קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה לפיר מעלית: 1. בפני תביעה לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך עבודתו. התובע עבד בשירות נתבעת 2 שהיא חברה קבלנית לעבודות חשמל ומעליות, ובעת התאונה עסק מטעמה בהתקנת מעלית בבנין שנבנה ע"י נתבע 1. נתבעת 3 היא המבטחת של נתבעת 2. נתבעת 2 שלחה הודעת צד ג' לנתבע 1. בפסק הדין החלקי תיבחן שאלת האחריות לתאונה בלבד. 2. אין מחלוקת כי ביום 21.1.92 נפגע התובע שעבד בבניית המעלית, בנופלו לפיר המעלית. רק עד נוסף, פרט לתובע, ראה את נסיבות התאונה. עד זה הוא מר קוגל, עוזרו של התובע ביום התאונה. ע"פ עדות שניהם, עלה התובע על קרש שניצב באופן אופקי כלפי פיר המעלית, הקרש נשבר והתובע נפל. שניהם מתארים את הקרש כחלק מהפיגום שנבנה ע"י נתבע 1 לצורך בניית המעלית (ראה עדות התובע, פר' מיום 7.2.96 עמ' 7, עמ' 9; עדות קוגל, פר' מיום 16.11.95 עמ' 1 ש' 16-17 ש' 23). ע"פ עדות שניהם הקרש שימש כשלב של סולם שעליו אמור היה התובע לדרוך כדי לבצע את עבודתו בפיר, ואין מדובר במחסום ששימש למניעת נפילה לפיר. כדברי קוגל: "הקרש הזה לא היה מחסום כדי לא לפול לפיר" (פר' שם, עמ' 1 ש' 21-23). לגירסת נתבע 1 התובע מעד על קרש ששימש כמחסום, או כמעקה שנועד למנוע נפילה לתוך הפיר. לפי גירסה זו מדובר בקרש שהיה מחובר לקירות הבנין ולא היווה חלק מהפיגום. והתובע לא היה אמור לדרוך עליו. ואולם, נתבע 1 הודה כי הגיע למקום לאחר הנפילה, ולא ראה בהתרחשותה. בת5/, הודעתו על התאונה, נכתב מפיו כי הגיע למקום לאחר מעשה ושאל את עובדו וייצמן מה קרה, ולדבריו זה סיפר לו שהתובע טיפס על הקרשים המשמשים כמעקה בכניסה לפיר ונפל מגובה של 1 מטר עד למשטח הפיגום. בעדותו בביהמ"ש אישר נתבע 1 כי כל מה שהוא יודע על הנסיבות הספציפיות של התאונה שמע מאחרים (פרו' מיום 12.3.96 עמ' 4 ש' 14) וחזר על כך שהעד וייצמן אמר לו שהתובע טיפס על מעקה העץ (שם, עמ' 5 ש' 10). נתבע 1 העיד כי לאחר התאונה לא היה צריך לתקן את הפיגום אלא את השלב העליון של המחסום (שם, עמ' 17), ואולם לא ציין כי נוכח בעת שבא למקום שהקרש שנמצא שם שבור, לא היה חלק מפיגום. וייצמן קלקווני שעליו נשען נתבע 1 בעדותו, העיד בביהמ"ש כי לא ראה את האירוע. לא היה בידו לספק פרט כלשהו כשנשאל אם ראה שנשבר חלק מהפיגום. לדבריו, לאחר ששמע צעקות ניגש למקום "ופתח את הקרש שעל פיר המעלית". הוא לא נשאל אם קרש זה היה שבור. גם דבריו של נתבע 1 לענין תקון הקרש למעשה לא נתאשרו ע"י וייצמן אשר, כאמור, לא זכר דבר ועל כן עומדת בפני לענין זה עדותו היחידה של נתבע 1. נתבע 1 תיאר את המעקה כבנוי מספר שלבים, כדבריו "שני עמודים בצדדים ושלושה מוטות ברוחב" (פר' מיום 7.2.96 עמ' 11 ש' 22). וייצמן קלקווני לא נתבקש בעדותו לתאר את המעקה. ע"פ עדות התובע, המעקה או