הוגשה בקשה להארכת תוקף צו הגנה. נטען כי מאז שניתן צו ההגנה ועד להגשת הבקשה הנ"ל, ממשיך המשיב להטריד את המבקשת ואת ילדיה. לטענת המבקשת, בנה חרד וחושש מחזרתו של המשיב הביתה ומתקשה להירדם בלילות, ועד לאחרונה אף נהג לוודא כל הזמן כי הדלתות נעולות, על מנת שהמשיב לא ייכנס הביתה. כמו כן, טענה המבקשת כי בפגישות שנערכו במשרדו של בא כוחה בנוכחות הצדדים ובאי כוחם קילל אותה המשיב ואף איים עליה בזה הלשון: "אם תלכי לבית המשפט אני אאבד אותך, פה אני אקבור אותך". בית המשפט לא שוכנע כי המשיב התנהג באופן שהתנהגותו זו היא אשר גרמה למתחים החריפים הקיימים כעת. ##להלן החלטה בנושא הארכת תוקף צו הגנה:## בפני בקשה להארכת תוקפו של צו הגנה מיום 6/6/99 (להלן: הצו) לפי סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א - 1991 (להלן: החוק). ביום 5/9/99 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים. בהחלטה שניתנה באותו מועד, נקבע כי הצו יישאר בתוקף עד לקבלת תסקיר פקידת סעד וקיום דיון נוסף בנדון. התסקיר הוגש בסמוך לאחר מכן, התקיים דיון נוסף ואף הוגשו סיכומים בכתב. טענות המבקשת, כ' (להלן: המבקשת): א. מאז שניתן הצו ועד להגשת הבקשה הנ"ל, ממשיך המשיב כ' (להלן: המשיב) להטריד את המבקשת ואת ילדיה - המבקשים 2 ו- 3 (להלן: הילדים) ומשרה עליהם אווירת פחד וטרור. לטענת המבקשת, בנה (המבקש מס' 2) חרד וחושש מחזרתו של המשיב הביתה ומתקשה להירדם בלילות, ועד לאחרונה אף נהג לוודא "כל הזמן כי הדלתות נעולות, על מנת שהמשיב לא ייכנס הביתה" (ראה תצהירה של המבקשת המצורף לבקשה, סעיפים 7-12). ב. כמו כן, מספרת המבקשת כי בחודש יולי - היינו, לאחר שצו ההגנה נכנס כבר לתוקפו, הופיע המשיב למסיבת הסיום של הבת (המבקשת מס' 3) בבית הספר, מבלי ליידע או לעדכן אותה, דבר שלטענת המבקשת הבהיל את הבת וגרם לה להתפרצות של בכי. בעקבות אירוע זה אף סירבה הבת להישאר ולהשתתף במסיבה שנערכה לאחר מכן, והמשיכה לבכות במהלך כל הנסיעה הביתה. ג. בנוסף סיפרה כי בתאריך 29/8/99 השאיר המשיב לילדים הודעה במשיבון בה סיפר להם כי ראה אותם בשבת האחרונה בצומת "בילו" . לטענתה, הודעה זו גרמה לתחושת חרדה אצל הבן והוא החל מאז לנעול את דלתות הבית. ד. עוד סיפרה המבקשת שכשלושה שבועות לפני הגשת הבקשה הנוכחית, שעה שנסעה עם הבת ברכב ליד ביתם, ראה אותם המשיב ועשה לעברם "תנועה מגונה" (ראה תצהירה של המבקשת, סעיף 10). ה. כמו כן, טענה המבקשת כי בפגישות שנערכו במשרדו של בא כוחה בנוכחות הצדדים ובאי כוחם קילל אותה המשיב ואף איים עליה בזה הלשון: "אם תלכי לבית המשפט אני אאבד אותך, פה אני אקבור אותך". 4. