התובע טוען כי בעת ירידתו במדרגות, החליק ונפל, תוך שהוא מנסה לבלום את נפילתו בעזרת ידו השמאלית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה על היד בעבודה: 1. העובדות הצריכות לענין שלפנינו הלא הן אלה: א. התובע, יליד 1962, עבד בחברת "ימית" חיפה כפקיד שטח בבית המכס באשדוד. במסגרת תפקידו עסק התובע, בין השאר, בתפקיד של עמיל מכס ולצורך כך היה לו משרד הממוקם בבית המכס באשדוד, לבד מן המשרד הממוקם בעורף הנמל. התובע פוטר מעבודתו בימית בחודש 9/97. התובע טוען כי ביום 23.6.94 בעת היותו בבית המכס במסגרת תפקידו, ירד במדרגות, החליק ונפל, תוך שהוא מנסה לבלום את נפילתו בעזרת ידו השמאלית. התובע הודיע לאחראי על הנפילה ועל כך שהוא סובל מכאבים והלך לביתו. באותו יום בשעת אחה"צ, ניגש התובע לקופת-חולים, לטענתו, בשל נפיחות והכחלה ביד שמאל. ידו של התובע נחבשה וניתן לו מרשם למשחה. ב. לטענת התובע מאז התאונה סבל מכאבים עזים והגבלת תנועה ביד שמאל, נטל תרופות לשיכוך כאבים וטיפול בקביעות (חבישה ופיזיותרפיה), אולם ללא הועיל. לאחר זמן נבדק התובע שוב ואובחן אצלו שבר לא מחובר המחייב ניתוח. ביום 3.3.97 עבר התובע ניתוח בשורש כף ידו השמאלית, שוחרר ביום 5.3.97 ויצא לחופשת מחלה עד ליום 15.10.97. לטענת התובע בעקבות האירוע מיום 23.6.94 כעת הינו מוגבל בתנועותיו, אין ביכולתו לעבוד שעות ממושכות בתפקידים בהם עבד בעבר וכושר העבודה שלו נפגע קשות. ג. הנתבע לעומתו טען, כי לא אירעה בעבודתו של התובע תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן-החוק), כי האירוע מיום 23.6.94 לא גרם לתובע נזק פיזיולוגי, גופני או לאי-כושר לעבודה, וכי אין קשר בין האירוע הנטען מיום 23.6.94 והניתוח שעבר ביום 4.3.97. הנתבע טען כי התובע אינו זכאי לדמי פגיעה בתקופה שלאחר 3.3.97 מאחר ותקופת אי-הכושר הזו לא נגרמה עקב האירוע הנטען. 2. השאלות עליהן התבקש המומחה להשיב הן: א. האם קיים קשר סיבתי בין העבודה אותה ביצע התובע, כמתואר לעיל, לבין מחלתו של התובע? ב. האם המחלה ממנה סובל התובע היא בבחינת "מחלת מקצוע"? ג. האם המחלה ממנה סובל התובע באה על רקע של תהליך תחלואתי טבעי של התובע ללא קשר לעבודתו? ד. האם האירוע מיום 23.6.94, כמתואר לעיל, גרם לתובע נזק פיזיולוגי כלשהו ולאי-כושר עבודה? אם התשובה לכך חיובית - האם יש קשר בין האירוע הנטען מ- 23.6.94 לבין הניתוח שעבר התובע ביום 4.3.97? 3. המומחה הרפואי הנכבד, ד"ר מנחם יצחקי, השיב לשאלות בית-הדין כדלקמן: לשאלה א' הנ"ל: "התובע החליק ונחבל בשורש ידו השמאלית. נפילה כגון זו יכולה בהחלט לגרום לשבר בשורש היד, כך שלהערכתי קיים קשר מובהק בין הנפילה לבין השבר בעצם הסירה". לשאלה ב' הנ"ל: "לא מדובר כאן במחלת מקצוע אלא בתאונה שגרמה לשבר שלא התגלה בזמן". לשאלה ג' הנ"ל: "לא ולא". לשאלה ד' הנ"ל: "האירוע מ- 23.6.94 גרם לשבר בעצם הסירה. שברים כאלה מועדים 'לפורענות' מאחר ולא תמיד הם מתגלים אפילו בצילום רנטגן ראשוני. לפעמים לא ניתן לגלותם. השברים האלה נוטים לא להתאחות ומצריכים טיפול כירורגי. הם מתגלים בדרך-כלל לאחר שהנפגעים ממשיכים לסבול שנים רבות מכאבים ובגלל התגברות בכאבים או בגלל איזושהי טראומה קלה נוספת, מפנים לצילום ואז מתגלה השבר, כך שקיים קשר בין הנפילה משנת 1994 לניתוח שעבר בשנת 1997". 4. הצדדים הורשו להציג שאלות הבהרה למומחה הרפואי, ד"ר יצחקי, ובאופן טבעי רק הנתבע (להלן-המוסד) הגיש שאלות הבהרה למומחה הרפואי ותשובותיו של המומחה חזקו עוד יותר את הקביעה כי אכן לתובע אירעה תאונה בעבודה. 