קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה במחסן בעבודה: נתוני רקע 1. עובר ליום 15/6/98 עבדה התובעת אצל הנתבעת בתפקיד מנהלת המעדניה בחנותה שבטירת הכרמל. בהתאם לנטען בכתב התביעה באותו יום, סמוך לשעה 14:00, "כאשר סרה התובעת למחסן לשם הובלת סחורה עבור המעדניה כדרכה מידי יום ביומו, החליקה על רצפת המחסן, והיא נפלה על הרצפה כתוצאה מנוזלים שהיו עליה" (סעיף 4 לכתב התביעה). לנוכח טענת התובעת כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנות מעבידתה-הנתבעת, הוגשה תובענת הנזיקין שבפניי. 2. הנתבעת התגוננה בפני התביעה והגישה הודעת צד ג' כנגד צד ג' . לטענת הנתבעת עובר לתאונה היא העסיקה את צד ג' כקבלן המופקד על אספקת שירותי ניקיון לנתבעת. ככל שתוטל אחריות עליה, כך הייתה טענתה, היא זכאית לשיפוי מצד ג'. צד ג' התגוננה בפני ההודעה. 3. במהלך ההליכים בתיק מונה ד"ר אורי בלנקשטיין כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. הוא פסק לתובעת נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 5%. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות ולאחר הגשתם הסכימו בעלי הדין כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. אדרש תחילה לשאלות החבות שבתיק. שאלת החבות 4. הגם שתחילה הכחישו הנתבעת וצד ג' את עצם ארוע התאונה, ברי לי כי התאונה התרחשה והדבר נלמד ממכלול הנסיבות, אף לנוכח אישור הנתבעת את תביעת התובעת למל"ל לנוכח היות התאונה "תאונת עבודה". בכך לא סגי. התובעת החליקה כתוצאה מרטיבות. הלכות בית המשפט העליון מורות אותנו לבחון מה הייתה הסיבה שגרמה להחלקה זו. וכך מורה אותנו כב' השופט חשין, ב- ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, כי ככל שעסקינן בתאונה שקורית לעובד (או למוזמן) עקב החלקה הרי "ההלכה מבחינה, לעתים, בין שני אלה: בין נוזל או חומר המצויים באורח 'טבעי' במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו 'אינה טבעית' במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אומנם, 'טבעית' במקום ההחלקה, אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה" . וכך לא נקבעה חבות בגין החלקה על מים או מי סבון בבית מרחץ, אף לא בגין שמן על רצפת מטבח או שומן על רצפת איטליז (שם, עמ' 350). 5. לנוכח כל אלו אמורה הייתה התובעת למסור גרסה מבוררת מה היה מקור ההחלקה, על מנת לבחון האם הוא חומר "טבעי" או "לא טבעי", לנוכח השיקולים האמורים. התובעת, בנושא זה, לא הרימה את הנטל. בכתב התביעה, כאמור, היא דיברה על החלקה "כתוצאה מנוזלים", מבלי שהיא מפרטת מה טיבם של "נוזלים" אלו. בתצהיר עדותה, וכהרחבת חזית שאינה מותרת, מציינת התובעת כי לאחר שנפלה הבחינה "כי רצפת המחסן הייתה בוצית ונוזלים רבים כיסו אותה" (סעיף 10). ככל שעסקינן ב"נוזלים", שוב לא פירטה התובעת את טיבם. ככל שעסקינן בטענת "הבוציות" הייתה בכך הרחבת חזית שאינה מותרת. בחנתי יתר הנתונים שבפניי ודומה שהנתון המובהק ביותר שניתן לסמוך עליו הוא טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה, שנחתם על ידי התובעת, ובו היא ראתה לציין, מקרא מפורש, "החלקתי במחסן. הרצפה הייתה רטובה ממים, ושברתי את יד ימין". יצא המרצע מן השק: "הנוזלים" האמורים אינם אלא "נוזל". "נוזל" זה הוא, בפשטות, מים. ברי לי כי מדובר בחומר מחליק "טבעי". הוא איננו בבחינת פח יקוש. בגין חומר "טבעי" כאמור מורה כב' השופט