קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי תיווך עסקה עם חברה בחו"ל: עניינה של התביעה שלפני בשאלת הזכאות של התובעים לעמלה מהנתבעות, בתמורה לתיווכם בין הנתבעות לחברה טורקית העוסקת בייצור מוצרי קרמיקה וכלים סניטאריים, לשם יצירת קשרים עסקיים בין הנתבעות לחברה הטורקית שעניינם הפצת מוצריה של החברה הטורקית בישראל על ידי הנתבעות. שאלת זכאות התובעים לעמלה הוסדרה תחילה בהסכם מיום 15.12.93, ולאחר מכן בהסכם חדש מיום 24.3.99. עניינה של התביעה בהסכם החדש מיום 24.3.99 ובטענות להפרתו על ידי הנתבעות. נוכח כך, ולאור טענת ב"כ הנתבעות כי נסיבות כריתת ההסכם, כפי שמפורטות בתצהירי הנתבעות, משפיעות על פרשנות ההסכם, הוריתי לצדדים לסכם בשאלה "האם הנתבעות חייבות בתשלום עמלה לתובעים, ועד איזה מועד? וזאת בהנחה שהאמור בתצהירי הנתבעות הוא אמת" (פרו' מיום 18.3.09), כך שיינתן פסק דין חלקי בשאלת החבות (ולא בשאלת סכום החוב המדויק). 1. רקע עובדתי והצגת המחלוקת התובע 1, יוסף מוטולאוגלו (להלן: התובע), הינו המנכ"ל והבעלים של התובעת 2, אוטולוקס טיירס בע"מ, חברה לייבוא ושיווק צמיגים לרכב (להלן: אוטולוקס). במסגרת עסקיו, לתובע קשרים עסקיים בטורקיה. הנתבעת 1, נגב קרקמיקה בע"מ (להלן: נגב), הינה חברה ציבורית העוסקת בייצור, ייבוא ושיווק של מוצרי קרמיקה, שיש, אבן, כלים סניטאריים ועוד. הנתבעת 2, ש. רפפורט (להלן: רפפורט) הינה חברה פרטית המוחזקת החל משנת 1993 בשיעור של 50% על ידי נגב, והחל משנת 1997 בבעלות מלאה של נגב, העוסקת ביבוא, שיווק ומכירת המוצרים הנזכרים, והחל משנת 1997 עוסקת ביבוא מוצרים לנגב בלבד. בשנת 1993 קישר התובע בין רפפורט לחברה הטורקית "KALE BODUR", העוסקת בייצור ושיווק של מוצרי אבן, קרמיקה וכלים סניטאריים (להלן: החברה הטורקית), ובין השתיים נחתם הסכם לפיו ניתנה לנתבעות זכות לייבוא ושיווק מוצרי החברה הטורקית בישראל (להלן: הסכם ההפצה). על רקע האמור, ביום 15.12.93 נחתם בין רפפורט לתובע הסכם שכותרתו "עמלה ואי תחרות" (נספח א' לכתב התביעה), בו נקבע כי התובעים יהיו זכאים לעמלה בשיעור 3% מסך התמורה CIF שתשלם רפפורט לחברה הטורקית בגין רכישת מוצרים, והיה אם מסי היבוא יפחתו יעלה שיעור העמלה ל- 5% מערך התמורה CIF. ביום 24.3.99 נחתם הסכם עמלה חדש תוך ביטול ההסכם הקודם משנת 1993 (נספח ב' לכתב התביעה) (להלן: ההסכם או הסכם העמלה או ההסכם החדש). השינוי בהסכם החדש לעומת ההסכם הראשון נוגע לגובה העמלה ויתר הוראות ההסכם זהות. הצדדים להסכם החדש הינו התובע מצד אחד, ורפפורט ו- נגב, מהצד השני, ונקבע בו כדלקמן: "היות ובאמצעות קשריך המסחריים בטורקיה, יצרנו קשרי מסחר עם חברת KALE-BODUR מטורקיה, הרינו להתחייב כלפיך כדלקמן: בתמורה לעזרתך כאמור לעיל, תהא זכאי לקבל מאיתנו, במשך תוקפו של הסכם זה, עמלה בסך השווה ל- 3% מסך התמורה (FOB טורקיה) שנשלם בגין מוצרים אותם נרכוש מחברת KALE-BODUR (להלן: "המוצרים"). עמלתך כאמור בסעיף 1 לעיל תשולם לידך תוך 