשרות של דעה משוחדת, שהיא בגדר אלמנט של עיוות דין מובהק. בפרשת ע"פ 265/64 [3], היה מעשה בכתב אישום אשר כלל 51עבירות (שסבבו סביב 24עיסקות) כנגד שני נאשמים, ועם תחילת הדיון נתבקש ביתהמשפט להפריד את פרטי האישום הנוגעים לכל עיסקה ועיסקה - אך הבקשה נדחתה, חר הנימוק שהדיון בכולם במשפט אחד יקשה על הסנגוריה, (המדובר היה בעבירות מירמה וזיופים) - טיעון הדומה לזה שנטען בפנינו. שופט הערכאה הראשונה נימק את החלטת הסירוב בכך "שפרקליטי הנאשמים לא ייתקלו בשום קושי מיוחד" ואמנם בדיעבד נמצא כי לסניגורים ניתנה הזדמנות מלאה לערוך את הגנת מרשיהם, הן מבחינת חקירת עדי הקטגוריה והן מבחינת הבאת עדיהם שלהם; הווי אומר - אף כאן לא נגרם עיוות דין. בפנינו - אין כל טענת חשש שמא לא תינתן להגנה הזדמנות מלאה לערוך את הגנת הנאשמים, וככל שהענין נוגע לבית-המשפט, אוכל רק לחזור על עמדתו של שופט קמא באותה פרשה, כמצוטט לעיל, ולהוסיף - שלא הוצבע בפנינו על שום נקודה מסויימת, וודאית וקונקרטית שתבהיר כיצד ובאיזה אופן בדיוק לא יתכן להכין כאן הגנה כראוי. ולענין שאלת כמות חומר מרובה ומסובך, אוכל רק להעיר, ששאלה כזו קיימת במשפטים מסוג אחר, כגון בעבירות מסים או בעבירות מירמה, הכוללים גם עבירות אחדות או רבות בכתב אישום אחד, שלשם הוכחתן יש צורך בראיות הכוללות וכרוכות במאזנים, מסמכים רבים, מסמכי חשבונות והנהלת חשבונות וכיו"ב, עדויות מומחים בעלות אופי מקצועי - ובכל זאת אין הפרקטיקה מראה על הפרדת הדיון במקרים כגון דא, או על עיוות דין שנגרם מפני הצורך להכין חומר מרובה ולהתכונן לו. באת-כוח התביעה המלומדת, שחזקה עליה שחומר הראיות נהיר לה מצהירה בפנינו, כי לכאורה נראה חומר מרובה - אך למעלה ממחציתו אינה רלוואנטית למשפט הזה או לתיק. בעית לימוד החומר הרב או המסובך, משותפת, למעשה, לשני הצדדים והוא הדין גם לענין ניהול המשפט; ומי שיצטרך לעבור על החומר וללמדו יצטרך, בכל מקרה, וגם אם יופרד הדיון ויתנהלו משפטים בנפרד ובזה אחר זה - לעבור על כולו, כדי להכין את ההגנה כראוי. מן ההיבט הזה קשה לראות הבדל בין ניהול המשפט כמות שהוא כעת בכתב אישום אחד, לבין ניהולו בנפרד על-פי כתבי אישום נפרדים ובהפרשי זמן בין המשפטים. ואם תתכן, דרך משל, אפשרות טכנית לנהל בעת ובעונה אחת ככל האפשר, משפטים נפרדים, הרי לענין שאלת הכנת חומר רב או מסובך אין כל הבדל, במקרה הזה, בין ניהול מאוחד או ניהול נפרד, ושאלת הפרדת הדיון מתרוקנת, איפוא, מכל תוכן. באת-כוח התביעה ציינה בפנינו, כי למעלה ממחצית העדים מעידים לגבי שתי הפרשיות ורובם - אנשי משטרה והוא הדין לגבי עדים מרכזיים, המשותפים לשני האישומים - עדי מדינה ואחרים, וכן שראיות הסיוע קשורות לשני האישומים, ושאין אפשרות טכנית להפריד בין העדים כשייכים לפרט אישום זה או למשנהו. עמדתה זו מקבלת ביטוי באסמכתא פסוקה: בפרשת ע"פ 161/55[4] - שם הועמדו לדין שני נאשמים בכתב אישום אחד, כאשר לכל אחד מהם מיוחסת עבירה נפרדת, היינו: שני מעשי עבירה נפרדים שבוצעו ע"י שני אנשים שונים. צירוף זה לא נחשב לעיוות דין, כאשר היו ראיות משותפות לשתי ההאשמות. - - - - - - - - - - - - - - - - - יישום העקרון של הצורך לתת את הדעת הן על טובת הצדק והן על טובת הנאשמים (וטובת הצדק, כאמור, אי פירושה רק טובת הנאשמים) - חייב להביא גם לבחינתם של היבטים נוספים בפרשה זו, ואלו שיקולים לגיטימיים לא פחות, ואולי אף יותר, מאלו שהובאו ע"י הסניגורים