חשין, בפרשת סובחי הנ"ל, כי מעביד פטור מחבות בגין החלקה זו שהיא בבחינת "סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה" (עמ' 350). גם לו היה מדובר בחומר מחליק ייחודי, לא אחת ראו בתי המשפט לפטור את המעביד מאחריות. וכך, ב-ע"א 250/64 פרלה לוגסי נ' חברת שקם בע"מ, פ"ד יט (1) 30, דומה שהחליקה התובעת שם על שמן (ולא על מים) במטבח, ואולם נטען כי סכנת החלקה זו קודמה על ידי פיזור מלח בישול לספיגת הרטיבות. ברי, בנדוננו, כי רק לו הייתה התובעת מצביעה על חומר מחליק "לא טבעי", אמור הייתי להידרש, רק אז, להגנתה של הנתבעת עקב נתון ייחודי זה. ראוי לציין כי בפרשת סובחי הנ"ל הופטרה המעבידה לנוכח החלקתו של התובע על בוץ, ומקום שהתובע היה מסילאי. נקבע שם כי עובד כאמור אמור לדעת כי "הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל-מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות 'רגילות' מסוג זה הכרוכות בעבודתו" (עמ' 351). דומה שמצבה של התובעת שונה. יכול שמציאותו של "בוץ" אינה בבחינת סכנה רגילה לזבנית בחנות, כלפועל-מסילאי. ואולם, ההחלקה לא ארעה בגין בוץ אלא, בפשטות , בגין "מים". זו הייתה גרסתה הראשונה והאמיתית של התובעת, כך אני קובע, טרם שזכתה לייצוג וכאשר שחה לפי תומה איך קרתה ההחלקה. 6. הפועל היוצא מכל אלו מעלה כי דין תביעת התובעת להידחות מכל וכל. ואולם, למקרה ששגיתי במסקנתי זו אדרש לשאלות החבות הנוספות, ואף לשאלות גובה הנזק. 7. ככל שייקבע כי התובעת החליקה עקב חומר "שאינו טבעי" ראוי לייחס לה מידה של אשם תורם. התאונה התרחשה לאור יום. סביר להניח כי מציאותו של חומר מחליק בחנות סואנת ובמחסן, הייתה בתודעתה של התובעת, עובדת מיומנת, ותיקה ומנוסה. לנוכח נסיבות אלו ראוי היה לייחס לה אשם תורם של 15%. 8. התעוררה מחלוקת נוספת בשאלת החבות בין הנתבעת לבין צד ג' ובמחלוקת זו הדין, בבירור, עם צד ג'. מן החומר שבפניי ברי לי כי החנות בה עבדה הנתבעת היא חנות נרחבת בשטח של כ- 10,000 מ"ר. לנוכח מצב דברים זה שכרה הנתבעת את שירותיה של צד ג'. ואולם איש מבעלי הדין לא ראה להמציא לי את נוסח ההסכם או ראיה מתועדת בגין תנאי העסקה. אך ברי כי בעוד תצהיריהם של הנתבעת כוללניים וסתמיים, מפורטים ורציניים יותר תצהירי צד ג'. מן החומר שבפניי עולה כי לכל הדעות הועסקו 10 עובדים בכל משמרת. ברי כי כמות זו לא יכולה להספיק אלא בבחינת "תגבורת" גרידא. אולם, וזה העיקר: מנהל צד ג' מסר, מתחילת הדרך, כי ניקיון המחסן התנהל כל יום לאחר השעה 16:00. התאונה אירעה, כזכור, בשעה 14:00. גרסה מפורטת זו של צד ג' לא זכתה לכל התמודדות בסיכומי ב"כ הנתבעת. גרסה זו של מצהירי צד ג' נתמכת אף בהיגיון הדרישה, המתיישב עם כך שבשעות אחרות "הקוסמוס לא רצה להפריע לתהליך קבלת הסחורה" (סעיף 6 לתצהירו של מר בוריס שוסטר), וכן עם כך ש"זהו הסיכום אליו היינו מגיעים בדרך כלל עם כל מזמין עבודה אחר, לגבי ניקוי מחסני סחורה. הסיבה לכך היא שבמהלך היום מתקבלת סחורה שוטפת במחסן, וניקוי המחסן עלול להפריע לתהליך קבלת הסחורה" (סעיף 12 לתצהירו של מר ינקי אורן). הנה כי כן מקובלת עליי עמדת ב"כ צד ג' על פיה מלכתחילה היה ברור כי עובדי צד ג' אינם יכולים לכסות את כל שטח החנות, בכל זמן נתון שהרי הנתבעת בחרה לקנות "שעות ניקיון", וממילא לא נפטרה מחבותה העקרונית לדאוג לניקיון החנות, ובעיקר ככל שעסקינן בחובת זהירות כלפי עובדיה, ואף כלפי מבקרי החנות. 