דריסת הולך רגל למוות ע''י אוטובוס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דריסת הולך רגל למוות ע''י אוטובוס: השופט ש. ברלינר: 1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (ת.פ. 2612/97, כב' השופט ארגמן), לפיו הורשע המשיב בעבירה על סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, וסעיפים 40 ו64- לפקודת התעבורה והוטלו עליו עונשים אלה: 6 חודשי מאסר לרצותם בעבודת שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 3,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו, ופסילת מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 4 שנים, בניכוי 34 ימי הפסילה המינהלית. ערעורו של המשיב (ע.פ. 1021/00), מופנה ביסודו נגד ההרשעה. ערעורה של המדינה (ע.פ. 995/00) מופנה נגד קולת עונש הפסילה בגזר הדין. 2. המשיב הוא נהג אוטובוס. ביום 19.7.97 נסע מעכו לנהריה, עצר ברמזור המראה פניה שמאלה מהכביש הראשי אל שדרות הגעתון; באור ירוק החל לנסוע שמאלה, נכנס אל שדרות הגעתון, ופגע וגרם למותו של הולך הרגל יעקב מאואר ז"ל בן ה71- (להלן - המנוח), אשר חצה אותה שעה את שדרות הגעתון יחד עם אשתו. הפגיעה במנוח נעשתה עם חזית האוטובוס, ולטענת המדינה, נהג אז המשיב באוטובוס במהירות של 26 קמ"ש. הוא גרם לתאונה בגלל חוסר תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו; ראה את המנוח חוצה את הכביש אך לא עצר את האוטובוס; הסתפק בצפירה, ולא נקט כל אמצעי אחר. המשיב כפר בעובדות כתב האישום; נשמעו הראיות ולאחר מכן ניתנה הכרעת דינו המפורטת של כב' השופט ארגמן, אשר מצא כי היתה התרשלות מצד המשיב בגרימת התאונה. באשר לכיוון חציית הכביש על ידי המנוח, קבע כב' השופט ארגמן כי המנוח החל לחצות את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעת המשיב. קביעה זו סתרה הן את הנטען בכתב האישום כאילו חצו בני הזוג את הכביש "בכיוון מימין לשמאל ובאלכסון... בהליכה איטית". כמו כן סתרה קביעה זאת את גרסתו של המשיב כאילו חצו המנוח ואשתו את הכביש מימין לשמאל אך בהגיעם סמוך למדרכה שבצד שמאל, שינה המנוח את כיוון ההליכה, והתפרץ חזרה אל הכביש, משמאל לימין, כיוון נסיעת המשיב. באשר למקום בו היה המנוח בכביש ולמרחק ממנו יכול היה המשיב לראותו לראשונה, הגיע כב' השופט ארגמן למסקנה כי המשיב "היה יכול וצריך לראות את בני הזוג כבר ברידתם מן המדרכה לכביש ולא רק במרחק של 2 מטר מהמדרכה השמאלית כיוון נסיעתו וזאת עוד בהיותו במרחק של 30 מטר לפחות". באשר למהירות נסיעתו של המשיב בעת התאונה, קבע כב' השופט ארגמן כי המשיב הגיע למהירות של 5 קמ"ש כשהיה במרחק של 30 מטרים מבני הזוג. באשר להתנהגותו של המנוח בעת חציית הכביש נקבע כי תחילה הלך הליכה איטית אך אח"כ החל לרוץ. בקשר לכך נקבע כי "לפחות מנקודת מבטו הוא, האוטובוס היה עדיין רחוק, כדי שיוכל, אם רק ירוץ, להספיק לחצות את הכביש... ." באשר לאמצעים בהם