קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחייה חלקית של בקשת רשות להתגונן: א. בפני ערעור על החלטת כב' הרשמת, גב' וולפסון, מיום 24.8.98 בת.א. 2534/97 המ' 2240/97 (להלן: "ההחלטה") לפיה נדחתה חלקית בקשת המערער, ליתן לו רשות להתגונן בפני תביעת המשיב. ב. העובדות, בקליפת האגוז הינן כדלקמן: 1. המשיב הגיש כנגד המערער תביעה כספית, בסדר דין מקוצר, לתשלום דמי תיווך בגין עסקה, שנערכה בתיווכו , במהלכה רכש המערער חנות (להלן: "החנות"). 2. בבקשת רשות להתגונן הודה המערער, כי רכש את החנות, באמצעות המשיב, ושילם עבורה סך 140,000 דולר. לטענתו, הוסכם, כי דמי התיווך שישולמו למשיב בגין העיסקה יעמדו על שיעור של 1% מתמורת החנות וזאת, בניגוד לטענת המשיב בכתב התביעה, כי דמי התיווך נקבעו לשיעור של 1.5% מהתמורה, לכאורה שהתקבלה בסך 180,000$. 3. בתצהירו, שהוגש בתמיכה לבקשת רשות להתגונן,טען המערער, כי אין המשיב זכאי לתשלום דמי התיווך, נוכח הנזק שגרם לו, אשר יש לקזזו מדמי התיווך. המערער טען כי המשיב הציג בפניו מצג שווא, עובר לרכישת החנות, כי החזקה בה תימסר לידיו בתאריך 28.2.98, בעוד שבפועל החנות הושכרה לאחר עד לתאריך 28.2.99 . 4. המערער הוסיף וטען בתצהירו, כי המשיב הטעה אותו בכל הנוגע לגובה דמי השכירות שעל שוכר החנות לשלם לו - בכך שהציג בפניו מצג לפיו דמי שכירות גבוהים ב - 50$ מאלו ששולמו בפועל. בכך נגרם למערער, חסרון כיס בסכום של 882 ש"ח. חסרון כיס נוסף נגרם למערער , עקב הפסד דמי השכירות בגין תקופת האופציה אשר מומשה , אשר נאמד על ידו בסכום כולל של 6,354 ש"ח. כמו כן, המערער זכאי, לטענתו לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו, בסך של 10,000 ש"ח. 5. בנסיבות אלו, טוען המערער כי אין המשיב זכאי לדמי התיווך, הואיל וגרם למערער להתקשר בהסכם לרכישת החנות, על יסוד מצגי השווא שהציג בפניו . בהתנהגותו, הפר המשיב חובה חקוקה, כאשר פעל בניגוד להוראת סעיף 8 לחוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו 1996. ג. כב' הרשמת קבעה בהחלטתה, כי הודאת המערער בעובדה כי התחייב כלפי המשיב לשלם לו עמלה בשיעור 1% מהתמורה בסך 140,000 ש"ח - מהווה הודאה בקיומו של החוב. בנסיבות אלו, ניתן פסק דין חלקי, המחייב את המערער לשלם למשיב את הסך של 6,890 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ד. יתר טענות ההגנה אשר בפי המשיב הינן טענות קיזוז כנגד חוב ושורת הדין מחייבת את המערער לפרט את טענותיו. משלא עשה כן - בקשתו לרשות להתגונן נדחתה. ה. המערער משיג על החלטתה זו של כב' הרשמת וטוען כי אין מדובר בטענות קיזוז, אלא בטענות הגנה, אשר בעטיין, אין המשיב זכאי לתשלום דמי התיווך ומכל מקום הטענות פורטו כדבעי ולפיכך, לא היה מקום לדחותן. ו. לאחר שעיינתי בהחלטת כב' הרשמת, בטיעוני הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתה של כב' הרשמת. מתוך עיון במסמכים עולה, כי המערער לא פירט בתצהירו את הנסיבות אשר בעטיין סבר בדיעבד, כי הוצג בפניו מצג שווא. למעט ציון העובדה, כי אכן כך - לא קיים פירוט העובדות העומדות ביסוד הטענה. ז. יתירה מזאת; שורת ההגיון אינה עולה בקנה אחד עם טענותיו של המערער. על פי הנטען, המשיב גרם למערער להתקשר בחוזה לרכישת החנות, בהציגו בפניו מצג, לפיו החנות הושכרה בתמורה לדמי שכירות בסך 1,200$, לתקופה שמסתיימת בתאריך 28.2.98. בפועל הוברר כי דמי השכירות עמדו על סך 1,150$ בלבד וכי לשוכר ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות עד לתאריך 28.2.99. ח. דא עקא, בחוזה הרכישה, אשר צורף לתצהירו של המערער, עולה כי מוכר החנות הצהיר בגוף החוזה, כי החנות מושכרת עד לתאריך 28.2.98 ללמדך, כי אם היתה הטעייה, עובדה אשר אין לה תימוכין בפירוט העובדות בתצהירו של המערער, הרי שמקורה במצג שהציג מוכר החנות, כלפי המערער , עמו ניהל משא ומתן טרם כריתת החוזה בין הצדדים. ט. העולה מכל האמור לעיל הוא כי אין מקום להתערב בהחלטתה של כב' הרשמת. אשר על כן, הערעור יידחה. המערער ישלם למשיב הוצאות הערעור בסך 2,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בקשת רשות להתגונן