בית המשפט ציין כי הגישה הראויה לפירוש חתימתו של אדם "בתור" מורשה היא זו הבוחנת את השטר בשלמותו. בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר. כידוע, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות חוזה (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265. האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד - אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים. לעומת זאת בין צדדים רחוקים - כלומר צדדים אשר אין ביניהם עיסקת יסוד - חזות השטר היא המקור לפרשנות, ואין לפנות לנסיבות החיצוניות. ביסוד הבחנה זו עומדת המדיניות המשפטית המשמשת בסיס לדיני השטרות. על פיה, צד רחוק רשאי לסמוך על חזות השטר. השטר הינו "רץ ללא מטען" (a courier without luggage) - כלשונו של השופט גיבסון בפרשת Overton v. Tylor (1846) 3 Pa 346 (1846) - וזכויותיו של אוחז צריכות להיקבע על פי חזות השטר. טעם זה חל מקום שהאוחז והחייב הם צדדים רחוקים. אין טעם להחילו בין צדדים קרובים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה בתור מורשה: ערעור על פסק דין בדבר חובות בעלי הדין האחד כלפי השני עקב כישלון מיזם עסקי. א. רקע, פסק הדין נשוא הערעור וטענות הערעור והערעור שכנגד 1. המערער, שלמרבה הצער הלך לעולמו לאחר הגשת הערעור, יזם בשנת 1996 מיזם עסקי למתן שירותי הסעדה לתלמידי בתי הספר בסלובקיה. המשיבים 1, 3 - 7 הצטרפו למיזם כמשקיעים, אך תוך זמן קצר הם מימשו האופציה, שניתנה להם בהסכמי העסקה, לצאת ממנו. בסופו של יום המיזם כשל. המערער תבע בבית משפט קמא סכום בסך 200,000$, שלטענתו המשיבים התחייבו לשלם לו, וכן פיצויים בסך 332,658$ עקב הפרת התחייבויות אחרות (בסיכומים הופחת הסכום ל-274,803$). המשיבים הגישו תביעה שכנגד בגין נזקים, שלטענתם נגרמו להם עקב מצגי שווא של המערער במועד ההתקשרות ביניהם והפרת התחייבויות מצידו. בית משפט קמא קיבל את התביעה באופן חלקי בקובעו, כי על פי ההסכמים שנחתמו בין המערער לבין המשיבים הם נותרו חייבים לו סכום כולל בסך 124,000$ מתוך 200,000$ שנתבעו, תוך דחיית תביעתו לפיצויים. כמו כן נדחתה התביעה שכנגד. הערעור הינו כנגד אי קבלת התביעה בכללותה והערעור שכנגד הינו כנגד דחיית התביעה שכנגד. 2. המשיב 1 לבדו והמשיבים 3 - 7 ביחד הוגדרו בהסכמי הקמת המיזם כשתיים מתוך שלוש קבוצות משקיעים (להלן: "המשיב 1" ו"קבוצת רייך" בהתאמה וביחד "המשיבים", ושלוש קבוצות המשקיעים ביחד: "המשקיעים"). הקבוצה השלישית כללה 6 משקיעים מסלובקיה. אלה לא נמנו על רשימת הנתבעים (להלן "הקבוצה הסלובקית"). המשיבה 2 הינה רעייתו של המשיב 1. היא צורפה לתביעה כבעלת חשבון הבנק, ששיקים, שנמשכו ממנו על ידי המשיב 1 כמיופה כוח בו, בוטלו, לאחר שמסר אותם למערער במסגרת ההתקשרות ביניהם. 