הבנק התנה את מתן ההלוואה ברישום משכנתא על הדירה לטובתו. אולם מהעדויות התברר כי הבנק לא רשם משכנתא על הדירה, וזאת לאחר שהתברר לו לטענתו, כי הזכויות שנרכשו על ידי הלווים בדירה אינן זכויות קנייניות אלא זכויות אובליגטוריות. בנוסף, לא הוכח כי הבנק רשם משכון על זכויות הלווים מכח חוק המשכון, תשכ"ז-1967. עוד יודגש כי לא הוכח כי עניין זה הובא לידיעתם של הערבים עובר לחתימתם על הסכם ההלוואה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הלוואה מובטחת במשכנתא / משכנתא כתנאי למתן הלוואה: 1. לפניי תביעה כספית שבה עותר בנק כרמל/אגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (להלן "הבנק") לחייב את הנתבעים בתשלום יתרת חוב בגין הלוואה שניתנה לנתבעים 1 ו-2 בשנת 1984, והכל כפי שיפורט להלן. 2. בשנת 1984 פנו נתבעים מס' 1 ו-2 (להלן "הלווים") אל הבנק לשם קבלת הלוואה מובטחת במשכנתא, לרכישת דירה ברח' טרומפלדור 20 בעכו, שהיתה בבעלות חברת עמידר. 3. הבנק התנה את מתן ההלוואה בחתימת הלווים ועוד שבעה ערבים על הסכם ההלוואה, וכן ברישום משכנתא על הדירה לטובת הבנק. 4. בחודש 7/84 ניגשו הלווים לבנק וחתמו על הסכם הלוואה בסך של 1,700,000 שקל ישן, וכך עשו גם שבעת הערבים שהם נתבעים 9-3, אם כי מטעמי נוחיות, הם חתמו על ההסכם בבנק אחר (בנק ברקליס דיסקונט) בפני מורשה חתימה. 5. הלווים לא עמדו בהחזר ההלוואה, והבנק הגיש נגדם וכנגד חלק מהערבים, מספר תביעות משפטיות בגין הפיגורים, כעולה ממוצג ת/2. 6. ביום 7.4.1989, ומשלא עמדו הלווים בהתחייבויותיהם כלפי הבנק, הגיש הבנק נגדם בבית משפט זה, באמצעות עו"ד גרי אביבי, תביעה כספית על מלוא החוב של ההלוואה, קרי היתרה הבלתי מסולקת וחוב הפיגורים, בסך של 38,163 ₪ (בת.א 8032/98). בנוסף, ולטענת הבנק, שלח עו"ד אביבי לערבים ביום 8.4.1989 הודעת הצטרפות להליכים לפי סעיף 17 ג (ג) לחוק הערבות (ראה נספחי ג' לתצהיר ת/1). הלווים לא התגוננו מפני התביעה הנ"ל, וביום 21.3.99 ניתן פסק דין נגדם בהעדר, ובקשתם לביטול פסק הדין נדחתה בהסכמה לאור הסדר שהגיעו אליו הצדדים, הסדר שלא עמדו בו הלווים כטענת הבנק. 7. ביום 2.1.2006 הגיש הבנק את התביעה דנן כנגד הלווים וכנגד הערבים על סך של 134,226 ₪. הערבים הגישו בקשות רשות להתגונן שבהן העלו טענות שונות וביניהן טענת התיישנות, הפרת חובות נאמנות וגילוי של הבנק כלפיהם, מכח הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, והפרת חובות נוספות המוטלות על הבנק כלפיהם מכח חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן "חוק הערבות"). 8. במהלך המשפט, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לדחיית התביעה כנגד הלווים בנימוק שחובם במלואו נתבע במסגרת ת.א 8032/98 אשר ניתן בו פסק דין כמצויין בסעיף 6 לעיל (ראה ההודעה שהוגשה ביום 27.2.2008). בהתבסס על הודעה זו, נדחתה התביעה כנגד הלווים שהם נתבעים 1 ו-2, ונמשך ההליך כנגד נתבעים 9-3 שיכונו להלן "הערבים". 9. העדויות מטעם הבנק העיד מר וג'יה פאחר אלדין המשמש כמנהל מחלקת הגבייה בבנק, ומר עוואד פאיז חנא אשר אישר את חתימות הערבים על הסכם ההלוואה. מטעם הערבים העידו נתבע מס' 5 מר מוחמד אבו דעוף רג'א, נתבע מס' 6 מר סאלם אטרש, ונתבע מס' 8 מר עדנאן אבו שנב חוסין. נתבעים 3, 4, 7 ו-9 לא התייצבו לישיבת ההוכחות, ולא הוכיחו כל סיבה להימנעותם הנ"ל. כאן המקום לציין כי הערבים לא שיתפו פעולה עם בא כוחם לצורך הגשת תצהירי עדויות ראשיות מטעמם, דבר שגרם להתארכות הדיון שלא לצורך, ולהסתמכות בא כוחם על התצהירים שצורפו לבקשתם למתן רשות להתגונן. 