45 יום מיום כל תשלום ל- KALE BODUR בגין רכישת מוצרים ובאופן יחסי לאותו תשלום. העתקי הזמנות ו/או חשבוניות של כל רכישת מוצרים מ- KALE BODUR יועברו לידיך בתוך 3 ימי עסקים מיום שיוצאו על ידנו. אנו לא ניצור בין במישרין ו/או בעקיפין כל עסקים עם KALE BODUR ללא ידיעתך וללא תשלום עמלתך כאמור בסעיף 1 לעיל. אתה תהיה זכאי להיות נוכח, בכל פגישה שתיערך ביננו ובין נציגי KALE BODUR בין אם הפגישה תערך בארץ ובין אם היא תערך בחו"ל ולצורך כך נתאם עימך זמן סביר קודם לכן את מועדה. תוכנו של הסכם זה ומהות הקשרים המסחריים בינינו הינם סודיים ואנו מתחייבים לא לגלות סודות אלו את פרטיו ל- KALE BODUR, מלבד לצורך מילוי התחייבויותנו כלפיך בהתאם להסכם זה. הסכם זה יכנס לתוקפו עם חתימתך עליו והוא ישאר בתוקף עד לתום 12 חודשים לאחר המועד האחרון בו נרכוש מוצרים מ- KALE BODUR". הסכם זה מבטל את ההסכם בינינו מיום 13.12.93 וכל הסכם ו/או הסכמה אחרים ובא במקומם". החל מחודש יוני 2004 הופסק תשלום העמלות לתובעים. ובשנת 2005 החל משא ומתן בין הצדדים, במסגרתו הביעו הנתבעות מצד אחד את הרצון לסיים את היחסים, והתובעים מן הצד שני עמדו על זכותן לקבל את מלוא העמלה שמגיעה להם עד לאותו מועד, וזאת כתנאי לקיום משא ומתן לסיום היחסים (כעולה מתכתובת בין צדדים מיום 24.1.05 - נספח ג' לכתב התביעה; ומיום 2.5.05 - נספח ד' לכתב התביעה). במסגרת ניסיונות הנתבעות לסיים את היחסים עם התובעים בדרך של פשרה, ביום 3.5.05 שילמו הנתבעות לתובעים סך של 250,000 ₪ (כולל מע"מ) (העתק החשבונית - נספח ה' לכתב התביעה). במכתב מיום 4.5.05 (נספח ו' לכתב התביעה), הבהיר התובע כי התשלום הנ"ל מהווה "מפרעה חלקית בלבד על חשבון העמלות המגיעות לנו מכם", וציין כי: "תנאי מוקדם ובסיסי לניהול משא ומתן כאמור הינו גילוי מלא של כל היקף הפעילות עם קאלה-בודור (מאושר על ידי רואה חשבון) וסילוק כל המגיע לנו מכם". מנגד, משלא הושגה פשרה, דרשו הנתבעות סכומים ששולמו ביתר (נספח ז' לכתב ההגנה). בתביעה שלפני טוענים התובעים כי הפסקת תשלום העמלה ותשלום חלקי של העמלה המגיעה לו, מהווה הפרה של ההסכם החדש. הנתבעות מצידן אינן כופרות שהפסיקו לשלם לתובעים עמלה, וגם אינן כופרות בעובדה שסכום העמלה שהועבר הוגבל בסכום והתייחס לסוג מוצרים מסויימים ולא לכלל המוצרים. ואולם לטענת הנתבעות, הן הגבלת סכום העמלה והן הפסקת התשלום לחלוטין בשנת 2004, נגזרים מההסכם החדש, שיש לפרשו בהתאם לנסיבות העובדתיות סביב כריתתו, ואין מדובר בהפרה של ההסכם. המחלוקת בין הצדדים אינה, איפוא, עובדתית, אלא נוגעת לפרשנות הסכם העמלה. לטענת הנתבעות, הסכם העמלה החדש נחתם לאחר שבשנת 1999 סייע התובע במשא ומתן בין החברה הטורקית לבין הנתבעות, בסופו נעתרה החברה הטורקית לבקשת הנתבעות להעניק להם זכות הפצה בלעדית בישראל של אריחי קרמיקה. את ההסכם החדש יש לפרש ולהבין, לטענת הנתבעות, על רקע נסיבות כריתתו וכחלק ממערכת הסכמית הכוללת שלושה הסכמים שנחתמו בסופו של אותו