המחסום היה בנוי מ"שתי קורות באלכסון ועוד משהו שתפס ושניתן היה להזיזו בקלות" (פר' מיום 7.2.96 ש' 5). התובע אישר כי המחסום לא היה מיועד לכך שיעלו עליו (שם, עמ' 11). והטעים שהמחסום אינו הסולם עליו דיבר. לדבריו, המחסום עמד לפני הפיגום והיה מחובר לקיר ברפרוף עם חתיכת חוט (שם, ש' 27). מעדות התובע עולה בבירור כי היו שלבי עץ על הפיגום עצמו, אשר היו מיועדים לטיפוס כדי להגיע למשטחי הפיגום, והיה גם מחסום או מעקה. לעומת זאת, מעדות נתבע 1 עולה כי לא היו שלבי עץ בין משטח למשטח של הפיגום (פר' מיום 7.2.96 עמ' 12 ש' 11). התובע וקוגל הבהירו שהיה צורך בשלבים על גבי הפיגום כדי להגיע למשטחי העבודה, ועל-כן נראה כי עדותו של נתבע 1 אינה מבהירה כיצד ביצע התובע את עבודתו על הפיגום. העד קוגל גם אמר "לדעתי לא היתה דרך אחרת להגיע לאותו משטח" (פר' מיום 16.11.95 ש' 6). אכן, קוגל אמר גם בחקירתו הנגדית כי קשה לו לומר אם "הקרש היה על הפיגומים או על הקיר" (פרו' שם עמ' 3 ש' 9) ואולם עומדת בכל זאת הדגשתו הקודמת כי הקרש לא היה המחסום. מטופס גביית עדות עליו הוא חתום, נ1/ מיום 13.7.93, עולה כי גם אז תיאר קוגל את המעשה של התובע כעליה על פיגום מעץ. ב"כ הנתבעת טוען כי מדברי העד קוגל לפיהם הקרש עליו טיפס התובע עמד מול הכניסה לפיר, עולה כי הוא למעשה מתכוון למעקה שמדבר עליו נתבע 1. ואולם, ע"פ תיאורי התובע והעד קוגל, שלבי הסולם שעל הפיגום גם הם נקבעו כשהם אופקיים, ועל-כן גם המתבונן בהם היה רואה אותם מותקנים לרוחב, מול הכניסה לפיר. אוסיף כי איני סבורה שמדברי התובע בתשובה לשאלה הנוגעת למחסום ("באותו יום עברנו לפעם אחת עלינו") עולה המסקנה שב"כ נתבע 1 מבקש להסיק, לפיה התובע דרך על המחסום. בנסיבות אלה אני סבורה כי יש לסמוך על עדות התובע והעד קוגל ולקבוע כי הקרש שנשבר היה חלק מהפיגום, וכי התובע פעל כהלכה כאשר השעין עליו את גופו כדי להגיע למקום עבודתו על אחד ממשטחי הפיגום. לא היה זה המחסום אשר לטענת נתבע 1 היה אמור לשמש כמעקה בלבד. אוסיף, כי אם אמנם לשיטת נתבע 1 לא חוברו קרשים לעמודי הפיגום כדי לאפשר את טיפוס של העובדים על המעלית, טבעי שהיו עולים על מה שלשיטת נתבע 1 הוא "המעקה". אין בידי לקבל את טעוניהם ומסקנותיהם של ב"כ הנתבעים לפיהן גירסת התובע אינה מתקבלת על הדעת בשל "האקרובטיקה" שהיתה כרוכה בה ובכלל זה מעבר בין הפיגום והקיר, במרחק של כ25- ס"מ. איני מוצאת שגירסת התובע מובילה למסקנות כאלה. אין בידי לקבל גם את טענת נתבע 1 שהיה צורך בסולם לבצע את עבודת התובע. התובע הבהיר כי לא נזקק לסולם מפני שהיה "סולם" בפיגום עצמו, שהוא יציב יותר (פרו' מיום 7.2.96 עמ' 1 ש' 26). אין מקום לקביעה כי סולם היה ציוד דרוש או הולם יותר סוג זה של עבודה. אשר לטענת נתבע 1 כי לא סופק ע"י נתבעת 2 ציוד בטיחות כגון "שחפץ קסדה, חבל קשירה", אומר כי לא הובהרה הרלבניות של ציוד כזה לפגיעה הספציפית. יצויין גם כי העד קוגל אמר שקיבל מחב' המעליות כל מה שדרוש כדי לבצע את העובדה והוסיף, "וידענו את העבודה" (פרו' מיום 16.11.95 עמ' 3 ש' 10). 