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 14/9/99, הכחיש המשיב את טענותיה הנ"ל של המבקשת. במסגרת חקירתו הנגדית, הודה המשיב כי במהלך השנה האחרונה, כשהוא כבר לא נמצא בבית, ניסה מספר פעמים להיכנס לביתם של בני הזוג, וכן הודה כי לעתים דפק על דלת ביתם של בני הזוג בשעות לילה מאוחרות מאחר ורצה להיכנס הביתה, אבל המבקשת לא אפשרה לו. באשר לאירועים המתוארים בבקשה הנוכחית ואשר הובאו לעיל, השיב המשיב (כפי שגם מציין פקידת הסעד - הגב' דבי דותן בתסקיר שהגישה), כי לאורך כל חיי הנישואין, הוא היה מעורב ופעיל בחיי הילדים ואף נשאר פעיל גם לאחר שעזב את הבית. לטענתו, הגיע למסיבת הסיום של הבת מתוך ידיעה כי היא אינה פוחדת ממנו. מכיוון שכך, טוען המשיב שכל אשר תיארה המבקשת בבקשתה באשר לאירוע הזה אינו אמת. בתמיכה לגרסתו הביא עד מטעמו - מר י' ע', שהיה נוכח אף הוא במסיבת הסיום הנ"ל, ואשר מסר גרסה דומה לזו של המשיב באשר למה שקרה במסיבה. בחקירתו הנגדית של המשיב, הופנה על ידי ב"כ המבקשות לעמ' 4 לתסקיר, בו מובאת ומפורטת דעתה של הבת באשר לסכסוך שבין הוריה, ובאשר ליחסה כלפי אביה. בתגובה השיב המשיב כי הבת מוסתת על ידי אימה, אשר מקללת אותו ברחוב, טורקת לו את הטלפון בפרצוף, ומעשים נוספים מהסוג הזה; לדברי המשיב: "...האמא מדברת מתוך גרונה" (ראה פרו' מיום 14/9/99 עמ' 7 ). 5. לאחר שמיעת העדויות ועיון במסמכים שהוגשו, מצטיירת התמונה הבאה: א. בני הזוג כח’ נשואים כ- 21 שנים. חיי הנישואין של בני הזוג עלו על שרטון לפני כשנה בעקבות משבר אימון במשיב שנוצר אצל המבקשת, בעקבות היעלמותם של כספים מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג, וההסתבכות הכלכלית שנוצרה בעקבות הנ"ל. בעקבות משבר זה, עזב המשיב בהסכמה את ביתם של בני הזוג. ב. המבקשת טענה לא אחת, כי עד לאותו אירוע שיצר את המשבר הנ"ל היה המשיב בעל טוב ואב טוב (ראה לדוגמא פרו' מתאריך 14/9/99 עמ' 3) . גם בתסקיר פקידת הסעד מיום 14/9/99, מציינת פקידת הסעד, הגב' דותן, כי שני בני הזוג תיארו בפניה חיי נישואין הרמוניים עד למשבר המתואר לעיל. היא מציינת כי שני בני הזוג מתגאים בילדיהם ומעורבים בחייהם. ג. בעקבות המשבר הנ"ל, החל המשיב לטענת המבקשת לדבר על גירושין, דבר שהעמיק את תחושת אי האימון שנוצרה אצל המבקשת, וכיום היא נחושה בדעתה להיפרד סופית מהמשיב. ד. המשיב אינו מכחיש כי בני הזוג הסתבכו בתחום הכספי, אבל לטענתו אין הדבר נובע אלא מאורח חייה הבזבזני וראוותני של המבקשת. הוא מתאר את המבקשת כאישה שתלטנית, עצבנית, נוטה להתפרצויות וחסרת סבלנות. (ראה תסקירה של הגב' דותן עמ' 6). ה. גם לדבריה של המבקשת, לא היו כל אירועי אלימות בין המשיב לבין המבקשים במהלך שנות הנישואין, למרות המצב המתואר לעיל, ולמרות המשבר הקשה שפקד את בני הזוג. יש לציין כי המבקשת אף אומרת בתביעתה למזונות בתמ"ש 1030/99 כי במשך השנים "חיו הצדדים עם ילדיהם על מי מנוחות.." (ראה כתב התביעה סעיף 2) ולא ציינה כל אירוע אלים שקרה בעבר בין בני הזוג ואף לא תבעה מדור שקט - דבר שיכול היה להעיד על אלימות או התעללות קודמת. ו. רק לאחר עזיבתו של המשיב את הבית מרצונו וניסיונותיו החוזרים ונשנים לשוב הביתה, פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה למתן צו הגנה נגדו, בטענה כי המשיב מאיים על חייה ועל חיי בתה ואף מטיל אימה עליהם ועל הבן . 