משא ומתן: ההסכם להענקת בלעדיות לנתבעות בהפצה בישראל של אריחי קרמיקה המיוצרים על ידי החברה הטורקית; הסכם העמלה החדש בין התובעים לנתבעות; והסכם נציגות בין החברה הטורקית ל- אוטולוקס. עוד טענו הנתבעות למחיקת סיכומי התשובה מטעם התובעים. לענין זה, כיוון שבפסק הדין החלקי, התייחסתי לתצהרי הנתבעות כפי שהן, ממילא לא היה מקום לדון בבקשה זו. 2. פרשנות הסכם העמלה החדש מיום 24.3.99 אכן אין לפרש הסכם במנותק מנסיבות כריתתו. במקרה זה העובדות המרכזיות ביחס לנסיבות העסקיות שהביאו לכריתת ההסכם החדש, אינן במחלוקת; ומכל מקום, גם על סמך העובדות אשר הובאו על ידי הנתבעות בתצהיריהן, ובהנחה שעובדות אלו נכונות, אין לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעות להסכם החדש. נסיבות חתימת הסכם העמלה החדש בין התובעים לנתבעות, הן, כמתואר בתצהירי הנתבעות, כדלקמן: ביום 17.2.99 נערכה פגישה בנוכחות הנתבעות, התובע ומנהל המכירות של החברה הטורקית, ובה נתבקשה החברה הטורקית להעניק לנתבעות בלעדיות. בהסכם ג'נטלמני מיום 19.2.99 (נספח ב' לכתב ההגנה), בין רפפורט לבין החברה הטורקית, הביעה החברה הטורקית את הסכמתה להעניק לרפפורט בלעדיות במכירת אריחי קרמיקה מתוצרתה בתחומי מדינת ישראל, וזאת בתנאי שעד לסוף שנת 1999 רפפורט תרכוש מהחברה הטורקית כמות של מיליון מ"ר אריחי קרמיקה (להלן: הסכם הבלעדיות). במקביל ובקשר להסכם הבלעדיות, נחתמו מול התובעים שני הסכמים המסדירים את עמלתם בתמורה לעזרתו של התובע בקשר המסחרי בין החברה הטורקית לנתבעות. אחד מההסכמים הינו ההסכם החדש בין הנתבעות לתובעים, בו נקבע, כמצוטט לעיל, כי שיעור העמלה יעמוד על 3%, וכן נקבע כי הרכישות יבוצעו ב- FOB ולא ב- CIF. ההסכם הנוסף, הינו הסכם מיום 15.4.99, בין אוטולוקס לבין החברה הטורקית, במסגרתו התחייבה החברה הטורקית לשלם לאוטולוקס במעמדה כנציגת החברה הטורקית בישראל, עמלה בשיעור 1% מהמכירות לנתבעות (FOB) וכן ממכירות ללקוחות חדשים שתגייס אוטולוקס לחברה הטורקית בעתיד (להלן: הסכם הנציגות). עוד נקבע בהסכם הנציגות זה כי הוא יהיה בתוקף עד ליום 10.3.2000 ויתחדש באופן אוטומטי, וניתן לבטלו בהודעה מראש בת 3 חודשים. לטענת הנתבעות, על הרקע העובדתי הנ"ל, ובעיקר על רקע שלושת ההסכמים יחד, היה ברור כי ההסכם החדש בתוקף כל עוד התובעים ממשיכים לשמש כנציגיה של החברה הטורקית בישראל (ס' 17-20 לתצהיר בן פורת). היות והחברה הטורקית הודיעה על ביטול הסכם הנציגות החל מחודש מרץ 2003, הרי שממועד זה הם אינם זכאים עוד לעמלה על פי ההסכם החדש. הנה כי כן, בעוד לטענת התובעים הפסקת תשלום העמלה החל מחודש יוני 2004, מהווה הפרה של ההסכם החדש, לטענת הנתבעות, המתבססת על פרשנותם להסכם, תשלום העמלה הופסק במועד זה מכיוון שההסכם החדש כבר לא היה בתוקף. עוד טוענות הנתבעות, כי העמלה שנקבעה בהסכם הייתה מבוססת על רכישת כמות של כמיליון מ"ר בשנה של אריחי קרמיקה בלבד, כפי שהתחייבה רפפורט כלפי החברה הטורקית בהסכם הבלעדיות (ס' 18 