ההלכה הפסוקה הנוגעת למתן רשות להתגונן סוכמה לאחרונה ע"י כבוד השופט דנצינגר בע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ תק-2009 (2) 3631, וכן נאמר שם: " ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע אינו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית". בנוסף מבהיר ד"ר י' זוסמן, בספרו סדרי דין אזרחי, (מהדורה שביעית), בעמ' 677: " די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן". בע"א 3/65 אבניר נ' קרפין, פ"ד יט(4) 85, 87 (1965) נפסק כי במידה ויתברר לביהמ"ש מתוך תצהיריהם של המבקשים כי הגנתם אינה אלא "הגנת בדים" או כאשר הגנתם של המבקשים מתבדית בחקירה נגדית, לא תינתן רשות להתגונן. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת רשות להתגונן כנגד בנק: בפני מונחת בגשת רשות להתגונן שהוגשה ע"י הנתבעת")כנגד תביעה כספית על סך 396,241.90 שהוגשה ע"י בנק לאומי לישראל סניף 807 (להלן: "התובע") . הנתבעת הגישה תצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן ונחקרה על תצהירה, החלטתי זו ניתנה אחרי הגשת סיכומי הצדדים. על פי ההחלטה המקורית ניתנה לנתבעת אפשרות להגשת סיכומי תשובה, בתוך 15 יום, אולם לאחר שביהמ"ש המתין למעלה משלושים יום לאחר קבלת סיכומי ב"כ המשיב בבקשה וסיכומי תשובה לא הוגשו ניתנת ההחלטה על יסוד הסיכומים מטעם המבקש/נתבעת וסיכומי המשיב/תובע בלבד. מבוא: אין מחלוקת כי בין הנתבעת לתובע נחתמו והוסכמו מספר הסכמות שונות להסדרי תשלום, והאחרון שביניהם נחתם ביום 11.01.09 (נספח 3 לתביעה). טענות התובע: התובע טוען כי הנתבעת חתמה ביום 2.5.91 עם הנתבעת על הסכם ניהול תנאי חשבון (נספח 1'). התובע מציין, כי בתנאי ניהול החשבון, סעיף 3 (ב) להסכם נקבע כי כל יתרה דביטורית שתיווצר בחשבון הנתבעת מסיבה זו או אחרת תשא ריבית בשיעור הנהוג אצל התובע וכן כי שיעור הריבית הנהוג הינו 16.15% לשנה. בנוסף טוען כי ע"פ ההסכם רשאי בכל עת לדרוש את סילוק היתרה הדביטורית שתגיע לו אותה עת מחשבונה של הנתבעת, וזו האחרונה התחייבה לשלמם לתובע תוך 7 ימים מדרישתו הראשונה במכתב רגיל את היתרה הנדרשת: קרן, ריבית, עמלה והוצאות. התובע טוען כי ניסה במשך מספר שנים להסדיר את תשלום החוב ובמסגרת זו נחתמו והוסכמו הסכמות שונות שלא הניבו את תשלום החוב. התובע טוען כי ההסכם האחרון נחתם ביום 11.01.09 (נספח 3) אלא שהנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי התובע, קרי הבנק ,ועל כן הגיש תביעה זו. טענות הנתבעת: הפרת חוסר תום לב; הנתבעת טוענת כי הבנק הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו, שכן הבנק ידע ואף הסכים כי פירעון החוב המוסכם שהועמד לנתבעת כהלוואה העומדת על סך 200,000 ₪ יהיה בעת קבלת תקבולי הביטוח מתביעתה הנ"ל של המבקשת או ממכירת תכשיטיה. למרות זאת ובניגוד להסכם, הבנק העמיד לפירעון את ההלוואה בטרם הסתיימה תביעתה של הנתבעת בגין נזקי גוף כנגד "חברת אליהו". שיעורי הריבית שחויבה הנתבעת הינם מופרזים; הנתבעת, טוענת כי חויבה בשיעורי ריבית החורגים מן המוסכם בינה לבין לתובע, וכי נגבו ממנה בשנים 200-2003 ריביות ביתר בניגוד למוסכם בסך של 120,000 ₪. אומד דעת הצדדים ותכליתו הסובייקטיבית