קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות פועל בניין: 1. בפנינו כתב תביעה (מתוקן) בו נטענו הטענות הבאות ונתבעו רכיבי התביעה הבאים: א) התובע, פועל בנין, עבד בשירות הנתבעת החל משנת 89 ועד חודש ינואר 93. ב) התובע פוטר ע"י הנתבעת בחודש ינואר 93 מבלי שקיבל הודעה מוקדמת. ג) על הנתבעת לשלם לתובע הסכומים הבאים: - פיצויי פיטורים בסך 8,124 ₪ (לפי שכר קובע של 2,500 ₪). - תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,440 ₪. - פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי מחלה. 2. בכתב הגנה שהוגש טענה הנתבעת את הטענות העיקריות שדלקמן: א) התובע עבד בשירותה מיום 01/10/89 ועד ליום 25/02/91 עת פוטר. התובע החל לעבוד שוב בשירות הנתבעת ועבד מיום 02/09/92, ועד ליום 07/01/93, מועד בו פוטר. (להלן:"התקופה הראשונה") בשני המקרים ניתנה לתובע הודעה מוקדמת בת שבועיים, ונמסרו לו מכתבי פיטורים. ב) בגין תקופת עבודתו הראשונה, שולמו לתובע פיצויי פיטורים אך מפאת חלוף הזמן מאז, לא נשמרו אצל הנתבעת אסמכתאות לכך. ג) בכל מקרה, וגם אם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, השכר הקובע לעניין זה הוא 1,317 ₪ נכון לחודש פברואר 1992. ד) התובע קיבל חופשה בתשלום ודמי הבראה כפי שהגיעו לו מכוח הדין, ובכל מבנה תביעותיו בעניין זה התיישנו. 3. הצדדים חויבו בהגשת תצהירי עדות ראשית בהם יתייחסו, בין יתר העניינים אליהם חויבו להתייחס, לפלוגתאות שדלקמן: א) מה הייתה תקופת עבודתו של התובע בשירות הנתבעת. ב) מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה, מתי בדיוק פוטר התובע, והאם קיבל הודעה מוקדמת או תמורתה. ג) האם שולמו לתובע פיצויי פיטורין, כמגיע לו, ואם לאו מה שיעור הפיצויים שיש לחייב הנתבעת לשלם לתובע. ד) האם קיבל התובע את המגיע לו בגין דמי הבראה. ו) האם קיבל התובע את המגיע לו, ככל שהגיע, בגין דמי מחלה. הצדדים הסמיכו את ביה"ד להכריע בתביעה זו על דרך פסיקה לפשרה בהתאם להוראות סעיף 79 א' לחוק בתיהמ"ש לאור מכלול החומר שבתיק, לרבות תצהירי הצדדים ללא חקירת המצהירים, וכן סיכומים בכתב שהגישו ב"כ הצדדים. 4. להלן, בתמצית, השיקולים העיקריים שלקחנו בחשבון לעניין הסך שייפסק לתשלום בפשרה: א) אין חולק שהתובע החל לעבוד בשירות הנתבעת לראשונה ביום 01/10/89 וסיים עבודתו באופן סופי ביום 07/01/93. הנתבעת טוענת להפסקת הרציפות בעבודת התובע, ונטל הראייה בעניין זה מוטל עליה. הנתבעת, מצידה,לא אתרה מסמכים המעידים על פעולותיה בשנת 92,מאחר וחלפה תקופה ממושכת מאוד מאז ועד שהוגשה התביעה, ובעניין זה אין להלין עליה. לקחנו בחשבון בהקשר זה גם את העובדה שלמרות שהנתבעת מלכתחילה טענה להפסקת הרציפות, והצדדים חוייבו להתייחס לעניין זה בתצהיריהם הרי שלא הובאה כל התייחסות עניינית לכך בתצהירו של התובע. ב) אשר לעצם תשלומם של פיצויי הפיטורים ומתן ההודעה המוקדמת הוצהר ע"י עד הנתבעת שעבד כממונה בתקופה נשוא התביעה, שהנתבעת נהגה לשלם פיצויי פיטורים כדבר שבשגרה לעובדיה המפוטרים, אולם שוב, לא נשמרו בידיה אסמכתאות לעניין זה. גם לעניין זה - נטל הראיה מוטל על הנתבעת. ברם, חלוף הזמן מאז התקופה נשוא התביעה ועד הגשת התביעה, נובע מהתמהמהותו של התובע בהגשת התביעה ומן הראוי שיפעל לחובתו. אשר למתן ההודעה המוקדמת פועלת לחובת הנתבעת העובדה שבמכתב הפיטורים מיום 07/01/93, נקוב מועד סיום יחסי העבודה בתאריך אותו היום, כך שלכאורה, מבחינת ההודעה הכתובה על הפיטורים, לא ניתנה הודעה מוקדמת. ג) אשר ל"שכר הקובע" לחישוב פיצויי הפיטורים - מתלושי השכר שהוצגו עולה שכר נמוך בהרבה מזה לו טוען התובע, אשר לא טרח לבסס טענותיו בעניין זה בנתונים עובדתיים כלשהם, למרות הגדרת שאלה זו כפלוגתא הטעונת התייחסות. ד) אשר לדמי הבראה ופדיון חופשה - התביעה לפדיון חופשה, התיישנה זה מכבר נוכח הוראות ס' 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א 1951. התביעה לדמי הבראה גם היא התיישנה, וצודקת ב"כ הנתבעת בהפנותה לכך שנכון להוראות צו ההרחבה במועד הרלבנטי היה על עובד שתבע תשלום דמי הבראה להציג אישור בדבר יציאה להבראה בפועל. 5. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים והנסיבות שפורטו לעיל, החלטנו לחייב הנתבעת לשלם לתובע בפשרה סך של 4,500 ₪. מאחר והצדדים הסמיכו את ביה"ד לפסוק לפשרה, ומצאנו שהסך שנתבע גבוה בהרבה מהסך שסברנו שלתובע היה סיכוי להוכיחו, החלטנו שלא לתת צו להוצאות. 6. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. בניין