לתצהיר בן פורת). לטענת הנתבעות, מעבר לכמות זו, ולגבי מוצרים אחרים לגביהם לא ניתנה לרפפורט בלעדיות, התובעים אינם זכאים לעמלה. פרשנות הנתבעות להסכם החדש מוסיפה לו, אם כן, תניות בדבר הגבלת תוקף, הגבלת סכום העמלה וסוג המוצרים, תניות שאין להן זכר בלשון ההסכם החדש. בניגוד לטענת הנתבעות, תניות אלו גם אינן נלמדות מהנסיבות העובדתיות של כריתתו שהוצגו על ידי הנתבעות, אינן עולות מההסכמים האחרים שנחתמו באותן נסיבות, ומעבר לכך הוספתן להסכם החדש אינה מתיישבת עם ההיגיון המסחרי שבבסיס העסקה בין הצדדים. התחייבות הנתבעות לשלם עמלה לתובע הינה בגין שירות שכבר ניתן על ידו, כפי שנאמר במבוא להסכם החדש: "היות ובאמצעות קשריך המסחריים בטורקיה, יצרנו קשרי מסחר עם חברת KALE BODUR מטורקיה, הרינו להתחייב כלפיך כדלקמן...". טענת ב"כ הנתבעות כי: "הכוונה היתה שהוא גם היה סוכן" (עמ' 1, שו' 11-12 לפרו' מיום 4.12.07), סותרת את לשון ההסכם ואת ההיגיון המסחרי שבבסיסו. כנגד התחייבות הנתבעות לשלם עמלה, התובעים לא התחייבו להמשיך ולספק לנתבעות שירותים במעמדם כנציגיה של החברה הטורקית בישראל, והתחייבותם אינה קשורה ליחסים העתידיים בין החברה הטורקית לתובעים. ההסכם החדש מתנה את הזכאות לתשלום העמלה בעתיד אך ורק בהמשך רכישת המוצרים מהחברה הטורקית, ובהתאם לכך גם קובע את תוקף ההסכם: "עד לתום 12 חודשים לאחר המועד האחרון בו נרכוש מוצרים מ- KALE BODUR" (סעיף 7 להסכם החדש). טענת הנתבעות, איפוא, כי התובעים הסתירו את עובדת סיום יחסיהם עם החברה הטורקית, אף בהנחה שנכונה, אינה רלוונטית. הסכם הנציגות, שקובע את זכאות התובעים לעמלה מהחברה הטורקית גם בגין כל לקוח אחר שיגייסו התובעים, מחזק את המסקנה כי העמלה לתובע היא בגין עצם גיוס הלקוח ולא בגין שירותים שהתחייב ליתן כנציג החברה הטורקית. יתר על כן הסכם הנציגות עם החברה הטורקית, אינו יוצר התחייבויות כלשהן של התובע, אלא התחייבויות של החברה הטורקית בלבד לשלם לו עמלה בגין כל לקוח חדש שיגייס. יש גם לציין כי במסגרת הניסיונות לקיים משא ומתן לסיום היחסים עם התובעים, הנתבעות לא העלו את הטענה כי ההסכם אינו תקף, אלא כתבו במכתב מנכ"ל נגב לתובעים מיום 2.5.05 (נספח ז' לתצהיר הנתבעות) את הדברים הבאים (להלן: מכתב מנכ"ל נגב): "גו' היקר שלום, אנו מקיימים יחסים הוגנים ואמינים מזה זמן רב. לאחרונה, נחשפה בננו מחלוקת הדורשת ליבון, הבהרה והכרעה. לאור השינויים שחלו בשנים האחרונות, הן בשוק בכלל והן במעמדכם מול קאלה, קיים קושי לראות את הקשר בננו ממשיך להתקיים כאילו לא קרה דבר. יחד עם זאת, מכיוון שברצוני לקדם את העניין, הריני להצע כי נפנה במשותף לתהליך של גישור ואני מציע לפנות למר איברהים בודור בכבודו ובעצמו ולבקש ממנו לשמש כמגשר בינינו...." העובדה שהנתבעות לא העלו לפני התובעים את הטענה בדבר העדר תוקף להסכם, וכפי שעולה מההתכתבויות בין הצדדים, ראו עצמן מחויבות, במידה כזו או אחרת להסכם, גם לאחר ביטול מינויה של אוטולוקס כנציגתה של החברה