יכול היה המשיב לנקוט כדי למנוע את התאונה, קבע כב' השופט ארגמן כי היה עליו לראות את המנוח ואשתו עוד במרחק של 30 מטר כשהם חוצים את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעתו; הוא הניח שאכן המשיב צפר כדי לאותת אזהרה. בכך לא היה די: "היה על הנאשם שלא להמשיך בנסיעתו כלל ועיקר ולעצור את רכבו, על אתר, עד אשר יצאו המנוח ורעייתו ממתחם הסכנה, אך הנאשם המשיך בנסיעתו, תוך כדי המשך התאוצה והגברת המהירות. זאת בניגוד גמור לכל נהג אחר במקומו היה חייב לעשות". לפני הפגיעה במנוח הוגברה המהירות, כקביעת השופט, עד 26 קמ"ש. כמו כן ביסס כב' השופט ארגמן את פסק הדין על חישובים ונתונים הנוגעים לתגובת הנהג, מהירות הנסיעה, מקדם החיכוך, ומרחקי התגובה והבלימה וקבע כי "לאור האמור, ברור לחלוטין, שהיה בידי הנאשם כדי למנוע את הפגיעה במנוח, לא רק לאור הממצאים אליהם הגיע בית המשפט, אלא גם לפי גרסת הנאשם שראה את בני הזוג רק ממרחק של 20 מטרים ממקום בו חצו השניים את הכביש." לבסוף הרשיע כב' השופט ארגמן את המשיב בעבירות שיוחסו לו. בגזר הדין הוא ציין כי "בנסיבות המקרה הנוכחי היתה רשלנות תורמת מצד המנוח ועובדה זו מקלה במידת מה את מידת רשלנותו של הנאשם." לאור זה ולאור שאר הנתונים שבפניו, הטיל על המשיב את העונשים דלעיל. 3. לטענת המשיב, לא הוכחה רשלנות מצדו בגרימת התאונה; התאונה היתה בלתי נמנעת, לאחר שהשופט ארגמן לא קיבל את עדותו וחוות דעתו של הבוחן. המנוח עשה "מעשה רשלנות רבתי", עד כי לא היה מקום לצפות שכך הוא יעשה "ובכך נותק הקשר הסיבתי בין מעשה המערער לבין התוצאה". המנוח יצא בפזיזות אל הכביש, ואז היה המרחק ממנו אל האוטובוס קטן מאוד, וזה שעה שהמשיב נהג באוטובוס באור ירוק ברמזור. מוצדק על כן לדעת המשיב, שלא להטיל עליו עונשים העולים על המינימום. 4. כאמור, קבע כב' השופט ארגמן כי המנוח חצה את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעתו של המשיב. בכך לא התקבלה גרסת התביעה כמפורט בכתב האישום, גירסה עליה התבסס הבוחן בדו"ח שהגיש. כמו כן סתרה קביעה זאת, שהתבססה על עדויותיהם של עדי ההגנה בילאל דאוד וגב' מכלוף עזיזה, את גירסתו המפורטת של המשיב בעדויות שמסר למשטרה. בהודעתו ת6/ הוא הדגיש כמה פעמים כי ראה את בני הזוג חוצים מימין לשמאל; צפר להזהיר אותם כשהוא ממשיך בנסיעה איטית "וכאשר הם הגיעו למרחק של 2 מטר מהמדרכה השמאלית שבכיוון הנסיעה שלי, אז כשאשתו המשיכה לכיוון המדרכה הולך הרגל בעלה הסתובב לפתע לאחור והחל בפתאומיות להתפרץ חזרה לכיוון הכביש לכיוון האוטובוס שלי... ואיך שהוא פנה לאחור חזרה לכיוון הכביש, אז הוא נפגע מחזית האוטובוס בערך במרחק 1/3 מצד שמאלי של האוטובוס ואני מיד בלמתי בלימת חירום". זוהי קביעה עובדתית על סמך העדויות שבאו בפני כב' השופט ארגמן. הוא יכול היה לבסס אותה על עדויות העדים הנ"ל; גם עדות אשתו של המנוח תמכה במסקנה זו, ולפיכך אין להתערב בכך. טוען ב"כ המשיב כי יש לזכות את המשיב אך משום שלא התקבלה גירסת התביעה שבכתב האישום. אני סבור שאין לקבל טענה זאת. בצדק בחן כב' השופט ארגמן את המצב כפי שהדבר מתחייב מהקביעה האמורה ומשאר הנתונים שבפניו. במידה ובמצב דברים זה ישנה התרשלות של המשיב, יש להרשיעו. 