3. שרשרת ההסכמים שנחתמו במסגרת הקמת המיזם היתה כדלקמן: המערער התקשר באמצעות חברת מגנוליה S.R.O, המוחזקת על ידי חברת פנמית שבבעלותו, בהסכם עם ממשלת סלובקיה, לפיו היא תעביר לו את חלקה במימון ארוחות הילדים בבתי הספר בהתאם למספר התלמידים שישתתפו במיזם (דבר שהיה תלוי בהיקף המחוזות שיתקשרו עימו בהסכם לקבלת שירותי הסעדה). שלוש קבוצות המשקיעים התאגדו במסגרת חברת הראל. ביום 27.5.97 נחתם הסכם בין המערער לבין הראל לפיו הוא מכר לה 50% מהן המניות של החברה הפנמית בעבור 1.5 מיליון$. 200,000$ מהסכום הכולל אמורים היו להשתלם עד ליום 1.7.97. בנוסף נקבע בהסכם, כי הראל תעמיד הלוואת בעלים לצורך מימון הקמת התשתיות והתפעול לתקופה של 4 חודשים עד ליום 1.11.97, מבלי לפרט את גובה הסכום, וכי עד ליום 1.1.98 עומדת לה הזכות להודיע למערער על סיום ההסכם, וכי במקרה כזה יהיה עליה לשלם לו 600,000$ (ההסכם צורף כנספח ג לתצהיר עדות ראשית של המערער בתביעה - ת/1) . ביום 22.7.97 נחתם הסכם חדש בין המערער לבין המשקיעים, שבעיקרו חזר על התנאים שנקבעו בהסכם הראשון (להלן: "ההסכם השני", מוצג 6 לתיק המוצגים מטעם המערער). הוסף בו, כי על משקיעים להעמיד לרשות מגנוליה S.R.O בתוך 30 יום הלוואת בעלים בסכום של 6 מיליון קרונות (כ-170,000$), כחלק מההתחייבות להעמיד הלוואות למימון התשתיות והתפעול. לעניין תשלום התמורה בעבור המניות נקבע כדלקמן: 200,000$ ישולמו בתוך 10 ימים מחתימת ההסכם השני, דהיינו ביום 1.8.97, תשלום שני של 200,000$ ישולם עד ליום 1.11.97, תשלום שלישי של 200,000$ ישולם עד ליום 31.12.97 ותשלום נוסף ואחרון של 900,000$ ישולם עד ליום 1.7.98. במועד עריכת ההסכם השני כבר נחתם הסכם למתן שירותי הסעדה בין אחד המחוזות, ברטיסלבה 4, לבין מגנוליה S.R.O. ביום 20.8.97 נחתמו הסכמים חדשים לפיהם, כל החובות והזכויות של מגנוליה S.R.O הומחו, למנגוליה A.S, חברה חדשה שהוקמה לצורך העניין משיקולי מס (להלן: "החברה"). ביום 3.9.97 נחתם נספח להסכם השני בו נקבעה חלוקת האחזקות בחברה כדלקמן: 50% למערער, 17% למשיב 1, 17% לקבוצה הסלובקית ו-16% לקבוצת רייך. ביום 12.11.97 נחתם בין המערער לבין המשקיעים הסכם נוסף, שנועד לשנות חלק מהסכמות קודמות (להלן: "ההסכם השלישי", מוצג 7 לתיק המוצגים מטעם המערער). סכום התמורה הופחת מ-1,500,000$ ל-600,000$. נקבע, כי התשלום השני בסך 200,000$ ישולם עד ליום 12.11.97 (במקום 1.11.97), וזאת לפי החלוקה הבאה: המשיב 1 68,000$, קבוצת רייך 64,000$ והקבוצה הסלובקית 68,000$. לגבי התשלום השלישי בסך 200,000$ נקבע, כי הוא ישולם עד ליום 1.4.98 (במקום 31.12.97), גם כן לפי החלוקה הנ"ל, וכי כל קבוצה תבטיח את תשלום חלקה בערבות בנקאית. בהסכם נפרד מיום 12.11.97 התחייב המשיב 1 לבצע עד ליום 30.11.97 העברה בנקאית של כ-100,000$, לכיסוי הוצאות התפעול של החברה בהתאם לחלקו היחסי בה (נספח כ לתצהיר עדות ראשית של המערער בתביעה - ת/1). ביום 30.12.97 מימשו המשקיעים את זכותם לצאת מהמיזם העסקי. בסוף שנת 1998 החליטה ממשלת סלובקיה על ביטול אספקת ארוחות לתלמידים בצורה מרוכזת, דבר שהוביל להתמוטטות החברה. 