של הסכמי הפשרה; הנתבעת טוענת כי, התובעת הפרה את שהתחייבה בהסכם הפשרה עם הנתבעת. הנתבעת טוענת כי הסכימה לחתום על הסכם הפשרה, רק לאחר שהוסכם במפורש בינה ובין נציגי הבנק כי הבנק יגלה גמישות ויאריך, בהתאם לצורך, מעת לעת את הסכם הפשרה וזאת עד לקבלת תקבולי הביטוח המגיעים לה בתביעתה נגד חברת אליהו בפשרה או בפסק-דין, או עד למכירת תכשיטיה מהם תפרע את ההלוואה הנ"ל. הנתבעת טוענת כי בפועל בהתאם להסכמה בין הצדדים בעת כריתת הסכם הפשרה המקורי, האריך הבנק את הסכם הפשרה מעת לעת בהסכמי הארכה-וזאת כדי לאפשר לה להיפרע את מתקבולי הביטוח המגיעים לה מתביעתה נגד חברת אליהו, במשך 5 שנים התנהלו הבנק והנתבעת עפ"י הנוהג שהיה מוסכם עליהם מלכתחילה. התנהגות הצדדים וכן הנוהג להאריך את הסכם הפשרה מעת לעת בהסכמי הארכה, מעידים על אומד דעתם של הצדדים, להמתין עד לסיום תביעתה של הנתבעת בפשרה או בפס"ד ו/או עד למכירת תכשיטיה וכי מועד פירעון החוב המוסכם שהועמד לנתבעת כהלוואה העומדת בסך 200,000 ₪ יהיה בעת קבלת תקבולי הביטוח מתביעתה הנ"ל של הנתבעת או ממכירת התכשיטים. כמו כן, טוענת הנתבעת כי, לפי המוסכם בחוזה החדש מיום 11.01.09 סעיף 5 (ג) להסכם , במידה ולא יתקבלו תקבולי הביטוח ו/או תמורת התכשיטים עד למועד פירעון ההלוואה בסעיף 4א', אז יפגשו הצדדים לשם הארכת תקופת האופציה לתקופה נוספת של עוד 6 חודשים. למרות האמור, התובע לא עמד בהתחייבותו ומשלא קיבלה את תקבולי הביטוח העמיד את ההלוואה לפירעון וזאת מבלי להאריך לנתבעת את תקופת ההלוואה לתקופה נוספת של שישה חודשים כמתחייב מההסכם. זאת ועוד, הנתבעת מציינת כי בתחילת הסכם הפשרה בין הצדדים, בע"מ 1 להסכם, מצוין כי הבנק מוכן לאפשר מתן ארכה נוספת שלא תעלה על שנים עשר חודשים, הכול כמופרט בהסכם, ואילו בסעיף 5 (ג) הארכה הינה לשישה חודשים נוספים. לפיכך טוענת הנתבעת כי הבנק \ הפר את החוזה בין הצדדים והגיש את התביעה טרם זמנה ולא חיכה שנה ו/או חצי שנה כמתחייב בהסכם. הדיון : מסגרת הנורמטיבית; ההלכה הפסוקה הנוגעת למתן רשות להתגונן סוכמה לאחרונה ע"י כבוד השופט דנצינגר בע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ תק-2009 (2) 3631, וכן נאמר שם: " ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע אינו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית". בנוסף מבהיר ד"ר י' זוסמן, בספרו סדרי דין אזרחי, (מהדורה שביעית), בעמ' 677: " די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן". ראה גם:  ע"א 3/65 אבניר נ' קרפין, פ"ד יט(4) 85, 87 (1965). "במידה ויתברר לביהמ"ש מתוך תצהיריהם של המבקשים כי הגנתם אינה אלא "הגנת בדים" או כאשר הגנתם של המבקשים מתבדית בחקירה נגדית, לא תינתן רשות להתגונן". אומד דעת הצדדים ותכליתו הסובייקטיבית של הסכמי הפשרה; הנתבעת טוענת כי הסכימה לחתום על הסכמי הפשרה, רק לאחר שהוסכם במפורש בינה ובין נציגי הבנק כי הבנק יגלה גמישות ויאריך, בהתאם לצורך, מעת לעת את הסכמי הפשרה וזאת עד לקבלת תקבולי הביטוח המגיעים לה בתביעתה נגד חברת אליהו בפשרה או בפסק-דין, או עד למכירת תכשיטיה מהם תפרע את ההלוואה הנ"ל. הנתבעת טוענת כי בפועל בהתאם להסכמה בין הצדדים בעת כריתת הסכם