על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, לא זו בלבד שהוכחת העוולה הנזיקית של "גרם הפרת חוזה" אינה מותנית בקיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים המתדיינים, אלא שבפועל, במרבית המקרים, ה"גורם" להפרת החוזה כלל אינו המעביד או העובד, כי אם צד חיצוני לחוזה העבודה, הגורם, במעשיו או במחדליו, להפרת החוזה [דב"ע נא/3-96 יעקב סימס - בנימין יוחננוף, פד"ע כד, 199]. עוד נפסק, כי מעשים או מחדלים של אורגן בחברה, הגורמים להפרת חוזה שהחברה היא צד לו, אינם מקימים לאורגן, דרך כלל, חבות אישית בעוולה הנזיקית של גרם הפרת חוזה, שכן כל חברה פועלת באמצעות אורגניה, ויש להגן על האורגן הפועל בשם החברה ומטעמה. באשר לבעלי מניות נקבע, כי אין להטיל חבות אישית על בעל מניות בחברה רק בשל כך שנטל חלק בהחלטותיה, אולם ככל שיוכחו פעולות עצמאיות שביצע בעל המניות וגרמו להפרת החוזה, בין אם היה זה תוך ניצול מעמדו כבעל מניות ובין אם לאו, יהיה מקום להטלת אחריות אישית בנזיקין כאמור [עניין סימס לעיל; דב"ע נו/140-3 כי"ל כימיקלים לישראל בע"מ - ד"ר ליאונרד שור, פד"ע ל, 158].חוזה עבודההפרת חוזהחוזהגרם הפרת חוזה