5. לאור חוות-הדעת הרפואית של ד"ר יצחק הנכבד ולאור תשובותיו לשאלות ההבהרה שהוגשו לו הודיע המוסד לבית הדין כי החליט להכיר באירוע מיום 23.6.94 כתאונה בעבודה כמשמעותה בחוק. המוסד הודיע כי ועדה רפואית תקבע את הנכות הנובעת מהפגיעה, אם בכלל, וזאת בהתאם לסעיף 118 לחוק. כמו כן, בקש המוסד מבית הדין ליתן להודעתו הנ"ל תוקף של פסק-דין ללא צו להוצאות ולחלופין לחייב את המוסד בהוצאות לא גבוהות. 6. בית-הדין נתן, כמבוקש, להודעה הנ"ל תוקף של פסק-דין וכן החליט כי התביעה מתקבלת וחייב את המוסד לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ש"ח ובתוספת מע"מ כחוק. התובע הודיע לבית הדין כי הוא מתנגד לכך שפסק הדין יתייחס אך ורק לנושא ההכרה באירוע מיום 23.6.94 כתאונת עבודה. לטענתו, יש לכלול בפסק הדין גם את דמי הפגיעה המגיעים לתובע בגין תקופת אי-הכושר ממנה סבל, לאחר הניתוח, בהתאם לאמור בתשובת המומחה הרפואי לשאלתו הרביעית של בית-הדין. כמו כן, טוען התובע, כי יש לחייב את המוסד בתשלום ההוצאות שהיו כרוכות בניהול תיק זה במלואן וכי ועדה רפואית מטעם המוסד כבר בחנה את מצבו של התובע וקבעה לו אחוזי נכות כללית ולפיכך אין להזדקק לבדיקה נוספת. ביום 10.1.01 הוגשה בקשה מטעם המוסד לביטולו של פסק-הדין ובדיון שנערך ביום 18.2.01 בקשו הצדדים בהסכמה לבטל את פסק-הדין והתובע בקש גם לחייב את המוסד בהוצאות הדיון. בית-הדין החליט כי החלטתו הקודמת שנתנה תוקף של פסק-דין להודעת המוסד - בטלה וכן החליט כי בבואו ליתן פסק-דין חדש יביא בחשבון גם את הוצאות הישיבה מיום 18.2.01. 7. בסיכומיו מבקש התובע מבית הדין להחליט לאלתר כי הוא זכאי גם לדמי פגיעה בגין 7 חודשים שלאחר הניתוח שבהם הוא סבל מאי-כושר לעבוד. לטענתו, משהוכח שהפגיעה בשנת 94 היא שגרמה לניתוח בשנת 97 ולאי-כושר מתמשך לאחר הניתוח בשנת 97, הרי שהוכחה הזכאות לדמי פגיעה כאמור. 8. המוסד מתנגד לתשלום דמי פגיעה לתובע ולטענתו אפילו אם הסכים לקבל את חוות-הדעת הרפואית ולקבוע כי לתובע אירעה תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק, הרי שאין הדבר קובע כי יש לשלם "דמי פגיעה" לתובע ובוודאי שלא תשלום דמי פגיעה בגין 7 חודשים שבהם טען התובע לאי-כושר. ב"כ המוסד מפנה לסעיף 92 לחוק. 9. כאמור, התביעה בגין תאונה בעבודה - מתקבלת. משנקבע כי הניתוח שנעשה בידו של התובע ביום 3.3.97 הוא תוצאה ישירה ובלתי מנותקת מהתאונה שאירעה לו בשנת 1994, הרי שאין מניעה לשלם לו דמי פגיעה כקבוע בחוק. דא עקא, סעיף 92(ב) לחוק קובע כי לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד 26 שבועות. יוצא, אפוא, כי התובע אינו יכול לזכות בדמי פגיעה מעבר לתשלום בגין 26 שבועות. תשלום זה היה משתלם לו לתובע גם אילו האירועים היו מתרחשים על-פי הסדר מבלי שהצדדים ייתפסו לטעות כלשהי. שהרי, בכל מקרה לא היה התובע מקבל תשלום יותר מאשר בעבור תקופה של 26 שבועות. מעבר לכך, פתוחה הדרך לפני התובע להופיע בפני ועדה רפואית שתקבע לו אחוזי נכות, גם אחוזי נכות רטרואקטיביים, ובכך חזקה שיזכה בתשלום ראוי לסבל אותו סבל. טענתו של התובע, לפיה אין להעמידו עוד בפני ועדה כלשהי מאחר שכבר הופיע בפני ועדה רפואית לצורך קביעת אחוזי נכות כללית, גם היא אינה יכולה לתפוס. המדובר עתה בנכות מעבודה ובכגון דא יש להעמידו מחדש בפני ועדה רפואית מתאימה לענין פגיעה בעבודה. 10. אשר להוצאות ושכ"ט עו"ד: בהביאנו בחשבון את כלל הנסיבות שבתיק זה וההוצאות שנגרמו לכאורה לתובע בגין התסבוכת שנגרמה, לא כולה בעטייו של המוסד, ולרבות הוצאות הישיבה מיום 18.2.01, אנו קובעים את סכום ההוצאות ומעמידים אותו על סך של 4,000 ש"ח ובתוספת מע"מ כחוק. ידייםתאונות נפילהנפילה בעבודהנפילה