3. גם התובע וגם העד קוגל הבהירו כי לפני הפגיעה דרכו על העץ שנשבר. התובע נשאל "בדקת את חוזק השלב לפני ששמת עליו את הרגל" וענה "אני בדקתי, יש לי גם טביעת עין ונסיון בענין זה עקב נסיוני... איני מסתמך על הראיה, אני שם רגל ובודק, יום לפני זה עליתי על המשטח וגם העוזר שלי באותה דרך" (פר' מיום 7.2.96 עמ' 4 ש' 17-21) והעד קוגל אמר "אני עליתי קודם על אותו קרש ולמזלי שום דבר לא קרה" (פר' מיום 16.11.95 עמ' 1 ש' 25). נתבע 1 טוען כי הפיגום נבדק ע"י נציגי משרד העבודה והרווחה וגם ע"י נציגי מעבידתו של התובע. מעדות יצחק ליסינגר, מפקח עבודה אזורי בירושלים עלה כי הפיגום לא נבדק ע"י משרד העבודה (פרו' מיום 8.6.97, ותעודת עובד ציבור). עדי הנתבעת 2 דיברו על בדיקה ויזואלית בלבד והסבירו כי נטל בניית הפיגום מוטל על הקבלן בונה הבית, והוא זה שמכין את התוכנית לפיגום וגם בודק את התאמת חוזקו לעומס הצפוי. לדבריהם, בדיקתם אינה יכולה להגיע עד חקר עמידתו של הפיגום בעומסים. לדברי אדם קצן, מנהל מחלקת מעליות אצל נתבעת 2, תכנית הפיגום נמסרת לקבלן כשהיא כוללת דרישות לגבי מידות וחוזק ועליו, ע"פ הסכם ההתקשרות, לבנות את הפיגום בהתאם. הוא הוסיף: "הקבלן בונה את הפיגום, זה באחריותו, ישנו איש תיקונים שבונה פיגומים.. אנחנו מרכיבים מעליות, הקבלן חייב לעמוד בקריטריונים וזו אחריותו. הוא בודק את הקריטריונים כלפי עצמו וישנו תקן שהוא חייב לעמוד בהם" (פר' מיום 12.9.96 עמ' 10 ש' 10-12, 28 ואילך). בתשובה לשאלה האם הפיגום צריך להיות חזק ויציב לשאת עשרות רבות של קילוגרמים, אמר העד "לפחות שני אנשים... זה צריך להיות חזק ויציב" (שם, עמ' 11, ש' 23-24). העד בני לוי, עובד נתבעת 2, ציין שהבדיקה שהוא מבצע במעליות היא מבחינה "ויזואלית ומידות", הוא הוסיף - "עומס ויציבות איני יכול לבדוק, אין לי את ההכשרה לכך, זה לא תפקידנו, לכן יש טפסן שעושה זאת. איני יודע מי הוא, הוא שייך לקבלן, הוא חייב לספק לנו פיגום בהתאם לתכנית" (פר' מיום 12.9.96 עמ' 7 ש' 12-16). יצויין כי אף שבני לוי היה מנהל העבודה מטעם נתבעת 2 במקום לא זכר אם בדק שהפיגום תקין, והדגיש שלא היה זה מתפקידו לעשות כן. לא הובאה ראיה אחרת מטעם נתבעת 2, המלמדת מי בדק את הפיגום מטעמה. 