הפשרה המקורי, האריך הבנק את הסכם הפשרה מעת לעת בהסכמי הארכה-עד לסיום תביעתה הנ"ל של הנתבעת. כמו-כן, במשך 5 שנים התנהלו הבנק והנתבעת עפ"י הנוהג שהיה מוסכם עליהם מלכתחילה. הנתבעת טוענת כי, התנהגות הצדדים וכן הנוהג להאריך את הסכם הפשרה מעת לעת בהסכמי הארכה, מעידים על אומד דעתם של הצדדים, להמתין עד לסיום תביעתה של הנתבעת בפשרה או בפס"ד ו/או עד למכירת תכשיטיה. בנוסף טוענת הנתבעת כי, לפי המוסכם בחוזה החדש מיום 11.01.09 סעיף 5 (ג) להסכם , במידה ולא יתקבלו תקבולי הביטוח ו/או תמורת התכשיטים עד למועד פירעון ההלוואה בסעיף 4א', אז יפגשו הצדדים לשם הארכת תקופת האופציה לתקופה נוספת של עוד 6 חודשים. כמו-כן הנתבעת מציינת כי בתחילת ההסכם בע"מ 1 להסכם, מצוין כי הבנק מוכן לאפשר מתן ארכה נוספת שלא תעלה על שנים עשר חודשים, הכול כמופרט בהסכם, ואילו בסעיף 5 (ג) הארכה הינה לשישה חודשים נוספים. לפיכך, טוענת הנתבעת כי משלא עמדה בהתחייבויותיה לפי האמור בסעיף 4א' , היה על הבנק לאפשר לה מתן הארכה של שנה ו/או חצי שנה כמתחייב בהסכם , ומשלא עשה כך, הפר את החוזה בין הצדדים והגיש את התביעה טרם זמנה. התובע טוען כי בשני הסכמי הפשרה שעליהם חתמה עורכת הדין , קרי הנתבעת מודה היא בחוב הנטען. כמו-כן ניתנו לנתבעת אורכות קצובות ומדודות בזמן לשלם את החוב, אשר הוארכו במשורה ולפנים משורת הדין. התובע טוען כי בהסכם הפשרה הראשון הוסכם כי סכום הפשרה ישולם תוך פרק זמן של 12 חודשים בצירוף שתי תקופות אופציה בנות 12 חודשים כל אחת, ובהסכם הפשרה השני, התחייבה המבקשת לשלם את סכום הפשרה תוך פרק זמן של חצי שנה בלבד בצירוף תקופת אופציה בת חצי שנה נוספת בלבד ותו לא. התובע מתנגד לטענה לפרשנות הסובייקטיבית של הנתבעת ומציין כי לא יעלה על דעת שהבנק יסכים לשבת בחיבוק ידיים מספר רב של שנים עד שתתבררנה תביעותיה של הנתבעת, וכי פרשנות הנתבעת להסכם סותרת כל היגיון כלכלי בעליל מכוחו פועל הבנק אשר הינו מוסד פיננסי- מסחרי. כמו-כן מגייס התובע, את דבריו של כב' השופט דנציגר כהיא לישנא בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט, : "אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון במקרה לפני, יש ליתן משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם ברורה וחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט..." התובע מוסיף כי בסעיף 6,2 לשני הסכמי הפשרה הנתבעת מודה במלוא חובה לבנק, אך מבקשת לשלמו, בתנאים ובמועדים שהוסכם עליהם. על כן, טענת התובע הינה כי יש לדחות את טענת הנתבעת. שאלת אומד דעת הצדדים להסכם אינה יכולה להילמד רק מניסוחו, והעובדה שקיימת מחלוקת פרשנית באשר לכוונת הצדדים וההסכמות הפנים והחוץ חוזיות מצביעות על כך שיש מקום לשמוע את הנתבעת בטענותיה. במשך 5 שנים, האריך הבנק לנתבעת את הסכם הפשרה והייתה הסכמה כי פירעון החוב המוסכם שהועמד לנתבעת כהלוואה העומדת בסך 200,000 ₪ יהיה בעת קבלת תקבולי הביטוח מתביעתה הנ"ל של הנתבעת או ממכירת התכשיטים, לכן על פניו לא ניתן לקבל את עמדת התובע ולקבוע כי התנהגות כזו לא תעלה על הדעת, כטענתו, שהרי התובע בעצמו הסכים שנים רבות לארכה. כמו-כן, בהסכם הפשרה האחרון שנחתם בין הצדדים לא הייתה ברורה כוונת