הטורקית בישראל החל מחודש מרץ 2003, שומטת את הבסיס תחת הטענה לפיה ברור היה לצדדים כי הסכם העמלה בתוקף כל עוד הסכם הנציגות בתוקף. ההסכם החדש גם אינו מגביל את סוג או כמות המוצרים המזכים בעמלה. סעיף 1 להסכם קובע: "בתמורה לעזרתך כאמור לעיל, תהא זכאי לקבל מאיתנו, במשך תוקפו של הסכם זה, עמלה בסך השווה ל- 3% מסך התמורה (FOB טורקיה) שנשלם בגין מוצרים אותם נרכוש מחברת KALE BODUR"(ההדגשה שלי - מ' א' ג'). ההסכם מתייחס אם כן לעמלה הנגזרת מכלל המוצרים, ללא הגבלה כלשהי של סוג המוצרים או סכום העמלה. הנתבעות מבקשות ללמוד על הגבלה כזו מהסכם הבלעדיות בין רפפורט לחברה הטורקית. בהסכם הבלעדיות נקבע, כאמור, כי החברה הטורקית מסכימה לתת לרפפורט זכויות בלעדיות בהפצת אריחי קרמיקה בישראל בשנת 1999, בתנאי שרפפורט תרכוש כמות מינימלית של אריחי קרמיקה עד לסוף שנת 1999. תנאי זה הינו מקובל ונפוץ בהסכמי בלעדיות, ולא שוכנעתי כי קיימת תלות בין הסכם הבלעדיות לזכאות התובע לעמלה, זכאות הקיימת כל עוד הנתבעות או מי מהן מממשיכות לרכוש מוצרים של החברה הטורקית, והיא נגזרת מסך כל התמורה בגין כל סוג של מוצרים שהנתבעות רוכשות מהחברה הטורקית. ראיה לכך שלא היתה כוונה להגביל את סוג המוצרים שבגין רכישתם תשולם עמלה לתובעים, הינה כי בדו"חות שהמציאו הנתבעות לתובעים ביום 7.7.05, פורטו סכומי התמורה ששילמו הנתבעות לחברה הטורקית, ללא הבחנה כלשהי בין סוג המוצרים (נספח ז' לכתב התביעה). העובדה שתניות אלו לא הופיעו גם בנוסח ההסכם הראשון משנת 1993, והשינוי היחיד בהסכם החדש לעומת הראשון הינו בגובה העמלה, תומכת בכך שלא היתה כוונה לכלול תניות אלו בהסכם החדש. אמנם, הובאו ראיות לכך שהתובע שימש באופן שוטף כאיש קשר מטעם הנתבעים מול החברה הטורקית (נספח ה' לתצהירי הנתבעות), ולכן סביר כי חל מפנה בשיקולי הכדאיות בקיום ההסכם החדש מצד הנתבעות. ואולם, משהפסקת קשרי התובע עם החברה הטורקית לא היתה תנאי לתוקפו או קיומו של ההסכם, הרי שמשההסכם לא היה עוד כדאי מבחינת הנתבעות, היה עליהן להביא לסיומו בדרך של הודעת לתובע על ביטול ההסכם תוך זמן סביר. אין מחלוקת כי הנתבעות הפסיקו לשלם עמלות לתובעים החל מחודש יוני 2004, מבלי שהודיעו לתובע על ביטול ההסכם, ואף קודם למועד זה שילמו לתובע עמלות חלקיות בלבד, ובכך הפרו הנתבעות את ההסכם. הנתבעות הביעו לראשונה את רצונן לבטל את הקשר החוזי ביניהן לבין התובעים במכתב מנכ"ל נגב, מיום ה-2.5.05, המצוטט לעיל. על כן, עד למועד מכתב זה, הנתבעות חייבות בתשלום מלוא העמלה לתובעים בגין כל המוצרים שרכשו מהחברה הטורקית, ללא הגבלת סכום. לאור האמור, הצדדים יודיעו בתוך 30 ימים האם הם הגיעו להסדר בנוגע לסכום המדויק שעל הנתבעות לשלם לתובעים או שיש צורך בהמשך הדיון בתביעה. הנתבעות ישלמו לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בגין פסק הדין החלקי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. משפט בינלאומידמי תיווךתיווךבעל דין בחו"ל / חברה בחו"ל