5. נראה לי, שהראיות שעמדו בפני כב' השופט ארגמן הצדיקו את המסקנה שהמשיב התרשל בנהיגתו, ובכך גרם לתאונה ולמותו של המנוח. המשיב העיד כאילו חצו בני הזוג את הכביש מימין לשמאל, ותיאר בפרוטרוט את תגובתו לנסיון חציה זה של בני הזוג. הוברר שאין לגירסה זו כל בסיס. הוא לא ראה אותם כלל, כאשר הם חוצים את הכביש משמאל לימין, כקביעת כב' השופט ארגמן. מכאן, מתחייבת המסקנה שהמשיב, תוך כדי פנייתו שמאלה אל שד' הגעתון כאשר הוא מאיץ את מהירות נסיעתו מאז העמידה ברמזור ועד למקום התאונה, במהירות של 26 קמ"ש, לא שם לבו כלל לנעשה לפניו בכביש. הוא כלל לא יכול היה לראות את מה שכביכול תיאר בפרוטרוט בהודעתו, כאילו הם חוצים את הכביש מימין לשמאל. באותה מידה הוא גם לא ראה את בני הזוג כאשר הם הולכים על המדרכה, מתקרבים אל שפת המדרכה, ויורדים אל הכביש, שעה שהמנוח המשיך בריצה או בהליכה מהירה לחצות את הכביש, ואשתו נסוגה אחורנית כאשר הבחינה באוטובוס המתקרב. הוא יכול היה להבחין בהם ממרחק של 20 מטר, אולי אף 30 מטר. נהג סביר, בהבחינו בהם כאמור, היה נוהג את האוטובוס באופן שבו יכול היה לעצור אותו, על אתר. נסיון כזה לא נעשה על ידי המשיב; הוא המשיך בהאצה בלא להבחין במנוח, ובלם רק כאשר ממש פגע בו. יש לציין כי הראות היתה טובה; הכביש והאוטובוס תקינים; לא היו כלי רכב אחרים שהפריעו לשדה הראיה הפתוח, עד למרחק. עוד יש לציין, כי הפגיעה במנוח היתה ממש בחזית האוטובוס, ולא בדופן האוטובוס. לא היה זה מצב שבו המנוח רץ אל האוטובוס, אלא האוטובוס הוא זה שהתקרב אל המנוח ופגע בו, כשהלה מנסה לחצות את הכביש. עמדתי היא על כן, שיש לדחות את הערעור על ההרשעה. 6. עונש הפסילה שהוטל על המשיב הוא לתקופה של 4 שנים בלבד. זוהי הקלה בעלת משמעות בעונש לגבי נהג אוטובוס ציבורי. אמנם, חובה להקפיד בענישה הולמת נהג הגורם ברשלנות למותו של הולך רגל, וכך במיוחד לגבי נהג רכב ציבורי, ממנו יש לצפות לנהיגה זהירה ובטוחה. אולם, במידה מסויימת עונש הפסילה לנהג כזה הוא כבד במיוחד באשר הוא פוגע במקור פרנסתו. כב' השופט ארגמן הדגיש במיוחד, בלוקחו את כל הנתונים בחשבון, כי היתה במקרה דנן רשלנות ניכרת של המנוח שנספה בתאונה. זהו נתון המצדיק הקלה מסויימת בעונש. במצב דברים זה אני מציע כי לא נתערב בעונש הפסילה. 7. הצעתי היא איפוא, כי נדחה את שני הערעורים. ש. ברלינר - שופט השופט י. גריל: אני מסכים. י. גריל - שופט השופט י. דר: אני מסכים. י. דר - שופט הוחלט לדחות את שני הערעורים, כאמור בפסק דינו של השופט ש. ברלינר. מקרי מוותדריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםדריסה למוותהולך רגלאוטובוס