6. מהאמור לעיל ניתן להסיק, כי המקרה שלפנינו איננו מקרה של משפחה למודת אלימות, והבקשה למתן צו ההגנה המקורי והבקשה הנוכחית להארכתו, באו בעקבות אותו משבר אימון שנוצר אצל המבקשת והמתח שנוצר בין בני הזוג לאחר מכן, אשר גם הביאו את המבקשת בסופו של דבר להחליט כי ברצונה "לפרק את החבילה", ואף לפתוח בהליכים משפטיים בהתאם. בעקבות פרוץ המשבר, עזב המשיב את הבית מרצון, ועזיבתו אפשרה למבקשת ולילדים, במרוצת הזמן, להתמודד עם המצב החדש שנוצר ואף לסגל לעצמם אורח חיים אחר ולהתרגל אליו. בשלב מאוחר יותר, כאשר ניסה המבקש פעם אחר פעם להיכנס חזרה לבית המשפחה, גרמו ניסיונות אלה להעלאת מפלס המתח ששרר ממילא בין בני הזוג בגלל הריחוק הפיזי והנפשי שכבר היו נתונים בו, והדבר הביא לשיבוש אורחות החיים בבית - כפי שעולה מחקירות הצדדים ומהתסקיר שהוגש. 7. עובדות ומסקנות אלו מביאות אותי למסקנה שאין בסיס להארכת צו ההגנה. כפי שנקבע כבר לא אחת, צו הגנה אשר מרחיק אדם מביתו הנו צעד חמור ביותר, ושומה על בתי המשפט להשתמש בסעד זה במידה ובמשורה. מצד אחד, אל לו לבית המשפט להסס מלהרחיק אדם מביתו אם ישוכנע כי השארתו בבית תשאיר את בני המשפחה, או מי מביניהם, בסכנה מיידית וממשית: או שמעשה אלים שכבר ביצע המשיב מצביע על סכנה של ממש שהדבר עלול לחזור על עצמו (סעיף 3(1) לחוק), או שהתנהגותו של המשיב, גם אם כשלעצמו לא היה אלים ממש, מחייבת את המסקנה כי קיימת סכנה למעשים אלימים בעתיד, כגון כתוצאה מאיומים מילוליים או מעשים מאיימים אחרים (דריכת נשק, הרמת סכין, או אף הרמת יד וכדומה) (סעיף 3(2) לחוק), או - לפי סעיף 3(3) לחוק, במקרה שהמשיב "התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו". לא מצאתי כי העובדות של המקרה שבפנינו ממלאים את התנאים של סעיפי החוק האלו. לא היו מעשים אלימים ממש, ואף לא שוכנעתי כי היו איומים למעשים אלימים שיש להתייחס אליהם כיותר מאשר פליטות פה "בעידנא דריתחא". מטבע הדברים, כאשר קיים סכסוך דוגמת הסכסוך שלפנינו שמביא למשבר בחיי בני הזוג, ובפרט כאשר מתנהלים הליכים משפטיים בין בני הזוג, ההימצאות והשהות של בן זוג אחד בחברת בן הזוג השני הופכת לבלתי נסבלת. כל אירוע, כל מילה או טענה שנאמרת על ידי מי מהצדדים, כל פעולה שעושה מי מהצדדים, מתפרשת לעתים על ידי אחד מבני הזוג כהתנהגות "מאיימת" שגורמת לשיבוש אורחות החיים בבית אשר אינה מאפשרת ניהול תקין וסביר של בן הזוג הנפגע. ברם, הגם שקיים מתח רב במשפחה, וסביר אף להניח כי מפלס המתח יעלה אם יחזור המשיב