9. לפיכך, ומכל מקום, דין ההודעה לצד ג' להידחות. שאלת גובה הנזק 10. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל אשר פסק לתובעת נכויות זמניות לתקופה של חודשים מספר ובסופו של דבר פסק כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10%. ד"ר בלנקשטיין, מומחה בית המשפט, פסק לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5%. מחוות-דעתו נלמד כי התובעת נחבלה בשורש יד ימין. היא הייתה משוללת כושר עבודה ומקובעת בגבס, אף עברה טיפולים פיזיוטרפיים במשך מספר חודשים. בסיכום ממצאיו הוא קבע אך כי "נמצאה הגבלה קלה מאוד בתנועות שורש יד ימין", כאשר כל יתר הממצאים נמצאו תקינים לחלוטין. 11. עובר לאירוע התאונה הייתה התובעת מנהלת מעדניה ותיקה ומיומנת והייתה בת 59. לאחר תקופת אי כושר מוחלט היא עבדה בעבודה חלקית במשך 4 ו- 6 שעות ובסופה של דרך, לאחר שהגיעה לגיל 60, היא פרשה לפנסיה. לשיטתה של התובעת הדבר היה למורת רוחה וביוזמת הנתבעת. הנתבעת כופרת בכך מכל וכל. 12. אף בסוגיה זו לא ראו התובעת והנתבעת להמציא נתונים מתועדים. התובעת לא המציאה הודעה על פיטוריה. הנתבעת, הגם שדיברה על תיק כח האדם של התובעת אצלה, לא המציאה ראיה לסתור. במצב דברים זה, לכאורה, הדין הוא לחובת התובעת. עליה הוטל הנטל וזה לא הורם. גיל 60 הוא גיל הפרישה הרגיל לנשים אותה עת (וראו אף סעיף ה (5) לסיכומי ב"כ הנתבעת). במצב דברים זה נתון משמעותי ביותר לחובת התובעת נעוץ, איפוא, בטופס תביעה שהגישה לקיצבת זיקנה ביום 3/2/99. בטופס זה היא הצהירה כי ביום 31/5/99 היא אמורה לפרוש לפנסיה. אף נתון זה מלמד על כך כי פרישת התובעת הייתה מתוכננת ולא נבעה מנכותה. 13. ועל הכל: אף לו הייתי משתכנע כי פרישת התובעת הייתה עקב נכותה, לא הייתי שועה לתחשיביה המבוססים על הפסד שכר מוחלט עקב כך. אכן לתובעת ישנה נכות קלה בשיעור של 5% בלבד. מנגד נכות זו היא נכות ממשית ומוצקה, לנוכח פסיקת המל"ל אודות נכות של 10%, ואף לנוכח העובדה שמדובר בנכות בידה הימנית השולטת של התובעת. ועם כל נתונים אלו, ראוי היה לעשות אומדן של גובה הנזק בהתחשב בנכות זו, ובה בלבד. אכן ראוי לקחת בחשבון את גילה ומינה של התובעת. אין לקחת בחשבון, כהצעת ב"כ התובעת, את מצב הכלכלי במשק שהרי הוא חל על כולי עלמא. 14. לנוכח נתונים אלו דומה שתביעתה של התובעת נבלעת בתגמולי המל"ל. אלו עולים, במשוערך, לסך 74,083 ₪, בהתאם לתחשיב ב"כ הנתבעת המקובל עליי. בגין כאב וסבל זכאית התובעת, לשיטתי, לסך של 20,000 ₪. בגין הפסדי שכר בעבר הנני רואה לאמוד את הפסדה בסכום של 15,000 ₪. בגין הפסד שכר לעתיד, ובהתעלם מטענת התובעת בגין פנסיה מוקדמת, היא זכאית לסכום גלובלי נוסף בשיעור 20,000 ₪. בגין עזרת הזולת לעבר זכאית התובעת לסכום של 10,000 ₪. ובגין הוצאות שונות נוספות, לרבות בגין עלויות המומחה הרפואי, היא זכאית לסכום גלובלי נוסף של 4,000 ₪. הנה כי כן סך כל נזקי התובעת עולים כדי 69,000 ₪, ובהתחשב באשמה התורם לסך של 58,650 ₪. אם כך ואם אחרת נזקי התובעת נבלעים בתגמולי המל"ל באופן שתביעתה אמורה הייתה להידחות, גם לו מצאתי אשם בפועלם של הנתבעת וצד ג'. סוף דבר 15. לפיכך הנני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבעת. ממילא נדחית הודעת צד ג' של הנתבעת נגד צד ג'. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לצד ג' הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. תאונות נפילהנפילה בעבודהמחסןנפילה