המלומדים; פירושם של שיקולים אלו הוא שיש, במפורש, להביא בחשבון שיקולי נוחיות, יעילות וסדרי דין, משדנים בשאלת הפרדת הדיונים, בין אם מדובר בהפרדת אישומים בין אם מדובר בהפרדת נאשמים. עמדה זו, לדעתי, מתיישבת עם חופש שיקול הדעת שהעניק המחוקק בסעיף 88לחוק, ועם היעדר חובת כפיפות לאותם קריטריונים שקדמו - כפי שבואר, לחוק סדר הדין הפלילי, בשאלת הפרדת הדיון, ואשר המחוקק נמנע מפורשות מלהחילם מחדש כאמור. סירבול, הכבדה, חוסר יעילות, בזבוז משאבי ציבור ואפילו עינוי דין, יתקיימו דווקא בניהול נפרד של שתי הפרשיות: אם מסירים מעל הפרק ניהול במקביל של שתיהן, תוך התגברות על הקשיים הטכניים שאפשרות כזו עורמת (וכבר צויין לעיל שמצב כזה יהווה את אותה הכבדה על ההגנה שטוענים לה בניהול מאוחד) - הדרך הנותרת היא לנהל תחילה את המשפט הראשון - וסביר שינוהל תחילה זה שזמנו, לענין ביצוע העבירות - קודם מבחינה כרונולוגית לעבירות שבוצעו במשפט האחר - ולאחריו את המשפט השני. אין כל יעילות בהשמעת אותם העדים - ומספרם של אלה אינו מועט כנטען, פעמיים, ובהפרשי זמן בין העדויות. אין צורך לומר, כמה משאבים צורכים שני משפטים נפרדים, משאבים בהם נושא הציבור, ואשר את בזבוזם ניתן למנוע ע"י השארת המצב הקיים בעינו. על רגישותו של המוסד הנקרא עדי מדינה אין צורך להרבות במלים: טובת הענין דורשת, לגביהם, שעדותם תרוכז ותסתיים באחת, ולא תפוזר ותישמע במפורד, לסירוגין ובהפסקות זמן. אם לענין עדי מדינה המוחזקים במעצר - הרי אף אותם אין אפשרות להחזיק במעצר במשך זמן ממושך יתר על המידה, שאם קיים כנגדם כתב-אישום המבסס את החזקתם במעצר - משך התקופה מוגבל, כידוע ע"י הוראות סעיף 53לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982[8], ולא מן הראוי הוא להאחז בכל מקרה בסעיף 54המאפשר לצוות על הארכת מעצרם למקרה הצורך, שמא יארע, והוא לא יוארך; הערכאה המוסמכת להורות על הארכת המעצר איננה חייבת בכל מקרה להיעתר לבקשת הארכה. ניהול משפט אחד - לגבי נאשמים 2+ 1תחילה, לפי הסדר הכרונולוגי של האישומים, ולאחריו ניהול משפט שני, לגביהם ולגבי נאשם מס' 3 פירושו עינוי דין לנאשמים עצמם - שאם להתעלם מעניינו של נאשם 1, לגביו נרשם בכתב האישום שהוא נתון במאסר, הרי הנאשמים האחרים נתונים במעצר, כרשום - האחד מינואר 1983וחברו ממרץ .1983בעיני בית-המשפט, המצוי בשלב הטרומי בו טרם נשמעו כל ראיות - סיכוייו של כל נאשם הינם שקולים ושווים אם יצא זכאי או יצא חייב בדינו. לפי השיקול השווה של אפשרות הזיכוי ומנקודת מוצא זו - חובתו של בית-המשפט היא לדאוג שמשך ישיבתו במעצר של נאשם כזה יקוצר ככל האפשר ולא יתארך ע"י ניהול שני משפטים נפרדים בזה אחר זה; זהו גם אינטרס מובהק של הנאשם עצמו, שדינו ייחרץ, אם לשבט ואם לחסד, מוקדם ככל האפשר, אלא אם כן צפונה ברצונו לנהל משפטים בזה אחר זה כוונה ונה מזו שהוא מצהיר עליה. (על חובת בית-המשפט להקדים ולברר משפטיהם של עצורים - ראה ב"ש 108/70 [5]). דומה, שאין זה רצוי כלל, שבית-המשפט יתן את ידו לעינוי דין יזום ע"י ניהול שני משפטים בזה אחר זה, במקום לנהל משפט במאוחד, כפי שדורשת טובת הענין וטובת הנאשמים כאחת, לפי כל ההיבטים שפירטתי לעיל. שיקולי יעילות הדיון, החסכון בזמנו של בית-המשפט וציבור המתדיינים כאחד, שיקול הנטל שהציבור נושא בו מבחינת הזרמת משאבים בהחזקתם במעצר של נאשמים ועדי מדינה, האינטרס והחובה לסיים משפט בהקדם - הינם לגיטמיים לא פחות