הביתה, הרי שהחוק למניעת אלימות במשפחה אינו מיועד למניעת כל סוגי המתח שהינם מנת חלקם של משפחות בפירוק. העובדה שבני זוג הינם מסוכסכים, שהם רבים, ואף צועקים, או מתבטאים קשות אחד נגד השני, והעובדה שתופעות אלו אף משפיעות לרעה באופן הקשה ביותר בשלוותם הנפשית של ילדי בני הזוג - אין בכל אלה כדי להוות עילה להתערבותו של בית המשפט במתן צו הגנה. תופעות מהסוג הזה מצערות כמובן, ומוטב היה אם בני הזוג היו נוקטים בצעדים קונסטרוקטיביים לקראת פירוד סופי, וכך להפסיק את ההשפעה ההרסנית, גם על בני הזוג עצמם וגם על ילדיהם, של המשך המתחים שביניהם. אבל לא למניעת תופעות מהסוג הזה בא סעיף 3(3) לחוק; אם כך היו פני הדברים, הרי שכל אימת שיתפרץ סכסוך בין בני זוג, שמטבע הדברים נוצר בעקבותיו אי-נעימות, מתחים ואף סבל פסיכולוגי, מעצם קיומו של הסכסוך, הרי שניתן היה לצפות שהחוק יאפשר למי מבין הצדדים להוציא את השני מהבית על מנת ל"הרגיע את הרוחות", וברור כי תוצאה כזו הינה אבסורדית בעליל. רק במקרים חריגים ביותר, כשלא הסכסוך עצמו הוא אשר מביא להפרעה בחייהם התקינים של בני המשפחה, אלא התנהגותו של אחד הצדדים, המתעלל בבני משפחה אחרים או מתנהג באופן חריג וקיצוני (ודוק: באופן החורג מהתנהגותם של בני זוג הרבים שנמצאים אף הם בסכסוכים ובמתחים) באופן שהתנהגותו זו היא אשר מונעת ניהול חיים תקינים - רק אז קיים בסיס למתן צו. 8. במקרה דנן, לא שוכנעתי כי המשיב התנהג באופן שהתנהגותו זו היא אשר גרמה למתחים החריפים הקיימים כעת: א. אשר לאירוע המתואר בסעיף 3ב' לעיל, הרי גם לגרסתה של המבקשת לא היה בהתנהגותו של המשיב כדי לגרום לבהלה ולחרדה מצד הבת, ורק עצם נוכחותו במסיבה היא אשר גרמה לתגובתה החריפה ויוצאת דופן. הגב' דותן בתסקירה מציינת שהבת הגיבה קשות בעקבות העובדה כי כל ילדי כיתתה ידעו שאביה עזב את הבית (למרות שהיא עצמה גילתה עובדה זו רק לחברה אחת), כך שסביר להסיק כי תגובתה של הבת, אם אמנם הייתה כפי שתיארה אותה המבקשת, נבעה כתוצאה מתחושת בושה או אי נעימות מול חבריה לכיתה בעקבות ידיעתם את המצב ששורר בביתה, דבר שבהחלט סביר להסיק כאשר המדובר בילדה בת 12 הנמצאת בתקופת גיל ההתבגרות. אמנם, צוין בתסקיר שהבת כועסת על אביה, מרירה ומלאה טענות כלפיו באשר לסכסוך שבינו ובין אמה; כן צוין, כי היא חשופה לקונפליקט שבין הוריה, וכן לגילויי האהדה והתמיכה להם זוכה אימה מהמבוגרים שבסביבתה. להערכת הגב' דותן, מצב זה גורם לכך שהבת מזדהה לחלוטין עם אימה, והדבר גם מונע ממנה "התמודדות עם תחושת אשם שיכולה ללוות כל ניסיון התקרבות לאב" (ראה עמ' 4 לתסקיר). על כן ניתן לומר כי התחושות של הבת כלפי אביה אינן תחושות של פחד ובהלה שנוצר בעקבות התנהגותו של האב, כי אם תחושות של כעס ואפילו חוסר אונים מול המצב הנתון שבין הוריה. מעבר לתופעות אלו, אין כל עדות או ראיה כי המשיב