התובע, קרי, הבנק בצורה חד משמעית שכן בתחילתו של הסכם הפשרה בין הצדדים נטען כי " הבנק מוכן לאפשר לחייבת, מתן ארכה נוספת, שלא תעלה על 12 חודשים, הכל כמפורט בהסכם זה" ואילו, בסעיף 5(ג) להסכם הבנק מציין כי : "היה ולא נתקבלו תקבולי הביטוח ו/או תמורת התכשיטים, עד למועד פירעון ההלוואה, כאמור בסעיף 4א', אזי יפגשו הצדדים לשם הארכת תקופת ההלוואה לתקופה נוספת של ששה חודשים". לפיכך, אין זה ברור האם התובע, קרי הבנק התכוון למתן אופציה של שנה בלבד או של שנה וחצי, לאור זאת אני קובעת כי טענה זו מהווה עילת הגנה ולו בדוחק כנגד התביעה ועל כן מהווה סיבה למתן רשות להתגונן כנגד התביעה. שיעורי הריבית שחויבה הנתבעת הינם מופרזים; הנתבעת, טוענת כי משהוחלף מנהל הבנק במנהלת חדשה, סירבה האחרונה להכיר בהסכם שהוסכם בין הנתבעת לבנק לפיו הריבית שתיגבה מחשבונה תהיה ריבית פריים בלבד, המנהלת החדשה דחתה טענה זו בטענה כי למנהל הסניף דאז לא הייתה סמכות כביכול לאשר זאת. כמו-כן טוענת הנתבעת כי נגבו ממנה בשנים 200-2003 ריביות ביתר בניגוד למוסכם בסך של 120,000 ₪. כמו-כן עד ליום 17.11.03 ניפח הבנק את יתרת החובה של הנתבעת לסכום של 287,641 ₪, עקב חיובי הנתבעת בריביות בשיעור הגבוהה ביותר בניגוד למוסכם ושלא כדין. התובע, קרי הבנק טוען כי הנתבעת מעלה טענות כנגד חיובי הריבית אליהם התחייבה, כאשר על הסכמים אלה מתנוסס כתב ידה. הנתבעת לטענתם מעלה טענות כי הבנק התחייב בפניה לריביות פריים בלבד, טענות אלה מעבר להיותן סותרות מכל וכל את התחייבותה בהסכמי הפשרה, קרסו גם בחקירתה הנגדית: "ת. ....הסכמתי לריבית פריים פלוס 3% ושלמתי. עמדתי בתשלום". (פרוטוקול הדיון מיום 13/9/10 שורה 23-24). הנתבעת, טוענת כי הבנק העלים מביהמ"ש קיומו של הסכם בכתב החתום ע"י הבנק , שנכרת באמצע שנות התשעים, לפיו הוסכם כי בין הבנק לנתבעת, כי הריבית שבה תחויב ע"י הבנק הינה ריבית פריים בלבד. כמו-כן הנתבעת טוענת כי ע"פ סעיף 3 להסכם תועמדנה שתי ההלוואות כדהלן- "א. הלוואה עומדת על סך 205,175 ₪ בצירוף ריבית פריים+3 % לתקופה של 6 חודשים מיום ה-1/1/09 -30/6/09. החייבת מתחייבת לשלם את תשלומי הריבית על ההלוואה מידי חודש בחודשו ב-17 לחודש לכל חודש וכן תהא החייבת זכאית לפירעון מוקדם של ההלוואה ללא קנס פירעון מוקדם. ב. יתרת החוב תועמד בהלוואה עומדת, בתנאים המקובלים בבנק, עד לפירעון המלא והסופי של ההלוואה כאמור בסעיף 4א' לעיל ותמחק במידה ונפרעה ההלוואה הנקובה בסעיף 4א' בתנאים ובמועדים הנקובים בהסכם זה". לעניין זה טוענת הנתבעת כי יתרת ההלוואה המדוברת בסעיף 4. ב להסכם שהינה על סך 173,016 ₪, שהבנק מוכן לוותר על סכום זה אם ההלוואה הראשונה על סך 205,175 תשולם ע"פ המוסכם בהסכם , אינו סכום שהבנק מוכן לוותר עליו "מטוב ליבו", אלה סכום זה נוצר כתוצאה מחיובי ריבית גבוה, בניגוד למוסכם בין הצדדים. סכום ריבית זו על ההלוואה הראשונה הגיעה עד לסכום של 173,016 ₪, ועל כן טוענת שגם אם לא עמדה בהסכם הפשרה עליו חתמה עם הבנק, אין היא אמורה לשלם סכום זה מלכתחילה וזאת בשל חריגתו של הבנק מההסכם שנחתם בשנות ה-90 כי הריבית שבה תחויב ע"י הבנק הינה ריבית פריים בלבד. לעניינינו, במקרה דנן, אין כל מסמך המאשר כי בין