4. לאחר עריכת ההסכם השני ובטרם נחתם ההסכם השלישי מסר המשיב 1 למערער שני שיקים לשם פירעון התשלומים השני והשלישי. כל שיק היה בסך של 722,000 ₪ וזמני פירעונם היו 1.11.97 ו-31.12.97 (בהתאם להסכם השני). השיקים נמשכו מחשבונה של המשיבה 2, אך נחתמו על ידי המשיב 1 מכוח יפוי כוח ממנה לפעול בחשבון. השיק ליום 1.11.97 חזר עקב הוראת ביטול, אולם סמוך לאחר מכן נחתם ההסכם השלישי, וביום 20.11.97 שולם למערער התשלום השני (בחסר של 24,600 ₪, שהושלם על ידי פסיקת בית משפט קמא ועל כך אין טענות בערעור). עם חתימת ההסכם השלישי נמסר למערער שיק ליום 1.4.98, שנועד להחליף את השיק השני (גם כן מחשבונה של המשיבה 2 בחתימת המשיב 1 ובסך 720,000 ₪) וצורפה לו התחייבות בכתב של המשיב 1 שלא להעלות כל טענה כנגד פירעונו, חלף ערבות בנקאית (מוצג 8 לתיק המוצגים מטעם המערער). השיק הוצג לפרעון במועד, אך סורב כמבוטל. בסופו של דבר לא בוצע התשלום השלישי. המשיב 1 גם לא שילם את חלקו במימון התפעול, כפי שהתחייב. בסוף שנת 1997 נטל המערער הלוואה בסך 17,000,000 קרונות לשם השקעתם בחברה לכיסוי הגירעון הכספי שנוצר בה עד לאותו מועד. בכתב התביעה נטען, כי הצורך בנטילת ההלוואה נוצר עקב הפרת התחייבות המשקיעים להלוות לחברה את מלוא הסכום הנדרש לשם מימון הוצאות הקמת התשתיות והתפעול בחודשים הראשונים, וכי כתוצאה מכך נגרם לו נזק בסך 332,658$, שכן ההשקעה בחברה בסופו של יום ירדה לטמיון. 5. התביעה בבית משפט קמא כנגד המשיבים 1 ו-7-3 הינה בגין אי פירעון התשלום השלישי בסך 200,000$ וכן בגין הנזקים, שלטענת המערער נגרמו לו, עקב הפרת התחייבותם להעמיד הלוואות למימון התשתיות והתפעול לחברה. התביעה כנגד המשיבה 2 הוגשה על יסוד השיקים שבוטלו, בהיותה בעלת חשבון הבנק ממנו הם נמשכו, וזאת כתביעה חלופית לתביעה בגין החוב הנטען בסך 200,000$. התביעה שכנגד הינה על יסוד הטענה, כי ההתקשרות בין המשיבים לבין המערער בוצעה בהסתמך על התחייבותו לגרום לכך שיחתמו הסכמים למתן שירותי הסעדה עם כל המחוזות וזאת לאחר שהוא הטעה אותם להאמין, כי יש לו קשרים עם גורמים שונים בממשלה, אשר יסייעו לו בכך. על רקע התקשרות החברה בהסכם כאמור עם מחוז אחד בלבד תבעו המשיבים סעד של פיצויים עקב הטעיה והפרת תנאי ההתקשרות. בית משפט קמא קבע, כי המערער זכאי לסעד של אכיפה לגבי התשלום השלישי, תוך הגבלתו לחלקם של המשיבים בו לפי ההסכם השלישי, סה"כ 124,000$. אין מחלוקת, כי בהקשר זה נפלה טעות סופר בפסק דינו של בית משפט קמא, שכן לפי ההסכם השלישי סכום החלקים הוא 132,000$. בנוסף נקבע, כי אם לא ישולם סכום החוב, רשאי המערער לפעול לגבייתו באמצעות השיק ליום 1.4.98, שמסר לו המשיב 1 כשטר בטחון, מחשבונה של המשיבה 2 (יחד עם זאת נקבע, כי התביעה כנגד המשיבה 2 נדחית, הואיל והיא אינה זו שחתומה על השיק). לעניין התביעה לפיצויים עקב הפרת ההתחייבות להלוואת בעלים לשם