התעלל נפשית בבתו או שהוא ורק הוא בהתנהגותו יצר את האווירה הטעונה שקיימת ואשר אינה מאפשרת ניהול חיים תקין בבית. ב. אשר לבן , גם כאן לא הוכח כי הוא חרד וחושש ממעשים שעלול אביו לעשות לו או לבני משפחתו ושחשש זה הוא אשר גורם לו להתנהג בצורה קיצונית, כמו לדוגמא נעילת דלתות הבית. הגב' דותן ציינה בתסקירה כי הוא מבולבל ומתוסכל מהמצב הנתון בין הוריו, אולם לא העלתה כל טענה כי המשיב הוא זה שיוצר מצב זה וכי קיים איזה שהוא קשר ישיר בין התנהגותו של המשיב למצבו של הבן. ג. גם בשיחותיי עם הילדים לא העלו הילדים בפניי כל חשד כי המשיב מטיל אימה עליהם או זורע בהם תחושות של פחד וחרדה. אין ספק, כי עצם העובדה כי הילדים חיים עם אימם ודי מנותקים מאביהם כבר תקופה ממושכת יוצרת ריחוק בינם לבין האב ולא מאפשרת להם להביע דעה עצמאית באשר למפגשים עם אביהם ובאשר לאביהם בכלל. כמו כן, בגלל המצב הנתון, לדעת הגב' דותן, קל לילדים להזדהות יותר עם אמם אתה הם חיים, על מנת "לשרוד" (ראה פרו' מתאריך 12/10/99 עמ' 3 שורות 11-14). 9. לאור האמור, לא מקובלות עליי המלצותיה של הגב' דותן בתסקירה שיש להשאיר את המשיב מחוץ לבית, כיוון ששהותו של האב בבית באווירה רווית מתח וניכור תגרום לסיכון, החרפה ונסיגה במצב הילדים; לא המשיב לבדו הוא זה שיצר אווירה רווית מתח זו, ואינני רואה כל הצדקה להפעלת הסעד שבחוק למניעת אלימות במשפחה כאמצעי לטיפול בבעיה זו. כאמור לעיל, אין להסיק כי הייתה התעללות נפשית נמשכת או התנהגות חריגה וקיצונית מצד המשיב אשר היא לבדה גרמה לכך כי המבקשים לא יוכלו לנהל אורח חיים סביר ותקין. אין ספק כי החיים במצב הזה תחת קורת גג אחת הם קשים הן למבקשים והן למשיב, וייתכן, כי המצב שנוצר מקשה על ניהול תקין וסביר של החיים בבית תחת קורת גג אחת, אבל לא ניתן לומר שאווירה טעונת מתח מצדיקה שימוש באמצעי כה קיצוני של הרחקת המשיב מן הבית לתקופה נוספת. 10. אשר על כן, אני דוחה כאמור את בקשת המבקשים להארכת צו ההגנה מיום 6/6/99 ככל שהצו אוסר עליו להיכנס לביתם של בני הזוג שנמצא ברח' איבי הנחל מס' 14 דירה 3 או להתקרב אליו עד למרחק של 500 מ'. יחד עם זאת, אני מאריך בזה את הצו ככל שהוא אוסר על המשיב להטריד את המבקשים בכל דרך שהיא בין בעקיפין ובין במישרין, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, בין בביתם ובין ברשות הרבים. כמו כן, אני מורה על המשיב להפקיד לקופת בית המשפט, טרם חזרתו הביתה וכתנאי לכך, סך של 5,000 ש"ח כעירבון לקיומו של תנאי סעיף 10 לעיל. באשר לחילוט הסכום הנ"ל, והתנאים לחילוטו תינתן החלטה ככל שיתעורר הצורך בכך. 11. מוזמן בזה תסקיר משלים של פקידת הסעד שיוגש 60 יום מהיום, במסגרתו מתבקשת פקידת הסעד לדווח על המצב במשפחה בעקבות חזרתו של המשיב הביתה. 12. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.צו הגנהצווים