4. אין מחלוקת שנתבע 1 בנה את הפיגום. בנספח ב' לחוזה שבינו לנתבעת 2 התחייב לספק לה את פיר המעלית כשמותקנים בו "פיגומים לכל גובה הפיר למשך כל זמן ההרכבה בהתאם לדרישות התקן והנחיות החברה". לענין דרישות החוק, מפנה התובע לסעיף 21 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח 1988 (להלן: התקנות) הקובע: "כל פיגום יותקן כיאות למטרה שלה הוא מיועד ובאופן המונע התמוטטותו או נפילת אדם או חפץ מעליו". מסעיף זה עולה כי ההתקנה כיאות היא ההתקנה המונעת התמוטטותו הפיגום או נפילת אדם מעליו. לפי תקנה 17 לתקנות, ההתקנה צריכה להתבצע תחת השגחתו והנהלתו הישירה של בונה מקצועי לפיגומים. לפי תקנה 18, על מבצעי הבניה לספק חומר מתאים באיכות טובה וללא פגם, ובכמות מספקת, וע"פ תקנה 19 ועל מנהל העבודה לבדוק כל חומר המיועד להתקנת הפיגום. תקנה 20 קובעת כי על מנהל העבודה לבדוק כל פיגום לקביעת יציבותו והתאמתו למטרה שלה נועד, אחת לשבוע ימים לפחות, ולרשום דו"ח על הבדיקה. חובות אלו, המוטלות מכח החוק כאמור על בונה הפיגום, מבססות את חובת הזהירות של נתבע 1 כלפי התובע, כמי שקיבל עליו את בנייתו. הסתמכותו של התובע על תקינות הפיגום - ובמקרה הקונקרטי עמידתו עליו - הוא מעשה שניתן וצריך לצפותו, וכך גם את האפשרות שבשל פיגום בלתי תקין יגרם לתובע נזק. 5. השאלה האם התרשל הנתבע - דהינו הפר את חובת זהירות - מובילה לבדיקת אופן בניית הפיגום ובכלל זה בחירת החומרים. לא הובאה לענין זה ראיה ע"י בונה הפיגום, נתבע 1. בס' 6 לכתב התביעה הסתמך התובע על הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ס' 41 לפקודת הנזיקין וטען כי לפיו על הנתבעים חובת ההוכחה שלא התרשלו. התובע לא חזר לסעיף זה בסיכומיו אלא הפנה לס' 38 לפקודת הנזיקין העוסק בדברים מסוכנים, מבלי שהתייחס אליו בכתב התביעה. מכל מקום, כמי שבנה את הפיגום, וכמי שחובתו לדאוג לתקינות עבודות הבניה היה על נתבע 1 להראות כי פעל כנדרש. נתבע 1 נמנע מעשות כן ולא פירט כיצד מילא חובתו. הוא העיד כי לאחר שבוצעה עבודת קבוצת השלד בפיקוח שלו, נבדקו הפיר והפיגום המותקן בתוכו ע"י נציג נתבעת 2, (עובדה שכאמור לא נתמכה ע"י עדויות נתבעת 2) ואולם, לא הרחיב את הדיבור לגבי הבדיקות שנעשו מטעמו קודם לכן. עובדה היא שהקרש שהיווה חלק מהפיגום נשבר, ולפי אופן שבירתו עולה כי לא עמד בעומס משקלו של התובע. דבר כזה לא היה קורה, לכאורה, אילו עמד בדרישות האיכות ו/או ההתקנה. די היה בהצבעה על עובדת השבירה כדי שהתובע יעמוד בנטל להראות שהיה פגם בפגום. כאמור, הבניה ע"פ התקנות צריכה להעשות באופן שימנע התמוטטות הפיגום, ושבירת הקרש שקולה להתמוטטות כזו. ברם, לא הובאה ראיה מטעם נתבע 1 המלמדת כי הקפיד בבחירת הקרשים, התקינם כיאות ובדק אותם, בין בעת ההתקנה ובין אח"כ. 6. גם למעבידתו של התובע, נתבעת 2, חובת זהירות לדאוג לתנאי עבודה הולמים, וזאת גם כאשר הוא עובד מטעמה אצל אחרים. אין בידי לקבוע, כאמור, שהפיגום נבדק ע"י עובדי נתבעת 2. גם אם ע"פ ההסכם שבין נתבע 1 לנתבעת 2 הוטל עליו להקים את הפיגום, אין בכך כדי לשחרר את נתבעת 2 מחובתה כלפי עובדה לוודא שהפיגום הוקם כהלכה. אכן התובע העיד