מימון הקמת התשתיות והתפעול נקבע, כי היא חלה ביחס לסכום של 275,475$ (כ-10,000,000 קרונות, בעוד שלטענת המערער מדובר היה בכ-17,000,000 קרונות) ובהמשך לכך, כי המערער לא הרים את הנטל להראות, כי נגרם לו נזק כלשהו בגין צורך ליטול הלוואה לשם כיסוי הגירעון שנוצר עקב ההפרה. לפיכך התביעה לפיצויים בהקשר זה נדחתה. התביעה שכנגד נדחתה מהטעם שלא הוכח, כי המערער הטעה את הרוכשים לגבי קשריו עם ממשלת סלובקיה, והואיל ולא היתה בהסכמים כל התחייבות מפורשת מצד המערער בדבר מספר המחוזות שיכללו במיזם (להבדיל מהבעת משאלות לב). 6. הערעור, כאמור לעיל, נסוב על אי קבלת התביעה בכללותה. לטענת המערער, שלוש קבוצות המשקיעים כאחת התחייבו לשלם לו את מלוא התמורה בעבור המניות. החלוקה שנקבעה בהסכם השלישי נועדה להסדיר את ההתחשבנות ביניהן בלבד. לפיכך, לטענתו, היה על בית משפט קמא לחייב את המשיבים בתשלום מלוא יתרת התמורה, סה"כ 200,000$. טענה שניה הינה, כי השיק ליום 1.4.98 שנמסר לו על ידי המשיב 1 נועד לשמש כאמצעי תשלום, להבדיל משטר בטחון, ולכן טעה בית משפט קמא בכך שהתנה את מימושו באי תשלום החוב על ידי פרטי הקבוצות, הגם שמועד פירעון החוב חלף מזמן. טענה שלישית הינה, שהעובדה שהמשיבה 2 לא חתמה בעצמה על השיקים, שנמשכו מחשבונה וחזרו עקב ביטול, אינה מעלה או מורידה לגבי קיומה של עילה שטרית כנגדה, משהחתימה עליהם בוצעה על פי ייפוי כוח ממנה. בנוסף נטען, כי הראיות שהוגשו מלמדות, כי נגרם למערער נזק עקב ההלוואה, שנאלץ לקחת בשל הפרת התחייבותם של המשיבים לשאת במימון הקמת התשתיות והוצאות התפעול, ולכן טעה בית משפט קמא בדחיית תביעתו לפיצויים. 7. הערעור שכנגד הינו בגין דחיית התביעה שכנגד. לטענת המשיבים הראיות מלמדות בבירור על מצגי שווא מצד המערער שהובילו להתקשרות בהסכם, ולכן קמה להם זכות לבטלו ולהשבה של הסכומים ששילמו על פיו. 8. כל אחד מהצדדים סומך ידיו על קביעות בית משפט קמא הפועלות לטובתו וטוען כנגד הטענות בערעור נגדו, כי דינן להידחות לגופו של עניין וכן מן הטעם שמדובר בהשגות על קביעות עובדתיות, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מעין אלה. בנוסף נטען על ידי המערער, כי דין הערעור שכנגד להידחות גם מהטעם, שאין הוא מהווה את המסגרת הנכונה להעלאת הטענות המופיעות בו. הוא מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט קמא בתביעה שכנגד, בעוד הערעור מתמקד אך ורק בקביעות בית משפט קמא בתביעה העיקרית. ב. דיון 9. קביעות בית משפט קמא העומדות לערעור הינן, איפוא, כדלקמן: חיוב המשיבים בתשלום יתרת התמורה בעבור מניות החברה בדרך של חיוב נפרד בהתאם לחלוקה שנקבעה בהסכם השלישי, תוך הפטרתם מחלקה של הקבוצה הסלובקית. השיק בגין 200,000 ₪ ליום 1.4.98 מוגבל להבטחת החיוב החלקי בתשלום יתרת התמורה. השיק אינו מקים למערער כאוחז בו זכות תביעה כנגד המשיבה 2, אף שפרטיה האישיים מוטבעים עליו, הואיל והיא לא חתמה עליו. המערער לא