התובע, קרי הבנק לבין הנתבעת אכן נחתם הסכם לפיו הריבית בגינה תחויב הנתבעת הינה ריבית פריים בלבד, אולם בשלב זה ביהמ"ש בוחן רק האם הנתבעת מעלה טענה ולו בדוחק, והבחינה הינה ליכאורית בלבד, מבלי שביהמ"ש בוחן כיצד בכוונת הנתבעת להוכיח את טענתה. הנתבעת הצביעה על הבדל בין ההלוואת, ולמעשה התובע מוותר על פי הסכם הפשרה על סכום שמהווה כמעט מחצית החוב, והנתבעת טוענת, כי הדבר נובע לא משום'הנחה', אלא הסכמה הנוגעת לכך שהתובע הכיר בעובדה שחייב את הנתבעת בריביות חריגות שלא על פי המוסכם. יש לאפשר לנתבעת להוכיח את טענתה. נראה כי טענה זו הינה טענה המגלה טענת הגנה ולו בדוחק מפני התביעה, ועל כן מקימה לנתבעת זכות לקבל מתן רשות להתגונן מפני התביעה. חוסר תום לב; הנתבעת טוענת כי הבנק הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו מכוח תאגיד בנקאי, שכן הבנק ידע ואף הסכים כי פירעון החוב המוסכם שהועמד לנתבעת כהלוואה העומדת על סך 200,000 ₪ יהיה בעת קבלת תקבולי הביטוח מתביעתה הנ"ל של המבקשת או ממכירת התכשיטים. למרות זאת ובניגוד להסכם בין התובע לנתבעת, הבנק העמיד לפירעון את ההלוואה עוד בטרם הסתיימה תביעתה של הנתבעת בגין נזקי גוף נגד חברת אליהו. התובע טוען, כי אין זה הגיוני כי הבנק יסכים לשבת בחיבוק ידיים מספר רב של שנים עד אשר תתבררנה תביעותיה של הנתבעת בפני צדדים שלישיים, וכי כל אשר הסכים לו הבנק הינו, הסכמות רצופות בזמן להאריך את חוזה הפשרה. במקרה דנן, אין ספק כי במשך 5 שנים הבנק גילה גמישות והאריך בהתאם לצורך מעת לעת את הסכם הפשרה לבקש/ת הנתבעת וזאת עד לקבלת תקבולי הביטוח המגיעים לה בתביעתה נגד חברת "אליהו" בפשרה או בפס"ד, או עד למכירת תכשיטיה, מהם תפרע את ההלוואה הנ"ל. כמו-כן, בהסכמי הפשרה בין הצדדים הבנק איזכר בסעיפי ההסכם כי החייבת מצהירה ומאשרת כי מקור הסילוק העיקרי של ההלוואה הינו מקבלת תקבולי הביטוח בתביעה שהגישה כנגד חברת אליהו. במשך 5 שנים התנהלו הבנק והנתבעת עפ"י הנוהג שהיה מוסכם עליהם מלכתחילה, הארכת הסכם הפשרה עד לקבלת תקבולי הביטוח וכו'. אין חולק, כי הנתבעת הגישה תביעה לקבלת תגמולי הביטוח וכי תביעתה זו טרם הסתיימה, והיא עדיין מתבררת בפני ביהמ"ש, השלום בתל אביב, וקבועה שמיעת הוכחות. הנתבעת טוענת, כי העובדה שהתובע, למרות שהוא מודע לכך שהמקור הכספי לתשלום ההלוואה העומדת הינו כספי הביטוח, ולמרות שהוא מודע לכך שהתביעה טרם הסתיימה, ועל פי הטאענה שלא באשמת הנתבעת, אלא משום יומנו של ביהמ"ש והזמן שלוקח לתביעות המנוהלות בביהמ"ש להתברר, מבקש להפסיק את ההסכמה שבין הצדדים ודרישתו לקבל את מלוא החוב, ולא להאריך את ההלוואה העומדת הינה פעולה חסרת תום לב. לאור הנסיבות יש לאפשר לנתבעת להוכיח כי הנהגות התובע הינה חסרת תום לב, וכן לאפשר לה להוכיח כי הייתה הבנה בינה לבין נציגי התובע שהתובע ימתין בפועל ויגמיש את עמדתו עד לקבלת פס"ד בתובענה שהוגשה על ידה הנוגעת לקבלת תגמולי הביטוח. אני קובעת כי בנקודות הנ"ל יש לאפשר לנתבעת רשות להתגונן. אני קובעת את התיק לקדם משפט ליום 26.5.2011 שעה 8:30. ניתן בזה צו לגילוי מסמכים בתוך 45 יום מהיום בתצהיר, לתצהיר יצורפו כל המסמכים המפורטים בו, למעט כתבי בי-דין. בקשת רשות להתגונןבנק