10. דיון אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע חומר הראיות שהוגש, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה כנגד הערבים להדחות הן מחמת התיישנותה, והן מכח הוראת סעיף 6 לחוק הערבות, והכל כפי שיפורט להלן. 11. טענת ההתיישנות כזכור התביעה דנן כנגד הערבים הוגשה ביום 2.1.2006. לטענת הערבים, עילת התביעה נגדם נולדה ביום 18.3.1998 שהוא המועד שבו נשלחה להם דרישה על ידי הבנק לסילוק חוב הפיגורים שהצטבר בחשבון הלווים (נספח ב' לתצהיר ת/1), ומשכך, התביעה דנן שהוגשה על ידי הבנק ביום 2.1.2006 כאמור, דהיינו בחלוף יותר משבע שנים מיום 18.3.1998, התיישנה על פי הוראת סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. הבנק לא התייחס בסיכומיו לטענה זו, ואף לא מצא לנכון להגיש סיכומי תשובה שיתייחסו לטענה זו. 12. לאחר שבחנתי טענה זו, הגעתי לידי מסקנה כי התביעה כנגד הערבים אכן התיישנה, אם כי ההתיישנות אינה מתחילה מהמועד שנטען על ידם ( 18.3.2005) אלא מיום 8.4.2005 כפי שיבואר להלן. 13. מעיון בכתב התביעה עולה כי הבנק הגיש את תביעתו דנן כנגד הלווים והערבים ביחד, והעמידה על סך של 134,226 ₪ וזאת מבלי לפרט את מועד היווצרות החוב הנתבע ודרך חישובו, והסתפק בהפניה למסמכי "ריכוז פיגורים ללקוח" (נספח ב' לכתב התביעה) שהם מסמכים כלליים המלמדים על קיום יתרת חובה בהלוואה על סך של 134,226 ש"ח נכון ליום 22.12.2005, ללא פירוט מועד היווצרות החובות הנ"ל. אולם במהלך המשפט התברר כאמור כי ביום 7.4.1998 הגיש הבנק כנגד הלווים תביעה כספית שבמסגרתה תבע את מלוא החוב שנוצר בגין ההלוואה הנ"ל, קרי היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה וחוב הפיגורים, וכי ביום 8.4.1998 אף שלח לערבים הודעה על הגשת התביעה הנ"ל (ראה סעיף 6 לעיל). עובדה זו ניתן היה להסיק הן מהאמור בבקשתם המוסכמת של הצדדים לדחיית התביעה כנגד הלווים, שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 27.2.2008 (ראה סעיף 8 לעיל), והן מעדותו של נציג הבנק מר פאחר אלדין בעמ' 7 ש' 28-25). יוצא איפוא שביום 7.4.1998 התגבשה המסכת העובדתית המזכה את הבנק לדרוש את החוב המלא של ההלוואה הן מהלווים והן מהערבים, וכך נהג הבנק לשיטתו על ידי הגשת התביעה כנגד הלווים, ועל ידי משלוח הדרישה לידי הערבים כמתואר לעיל. לעניין מועד היוולדות עילת התביעה בנסיבות המקרה שבפנינו, הנני מפנה לדברים שנאמרו בד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (BANK (LONDON, פ"ד מד(2), 265 ,עמ' 271-272 כדקלמן: ""עילת התביעה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע) (ראה ע"א 242/86 יעקובסון נ. גז, פ"ד כא (85 (8; זוסמן, סדרי הדין האזרחי 121 (מהדורה חמישית, 1988). "היום שבו נולדה עילת התביעה", הוא, איפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע) (ראה ע"א 631/74 כהן נ. גרודזינסקי, פ"ד כט (1) 689). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ" עוד נפסק בעניין וויליאמס הנ"ל כי מקום שהצדדים קבעו כי החוב יוחזר "עם דרישה", חיובו של החייב מתגבש עם הדרישה, ואם לא קבעו כל מועד להשבת ההלוואה, יתגבש החיוב תוך זמן סביר ממועד היווצרות החוב, במועד שיודיע עליו הנושה ( ראה עמ' 279-280). וכך נאמר לעניין קיום חוב עם דרישה: "מה הדין אם הצדדים קבעו ביניהם במפורש כי מועד קיום החיוב הוא "עם דרישה"? נראה לי כי על פי עקרונות משפט כלליים התשובה צריכה להיות, כי מועד קיום החיוב - וממילא היום שבו נולדה עילת התביעה - ייקבע על פי הפירוש הראוי של הדיבור "עם דרישה" בו נקטו