הוכיח, כי נגרם לו נזק עקב הצורך בנטילת הלוואה לכיסוי הגרעון שנוצר בחברה עד ליום 31.12.97. המשיבים לא הוכיחו, כי המערער הטעה אותם לגבי קשריו עם ממשלת סלובקיה, וכי הוא התחייב בפניהם לגבי מספר המחוזות שיכללו במיזם. להלן נדון בקביעות אלה לפי סדרן. מהות ההתחייבות לתשלום התמורה בעבור המניות 10. ההסכם השני קבע, כי המשקיעים "כולם יחד וכל אחד לחוד במאוחד ובמיוחד" נוטלים על עצמם את התחייבויות הצד השני לפיו. בית משפט קמא קבע, כי פירוט החלוקה של סכום התמורה ביניהם בהסכם השלישי שינה את האמור בהסכם השני לפיו התשלום יהיה ביחד ולחוד. פרשנות זו של ההסכם השלישי עולה מפירוט אופן חלוקת הסכום לתשלום בין המשקיעים בהמשך להצהרה, כי "הצדדים הסכימו לשינויים הבאים לחוזים שנחתמו בין הצדדים עד לתאריך 12.11.97" וכן מהדרישה, כי החיוב "יהיה מובטח בערבות בנקאית בהתאם לאחוזים של כל צד בקבוצה". איננו מוצאים, איפוא, מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא כי חיובה של כל קבוצה עומד בנפרד. יוער, כי גם אם אופי החיוב היה ביחד ולחוד, היינו מגיעים לאותה התוצאה. לפי עדותו של המערער (עמ' 56 לפרוטוקול מיום 18.5.04) הוא נמנע מלתבוע מהקבוצה הסלובקית את חלקה בשל המשך הקשר העסקי (היומיומי) ביניהם לאחר יציאת המשיבים מהתמונה. לדבריו: "מבחינה מוסרית לא תבעתי". על רקע עדותו ניתן להבין, כי הוא מחל לה על החוב כלפיו, או אולי החוב נפרע כנגד העבודה שהיא השקיעה בחברה. מכל מקום, המערער לא הצביע על קושי להיפרע מהקבוצה הסלובקית, בעוד המשיבים עשויים היו למצוא עצמם אל מול שוקת שבורה בבואם להיפרע ממנה, לו נמצא שההתחייבות היתה במאוחד. נסיבות אלה מעלות חשש כבד, לחוסר תום לב בתביעת חלקה של הקבוצה הסלובקית בחוב מהמשיבים (בניגוד לחובת השימוש בזכות הנובעת מחוזה בתום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) ולכן דינה היה להידחות. 11. חלקו של המשיב 1 ביתרת התמורה לתשלום, לפי ההסכם השלישי, הינו 68,000$. בפסק הדין של בית משפט קמא נפלה טעות סופר בהקשר זה וכתוצאה מכך הועמד החיוב על 60,000$ בלבד. אנו מקבלים, איפוא, את הערעור על טעות זו ומעמידים את חיוב המשיב 1 לפי סעיף 11.1 לפסק הדין של בית משפא קמא על 68,000$, נכון ליום 1.4.98. שער הדולר במועד זה היה 3.602 ₪. הסכום לאחר המרה לש"ח (244,936 ₪) בתוספת ריבית והצמדה ליום מתן פסק הדין הינו 406,611 ₪, ולהיום 518,056 ₪. זכות המערער להיפרע מהשיק על סך 200,000 ₪ ליום 1.4.98 12. תביעת המערער לפירעון השיק על סך 200,000 ₪ ליום 1.4.98 הוגשה כתביעה חלופית לתביעה לאכיפת החיוב לתשלום יתרת התמורה בעבור מניות החברה, על יסוד אותה עסקה. לפיכך, משניתן צו אכיפה בהתאם לתנאי העסקה, הרי שבין אם השיק נועד לשמש כאמצעי תשלום ובין אם הוא נמסר למערער כשטר בטחון, נדרש היה להתנות את מימושו באי תשלום החוב, כפי שנפסק, בתוך פרק זמן סביר. בית משפט קמא הקציב למשיבים 30 יום לתשלום החוב בטרם