כי בדק את הפיגום, והתרשם שהוא תקין. ואולם איני סבורה כי יש בכך כדי לחייב את המסקנה שאילו נבדק הפגום ע"י נתבעת 2, לא היתה מגלה את הפגם. אכן, התובע, שהוא עובד הנתבעת 2 כבר 21 שנים, והעיד על עצמו כבעל נסיון, בדק את הקרש, וגם הוא וגם קוגל עלו עליו עם משקל גופם קודם לכן. ברם, יש הבדל בין בדיקה שמבצע עובד במהלך עבודתו כשהוא טרוד ברצונו להתקדם בה ולסיימה, ובין בדיקה מבוקרת אחרת. העד קצן ציין כי מנהל העבודה אינו "קונסטרוקט ואינו יודע לבדוק חוזק" והוסיף "באף חברה מהנדס של מעלית לא הולך לבדוק אם קונסטרוקציה של גג או פיגום עומדת בחוזק" (פרו' מיום 12.9.96 עמ' 10 ש' 26-23). ואולם, גם אם כך נהוג לפעול, על נתבעת 2 שומה לשכנע שכך גם ראוי לפעול. כך לפחות היה עליה להבהיר מדוע היה בידה לסמוך על כך שנתבע 1, יעמוד בדרישות להעמדת פיגום תקין. לא די בעצם ההתקשרות עמו לענין זה. די מבחינתי בכך שאין לשלול את האפשרות שבדיקה "חיצונית", הכוללת גם מגע לבדיקת יציבות, היתה מגלה פגם בקרש הספציפי או באופן התקנתו כדי לקבוע שנתבעת 2 הפרה חובתה. לא הובאה ראיה שבדיקה כזו נעשתה ע"י נתבעת 2 והיא אף לא הראתה שווידאה כי בדיקה כזו נעשתה ע"י אחר. אציין כי אין ההלכה שנקבעה בע"א 246/72 מנשה נ. דרומנו כז (1) 712, עומדת בנגוד לקביעותי כאן. אכן שם נאמר כי לא מוטלת על קבלן משנה חובה לבדוק בנפרד "כל חתיכת פיגום" שהותקן ע"י מתקני אוניה (שם, 715) ואולם הובהר כי אותו ענין עסק במי שלא היתה לו ידיעה על הקמת פיגומים ועל בטיחותם, וכאשר נהוג היה שמתקני האניה הם המספקים את הפיגומים ומשטחי העבודה "הדורשים מומחיות מיוחדת". ואולם כאן, עיסוקה של נתבעת 2 הוא התקנת מעליות, וסיכון העליה על פיגום הוא חלק איהרנטי מעבודה כזו בכל בנין ובנין. איני סבורה כי בנסיבות כאלו יש בידה של נתבעת 2 להתנער מהדאגה לבטחון עובדיה ולהטילה על בוני הבנינים. עליה לשכנע כי ווידאה שהפיגום יותקן כהלכה, בין ע"י בדיקות מטעמה, ובין ע"י בדיקת המומחיות של הגוף המקים את הפיגום ועמידתו בדרישות. לאור האמור אני סבורה כי יש ליחס גם לנתבעת 2 אחריות לתאונה, אם כי בחלוקת האחריות ביחס לנתבעת 1, ע"פ מידת האשם, חלקה קטן יותר באופן משמעותי. 7. אשר לתובע - אין בידי ליחס לו אשם תורם, מה גם שע"פ דבריו, שלא נסתרו, בחן תחילה את עמידות הקרש. הוא עשה כן תוך כדי עבודתו, ויש להניח שעיקר תשומת לבו נתונה היתה לביצוע עבודתו הספציפית, אך בכל מקרה אין בידי לקבוע כי לא נקט באמצעי הזהירות שהיו תלויים בו. 8. מסקנתי היא איפוא, שנתבע 1 וגם נתבעת 2 אחראים לנזק התובע, ואני קובעת כי נתבע 1 ישא ב90%- ממנו, וביתרה תשא נתבעת 2. באותו יחס ישאו נתבעים 1 ו2- בהוצאות עדי התובע לענין החבות וכן בשכ"ט עורך דינו בסך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. מעליתתאונת מעליתנפילה