הצדדים. לפנינו, איפוא, שאלה פרשנית. עלינו לפרש את הדיבור "עם דרישה" בו נקטו הצדדים על רקע תכלית החיוב אותו נטלו על עצמם. דומה כי במצב הדברים הרגיל, ובהעדר נתונים המצביעים על פירוש שונה, יש להניח כי הדיבור "עם דרישה" משמעותו כמתבקש מלשונו, כלומר, שמועד החיוב יתגבש עם ביצוע פעולת דרישה על ידי הנושה כלפי החייב." בענייננו יובהר כי הבנק התייחס בטיעוניו להודעת ההצטרפות שנשלחה לערבים ביום 8.4.1998 (ראה סעיף 6 לעיל) כאל הודעת דרישה לתשלום החוב (ראה סעיף 9 לסיכומי הבנק), ומעיון בהסכם ההלוואה עולה כי הערבים התחייבו לשלם לבנק את חובם מיד עם דרישתו הראשונה (ראה סעיף 13 (א) להסכם). אי לכך, בפנינו מצב של קיום חוב עם דרישה, ומשכך, עילת התביעה כנגד הערבים נולדה ביום שנשלחה להם דרישת התשלום על ידי הבנק, דהיינו ביום 8.4.1998. המסקנה מהאמור לעיל היא שהמועד שבו החל מירוץ תקופת ההתיישנות כלפי הערבים הוא המועד שבו נשלחה להם דרישת התשלום על ידי הבנק, קרי ביום 8.4.1998, ומשכך התביעה דנן שהוגשה נגדם ביום 2.1.2006, התיישנה. 14. סעיף 6 לחוק הערבות על אף המסקנה שהגעתי אליה לעיל, לא אפטור את עצמי מלדון, ולוּ בקצרה, בנפקות סעיף 6 לחוק הערבות על המקרה שבפנינו. סעיף 6 לחוק הערבות קובע כדלקמן: "(א) גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב, מופטר הערב. (ב) גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק." בענייננו, אין חולק כי הבנק התנה את מתן ההלוואה ברישום משכנתא על הדירה לטובתו. אולם מהעדויות התברר כי הבנק לא רשם משכנתא על הדירה, וזאת לאחר שהתברר לו לטענתו, כי הזכויות שנרכשו על ידי הלווים בדירה אינן זכויות קנייניות אלא זכויות אובליגטוריות. בנוסף, לא הוכח כי הבנק רשם משכון על זכויות הלווים מכח חוק המשכון, תשכ"ז-1967. עוד יודגש כי לא הוכח כי עניין זה הובא לידיעתם של הערבים עובר לחתימתם על הסכם ההלוואה. במחדליו הנ"ל ויתר הבנק על בטוחה שנועדה להגן על הערבים, ושממנה הוא היה אמור להיפרע תחילה לסילוק כל חוב שייווצר כתוצאה ממתן ההלוואה, ובמצב דברים זה, פטורים הערבים מקיום חיובם מכח הוראת סעיף 6 הנ"ל לחוק הערבות. יצויין כי הערבים מסרו בעדותם כי ידעו שהלווים מכרו את דירתם על כן סברו כי המשכנתא סולקה על ידם, וכך אמר העד מר סאלם אטרש בעדותו: "אני גם לקחתי משכנתא, ברגע שאני מוכר את הדירה שלי אני מחסל את כל המשכנתא וזה מה שידוע לי, אני לא קיבלתי שום מכתב, לא מבנק, לא מעורך דין ולא מאף מקום אחר, אני יודע שאדם מכר את הדירה שלו ובזה הסתיים העניין." (עמ' 19 ש' 31-29). דבריו הנ"ל של העד ממחישים עד כמה נפגעו זכויותיהם של הערבים עקב ויתורו של הבנק על הבטוחה שנועדה להגנתם. 15. בטרם אסיים אציין כי מחדליו של הבנק כלפי הערבים השתרעו, כפי שהתברר מהעדויות, גם על אופן החתמתם של הערבים על הסכם ההלוואה, ללא מתן כל הסבר על מהות הערבות, תנאיה והיקפה, ותוך התעלמות מהוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. 16. לסיכום התביעה כנגד הערבים (נתבעים 9-3) התיישנה, ומשכך דינה להדחות. לחילופין, הערבים פטורים מחיובם כלפי הבנק מכח תחולת הוראת סעיף 6 לחוק הערבות. 17. התוצאה היא שהנני דוחה את התביעה. למרות שנתבעים 7,4,3 ו-9 לא התייצבו לישיבת ההוכחות, אלא שהתוצאה הנ"ל תחול גם עליהם לאור הנימוקים העומדים בבסיס דחיית התביעה. 18. לאור העובדה שגם נתבעים 6,5 ו-8 לא שיתפו פעולה במהלך המשפט לעניין הגשת תצהירי עדויות ראשיות מטעמם, הנני מעמידה את שכ"ט עו"ד שעל הבנק לשלם להם בגין הליך זה על סך של 5,000 ₪ בשערוך ליום התשלום בפועל. משכנתאמקרקעיןהלוואה