ניתן יהיה להעמיד את השיק לפירעון. מדובר בפרק זמן קצר ועל כן אין מקום להתערב בעצם התניית המימוש השיק. יוער, כי לא נעלמה מעיננו סתירה מסויימת שנפלה בהקשר זה בפסק הדין של בית משפט קמא. פסק הדין קובע, כי היה והמשיבים לא ישלמו את סכום החוב שנפסק כנגדם, המערער רשאי לפעול לגבייתו באמצעות השיק. לפי החלטה זו, השיק מהווה שטר בטחון גם לגבי החוב של קבוצת רייך (המשיבים 3 - 7) ולא רק לגבי החוב של המשיב 1, ואם כך מדוע הוא לא מהווה בטחון גם לגבי החוב של הקבוצה הסלובקית? יישוב סתירה זו אינו נדרש לצורך ההכרעה בערעור, שכן המשיבים 7-3 הפקידו את מלוא הסכום שנפסק כנגדם בקופת בית המשפט, וביחס למצב החוב של הקבוצה הסלובקית אין, כאמור לעיל בסעף 10, מספיק פרטים על מנת לאשר מימוש בטוחה לקיומו. 13. לגבי שאלת קיומה של עילה שטרית כנגד המשיבה 2 בהיותה בעלת החשבון ממנו נמשך השיק, צודק המערער בטענתו, כי עצם העובדה שהיא עצמה אינה חתומה עליו אין בה לכשעצמה כדי לפטור אותה מאחריות. אולם, גם לא מתחייבת המסקנה ההפוכה, היינו שיש להטיל עליה אחריות שטרית, רק משום שהמשיב 1 חתם על השיק מכוח ייפוי כוח ממנה לפעול בחשבונה. כאשר ידועות נסיבות החתימה על השיק יש להביאן בחשבון, בנוסף על כלל הדברים הכתובים עליו, לצורך הטלת חיובים מכוחו: "הגישה הראויה לפירוש חתימתו של אדם "בתור" מורשה היא זו הבוחנת את השטר בשלמותו. בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר. כידוע, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות חוזה (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265. האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד - אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים. לעומת זאת בין צדדים רחוקים - כלומר צדדים אשר אין ביניהם עיסקת יסוד - חזות השטר היא המקור לפרשנות, ואין לפנות לנסיבות החיצוניות. ביסוד הבחנה זו עומדת המדיניות המשפטית המשמשת בסיס לדיני השטרות. על פיה, צד רחוק רשאי לסמוך על חזות השטר. השטר הינו "רץ ללא מטען" (a courier without luggage) - כלשונו של השופט גיבסון בפרשת Overton v. Tylor (1846) 3 Pa 346 (1846) - וזכויותיו של אוחז צריכות להיקבע על פי חזות השטר. טעם זה חל מקום שהאוחז והחייב הם צדדים רחוקים. אין טעם להחילו בין צדדים קרובים. זאת ועוד: מקום שחזות השטר, היא כשלעצמה, יוצרת ספק או חוסר וודאות באשר לאיפיונה של החתימה, ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות גם בין צדדים רחוקים, שהרי חזות השטר, היא עצמה יצרה ספק, שניתן להתירו באמצעות פניה פרשנית לנסיבות החיצוניות" (ע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה נ' רחמני ושות' מימון, פ"ד נ(1), 453, 474, סעיף 8 לפסק הדין של הנשיא א' ברק). המשיבה 2 לא היתה מעורבת בעסקה בין המערער למשיבים. גם אין מדובר ברכישת נכס או קבלת שירות לצורכי הבית המשותף, שיכולה לבסס את ההנחה, כי המשיב 