מן השיקולים שהעלו הנאשמים, מה גם כשאין ביכולתם להצהיר על עיוות דין או עוול ודאיים או קונקרטיים ממשיים שעלולים להגרם להם כמבואר לעיל. אין איפוא, כל סיבה להפרדת האישומים. .8כל אותם שיקולים שנימנו לעיל - יפים אף לעניינו של נאשם מס' 3, המבקש שדינו יופרד מן הדיון בעניניהם של נאשמים 1ו- .2פירוש הדבר - ניהול נפרד של משפטו שלו - שלפחות באישום אחד כרוך ומשולב בנאשמים 1ו- 2לענין כפילות בהשמעת אותם עדים, בזבוז משאבים מיותר ועינוי דין יזום. השאלה לגבי נאשם שיצטרך לשבת במשפט, בו חלק מן החומר איננו נוגע לו - הינה בעצם פונקציה של זמן. וזהו ההיבט היחיד שנותר, אם כתב האישום איננו פגום מפני צירופו של נאשם זה אליו, וכאמור לעיל, אין כתב האישום פגום ואף לא נטען בכיוון זה. אם נותר שיקול משך הזמן בלבד, הרי פונקציה של זמן קיימת תמיד, כאשר מובאים לדין בכתב אישום אחד נאשמים שכל חלקם הוא - לעומת הנאשמים העיקריים - בסיוע שלאחר מעשה, שלעיתים פרקו מצומצם ביותר בהשוואה למערכת הראיות המרכיבה את האישום או האישומים העיקריים, ובכל זאת הפרקטיקה מעידה שמקובל שלא להפריד - מפני החשיבות שיש לשאר ההיבטים ואינטרס הציבור, כפי שפירטתי לעיל. אלא שנאשם 3איננו נאשם בעבירה שולית של מסייע זעיר, אלא בעבירה מרכזית, ובאשמת רצח. ואם אנו שומעים שישנם עדים - עדי מדינה, המשותפים לשתי הפרשיות וראיות סיוע קשורות או משותפות, העונות על הסיוע הדרוש בשני האישומים - דומה שהשיקול שמעלה נאשם 3חייב להידחות מפני שאר השיקולים האמורים. בשאלת הזמן, צוינה כבר הגבלה שמכוח סעיף 53לחוק סדר הדין הפלילי ואפשרות הארכת הזמן מכוח סעיף 54[8]. בנתונים אלו אין כל טעם או הגיון משפטי, שנאשם 3ימתין פרק זמן ארוך עד שיישמע עניינו בנפרד ובמאוחר, עד כדי צורך, שיתכן ויתעורר, לבקש על הארכת הזמן מכוח סעיף 54, בעוד שניתן, ע"י שמיעת כל המשפט במאוחד, להימנע מהליכים אלו. אף כאן משתמעת הכבדה שלא לצורך, ואין סבירות בישיבת נאשם 3במעצר כשמתנהל תחילה המשפט העיקרי בלעדיו, בעוד שניתן לנצל את הזמן הזה - ולשמוע במרוכז וביחד גם את עניינו. .9להשלמת התמונה, ראוי ליתן את הדעת על פרשת האישומים ב-תפ"ח 1119/80, שב"כ התביעה הצביעה על עניינו כרלוואנטי להבנת הסוגיה הנדונה בפנינו: באותו כתב אישום, כפי שבדקתי, הועמדו לדין שני נאשמים, כשלשניהם מיוחסות 2אשמות רצח נפרדות, 2עבירות נפרדות של נסיון לרצח - ואילו נגד אחד מן השניים - אישום רצח נוסף ונפרד; 2עבירות של נסיון לרצח נגד אחד מן השניים ושורת עבירות של קשירת קשר לבצע רצח - ג"כ נגד אחד מן השניים - כלומר, בשורה של עבירות, חלקן רציניות, היה על אחד מן הנאשמים או כל אחד מהם להמתין ולישב בהבאת ראיות בענין שאין לו כל נגיעה אליו. בהזדמנות זו אעיר, כי ב-ע"פ 60/81, בע' 527[6] ניתנה גושפנקה לסטיה מן הפרקטיקה האנגלית, על-פיה נהוג היה שלא לצרף לאישום ברצח כל אישומים נוספים באותו כתב אישום. הפרקטיקה שנתגבשה בבתי-המשפט בישראל בשנים האחרונות סטתה, במשפטים רבים, מן ההלכה האנגלית, ושוב אין נוהגים על-פיה, גם לא באנגליה. (ראה שם, בעמ' 527, מול האותיות ד-ה [6], וראה גם סטיה מן ההלכה ההיא - "בשם ההכבדה היתרה אשר עלולה לנבוע מקיומם בקשר לאותה פרשה של שני הליכים נפרדים בהם עמדו לשמוע אותם עדים" - שיש בה כדי אינדיקציה לענין שאלת הפרדת עניינו של נאשם 3בלבד, למשפט נפרד). .10אשר על כן אנו מחליטים לדחות את הבקשות. הפרדת דיוןמשפט פלילידיון