1 פעל בשליחותה. מעבר לכך המערער הצהיר, כי הוא קביל את השיק כשיק אישי של המשיב 1 (סעיפים 47 -49 לתצהיר עדות ראשית של המערער בתביעה - ת/1). מסקנת הדברים הינה, כי המשיבה 2 אינה חייבת מכוח השיק. אף כי נפלה טעות בנימוקי בית משפט קמא, הוא הגיע, איפוא, למסקנה הנכונה. טענת המערער לנזק עקב הצורך בנטילת הלוואה לכיסוי הגרעון שנוצר בחברה 14. בית משפט קמא קבע, כאמור לעיל, כי המערער לא הוכיח, כי נגרם לו נזק עקב הצורך בנטילת הלוואה לכיסוי הגרעו25ן שנוצר בחברה עד ליום 31.12.97. התרשמותו מעדותו של המערער בהקשר זה היתה, כי "הוא מבקש לכסות יותר מאשר מבקש לחשוף. עדותו מתחמקת, תשובותיו אינן מלאות, איננו זוכר, בעדותו עולות סתירות רבות והפרטים אינם מתיישבים אחד עם רעהו. כל זאת בלשון המעטה". כך, למשל, במהלך המשפט התברר, כי בתביעתו נמנע המערער מלקזז סכום בסך 2,000,000 קרונות שמשך מהחברה במקביל להזרמת כספי ההלוואה לתוכה. די בכך כדי לבסס את התרשמות בית משפט קמא מעדותו ואת קביעותיו בהסתמך עליה. הערעור שכנגד: טענת המשיבים לגבי מצגי שווא והפרת תנאי ההתקשרות 15. הערעור שכנגד הינו למעשה ערעור על פסק הדין בתביעה שכנגד בעוד הערעור העיקרי הינו על פסק הדין בתביעה העיקרית. טעם זה מספיק על מנת לדחות את הערעור שכנגד: "נמצא: עילת הערעור ועילת הערעור-שכנגד שונות הן זו מזו, ומשהוגש ערעור בעניין אחד, לא ירשה המשיב על דרך של ערעור-שכנגד להעלות ענין שונה הימנו בתכלית ... לשם כך היה צורך בהגשת ערעור נפרד, העומד בפני עצמו" (ע"א 190/60 קליסקי נ' עולמית חברה א"י למפעלי אסבסט מלט, פ"ד טו 702, 704 - 795); "... "הודעה-שכנגד (היינו, הודעה על ערעור-שכנגד) יכולה להימסר על-ידי המשיב למערער רק בענין הנוגע לנשוא התביעה, ואין להרחיבה לגבי ענין שאינו משמש נושא לתביעה. למשל: כאשר בוטלו תביעה ותביעה-שכנגד המבוססת על עילות תביעה נפרדות ונבדלות, והתובע בתביעה הנגדית מערער על פסק הדין, אין זה תקין כי התובע בתביעה, היינו, המשיב בערעור, באם אף הוא חפץ לערער, ימסור הודעה שכנגד."" (ע"א ת"א 48/45 (1946 המשפט 4), כפי שצוטט בספרו של ד"ר י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, 1995, עמ' 844). טעם נוסף לדחיית הערעור שכנגד הינו העדר בסיס להתערבות בקביעותיו של בית משפט קמא בהקשר זה, שכולן עובדתיות. ג. סוף דבר 16. הערעור מתקבל לעניין טעות הסופר שנפלה בפסק הדין של בית משפט קמא, כאמור לעיל בסעיף 11, באופן שחיוב המשיב 1 לפי סעיף 11.1 לפסק הדין של בית משפא קמא יעמוד על 68,000דולר ארה"ב (במקום 60,000$), נכון ליום 1.4.98. שער הדולר במועד זה היה 3.602 ₪. הסכום לאחר המרה לש"ח (244,936 ₪) בתוספת ריבית והצמדה ליום מתן פסק הדין הינו 406,611 ₪, ולהיום 518,056 ₪. כל יתר הטענות בערעור נדחות. הערעור שכנגד נדחה. המשיב 1 ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 10,000 (עשרת אלפים) ₪ + מע"מ, להיום. מסמכיםמורשה חתימה